ברלין, עונות השנה, Time is Wibbly Wobbly

ארבע עונות שנה, טבע וטמפרטורה יש בברלין, ולכל עונה הימים שלה, משך ופרק הזמן שלה, ולכל עונה יש התחלה, אמצע וסוף, וכל עונה תחומה בימים שלה, בהתחלה, אמצע וסוף שלה, אין חפיפה, אין זליגות, אין החלפות. עונות השנה בברלין זה הדבר הכי מסודר שיש בעיר, זה גרמניה האמיתית, כמו שחשבתי שהיא לפני שהגעתי הנה, כמו בסטריוטיפ, שעון שווצרי, גרמניה שמתקתקת את החיים, קיץ, סתיו, חורף, אביב. באמצע אוגוסט נגמר הקיץ. עכשו סתיו.

התפאורה בברלין כל הזמן מתחלפת. התפאורה לא מחכה לאף אחד ורצה קדימה. או שהיא רצה במעגל. כלומר, לרוב הזמן רץ קדימה, באופן רציף, בלתי מתפשר, אבל לפעמים, יש שעות כאלה או אפילו ימים, לפעמים, אני מרגישה כאילו הזמן רץ בעיגול. במעגל. וכל פעם שהזמן חוזר על עצמו נוצרת שכבה בחיים שלי והשכבות נערמות אחת על השניה. כך וכך קייצים. כך וכך חורפים.

גזע עץ

עץ הנצח. לא, שטויות. במבט מקרוב, אבל ממש מקרוב, גם הוא משתנה כל יום, גם הוא אחר כל דקה

אני לפני החורף הרביעי שלי בברלין. איזה חורף זה יהיה? לפני 3 שנים, בספטמבר לפני 3 שנים, ישבתי בבית שלי בשדרות יהודית, הלומה, בדירה שהלכה והתפרקה מתכולתה, ועשיתי צפיית בינג' בדוקטור הו. 5 עונות, או 6, כמה שהיו אז. בחוץ התחילה המחאה החברתית, וזה היה משמח ומרגש, אבל גם לא קשור. אני לא עזבתי לברלין בגלל המחאה החברתית או כשלונה (וזה לא שהאמנתי בה לרגע, אהבתי אותה אבל לא האמנתי בה. אני לא מהמאמינים). כשהמחאה החברתית התחילה אני כבר הייתי עם כרטיס טיסה לצד אחד וחוזה עבודה סגור. המחאה היתה הרקע הטוב, התפאורה היפה, לימים האחרונים שלי בארץ.

השבוע התחילה העונה השמינית של דוקטור הו, עם דוקטור חדש, מקומט יותר, ואחרי שראיתי את הפרק החדש של העונה החדשה, ככה, בלי לשים לב ובלי לתת לעצמי דין וחשבון, חזרתי לפרק הראשון משנת 2005 והתחלתי שוב, פרק אחרי פרק, עונה ראשונה, הדוקטור הטוב. לקח לי זמן עד ששמתי לב: הממ, ספטמבר, מחאה חברתית, דוקטור הו, ברלין. לפעמים הזמן הוא מעגלי. הוא לא, ברור, הוא רק מרגיש לי מעגלי. לפעמים.

כשרק הגעתי לברלין כרטיס לתחבורה הציבורית עלה 2.20 יורו ואני חשבתי שהמקומיים כאלה נימוסיים, בחיי, יושבים באובאן וקוראים ספרים, בכלל לא מסתכלים כל הזמן בסמרטפון, וכשהם יושבים בבתי קפה, לא מוציאים סמרטפון, מדברים. עכשו כרטיס עולה 2.80 ולדעתי כולם, כולם, כולם, תקועים בתוך הסמרטפון שלהם. באובאן, בתחנות, בבתי הקפה, כולם מסתכלים על הסמרטפון שלהם. זאת אני שהשתניתי או העיר?

פעמונים וספסלים

צולם ליד כנסיה שסגורה לרגל שיפוצים. כבר שלוש שנים, מאז שאני כאן, היא סגורה לרגל שיפוצים. אתמול ראיתי שעושים שם חתונה בחוץ, על הדשא, בכניסה אל הכנסייה.

העיר השתנתה. אני השתניתי. האופן בוא אני רואה את דברים השתנה. אי אפשר להיכנס פעמים לאותו הנהר, הנהר משתנה כל הזמן והאדם הנכנס אל הנהר משתנה כל הזמן. אני מסתכלת על העיר ורואה דברים שהשתנו, או שאני רואה דברים אחרת כי אני השתניתי, הראייה שלי השתנתה. כשרק הגעתי חשבתי שאין פרסומות במרחב הציבורי. דיברתי על זה. זה היה בשבילי אות ומופת לעליונותה של ברלין על ת"א. כמה הם מכבדים את המרחב הציבורי. איך לא כולו הופקע לטובת כסף. כמה שקט זה נותן בעין. השבוע הבחנתי שהטראם מבחוץ מכוסה כולו בפרסומת. מתי זה קרה? זאת העיר שהשתנתה או אני?

והעיר, והניקיון שלה, באמת חשבתי פעם שברלין עיר נקייה? היא נראתה לי נקייה? היום אני רואה בה עיר מלוכלת. לא מטונפת, לא זוהמה, זאת לא דלהי, יש מלוכלכות ממנה, אבל נקייה היא לא. לא אחרי שהייתי בקומפנהגן. אמרתי את זה לחבר השבוע. הוא בדיוק חזר מתל אביב. את לא יודעת על מה את מדברת, הוא אמר לי. סעי לתל אביב. לכלוך זה עניין יחסי. גיאוגרפי. תלוי תרבות. ברלין מלוכלכת או נקייה זה בכלל שאלה של מאיפה את באה. מה היה קודם. אני אסע תל אביב, עוד שבועיים וקצת אני נוסעת. איזה תל אביב אמצא הפעם? מי זאת שתגיע אל תל אביב?

שלוש שנים אחרי ברלין היא לא עיר מהחלומות והיא לא הפתרון לכל הבעיות והיא לא העתיד. היא עיר. מקום בו אני גרה. כרגע. נכון לעכשו. ומהמחאה החברתית לא נשאר כלום, וכמות הפניות אלי בשאלות על הגירה ואיך מהגרים לברלין כל הזמן גדלה ועכשו אני לא בצד של החולמים. הייתי בצד הזה, עכשו אני לא, בטח אהייה שם שוב מתישהו, בעתיד איפשהו. העתיד הרי לא מפסיק.

פריחה

סתם טבע באמצע העיר, ליד אתר שיפוצים, כמובן, כי כל העיר אתר שיפוצים. אני אוהבת את הנקודות המוזנחות של העיר

בפרק הפותח של סדרת המופת Deep Space Nine הקפטן החדש, סיסקו, נתקל ביצורים שחיים ב"חור תולעת" (worm hole) וזה מפגש ראשון, לאנושות אתם ולהם אם האנושות. זה לא עובר קל. מסתבר שהיצורים מהחור תולעת חיים בזמן לא לינארי, זמן אחר, פתוח, זמן בו הכל נגיש כל הזמן לכולם, זמן לא לינארי. והם לא מבינים איך הסיסקו חי, הם לא מבינים איך חיים בזמן כן לינארי והם רוצים להבין אז הם שואלים את הסיסקו הרבה שאלות, מה ואיך, וגם הוא שואל ובסוף הם מגלים שגם בזמן שלנו, הזמן האנושי, הלינארי, יש רגעים או מצבים או אנשים שחיים בזמן לא לינארי, שחוזרים כל הזמן לאותה נקודה, לאותו המקום, לאותו השעה. במקרה של סיסקו זה לרגע בו אשתו מתה. בעצם, למרות שלכאורה הוא חי בזמן לינארי שכל הזמן מתקדם, הוא גם נשאר כל הזמן באותו מקום וזמן, באותו פצע.

אפליקציית timehop שולחת לי כל יום ריכוז של כל הפעילות הדיגיטלית שלי באותו היום לפני שנה, שנתיים, שלוש, תלוי בתוחלת החיים הדיגיטליים של המשתמש. אני מקבלת גם 6 שנים אחורה, ככה הרבה היסטוריה דיגיטלית יש לי. לפני שנה בדיוק פרסמתי את הפוסט הזה. לפני שנתיים בדיוק פרסמתי את התמונה זאת (הנעלים של הבוס של ב soundcloud). לפני 4 שנים כתבתי את הטוויט הבא: "נניח יד על המחבלים, אמר הרמטכ"ל. כמו ראשון הבריונים. איזה דיבור, איזו שפה" ולינק לזה. באיזה כיוון נוסע הזמן שלי?

דוקטור הו אומר שהזמן הוא  Wibbly Wobbly Timey Wimey stuff, שזאת דרכו להגיד, אליבא דה הפרשנות שלי, שהזמן זז לכל הכיוונים כל הזמן ורק הוא, הדוקטור הטוב, יכול לחזור לאותו המקום בדיוק יותר מפעם אחת (וגם הדוקטור הטוב הוא לא כל יכול, גם הוא מוגבל לשני ביקורים בלבד באותו הנקודה). אני אין לי טארדיס, לצערי, ואני לא יכלה לנוע ככה בחופשיות בין כל המבוכים. השבוע עץ בחצר שלי התחיל להצהיב. זה אותו העץ שהיה הראשון להצהיב לפני שנה. כתבתי עליו בפוסט, קראתי לו המשכוכית שלי. צילמתי אותו לפני שנה וצילמתי אותו השנה ואם אסתכל על שתי התמונות לא אדע  מה קרה מתי, ואם זאת, זה לא אותו העץ, למרות שזה כן אותו העץ. הזמן הוא לא מעגלי. הסתיו בפתח. אין מחאה חברתית. אני בברלין. רק השידורים החוזרים נשארים חוזרים לעד.

כנסיית ציון

כנסיית ציון באור מוצלח במיוחד. גם היא אחרת כל הזמן, תלוי מתי מסתכלים עליה, תלוי מי מסתכל עליה.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “ברלין, עונות השנה, Time is Wibbly Wobbly

  1. לא הבנתי מה הבעיה ב"נניח יד על המחבלים". נסעו שני זוגות תמימים ברכב, שחטו אותם במכוון בירי לראש מטווח קצר. מה רצית שהרמטכ"ל יגיד? האם "נניח יד" זו תגובה של בריון על ירי באזרחים (כולל שתי נשים)?

    אהבתי

      • אני כנראה כבר יושבת יותר מדי שנים בברלין והעברית שלי לא משהו. נניח יד זה לא כמו נרים יד, אלא כמו "נתפוס", לא ככה?

        אהבתי

      • כן, בסלנג של בית ספר. זה בדיוק העניין, הוא לא ילד זועם בתיכון אלה רמטכ"ל של מדינה דמוקרטית. התבטאות שאני הייתי רוצה שלמוע היתה מכילה מילים כמו "נאתר את החשודים במעשה" ו" נביא אותם לבית משפט". אין לי מושג מה זה אומר "להניח יד", זה חיבוק? לטיפה? ואחרי שהנחת יד, מה אז?

        אהבתי

  2. פינגבק: Liraz Axelrad Blog

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s