ההופעה של הסטונס, המרחבים של ברלין

לא הלכתי השבוע להופעה של הסטונס. לא הלכתי. ויש לי סיבות. נימוקים. אני יכלה להסביר למה לא הלכתי, אם אדרש לזה. לא הלכתי כי אני אני לא בארץ, אני בברלין, קודם כל. יש עוד סיבות, אבל זה לא חשוב. לא הלכתי כי אני בברלין ולא נדרשתי להסביר למה לא הלכתי גם כי אני בברלין. אם הייתי בארץ ועוד איך הייתי נדרשת להסביר, לנמק, כן או לא ולמה. אבל אני לא בארץ, אני בברלין.

מכאן, דרך המשקפיים של  פייסבוק, נחשפתי לאירוע הזה שקראו לו – ההופעה של הסטונס בישראל. מכאן אני נחשפת כל הזמן, דרך המשקפיים של פייסבוק ואתרי חדשות וכו', בסדר היום הישראלי. ומכאן, מספיגת הרוח דרך המשקפיים המתווכחות, נדמה שבסדר היו הישראלי כל הזמן מככב נושא אחד. כל פעם, כל יום, נושא אחר, טייטל אחר, שם אחר, אבל אחד. משהו אחד עליו כולם מדברים. משהו אחד עליו צריך לדבר. בעד ונגד. הולכת או לא הולכת. אחד.

ההופעה של הסטונס. תיקון שבועות. בן אליעזר. מוות כזה או אחר. אולמרט. ההוא מהנמל. לכל יום יש את הנושא שלו. הטייטל שלו. דבר כזה עוד לא היה לנו. הופעה של פעם בחיים. לכל יום יש את הדבר הזה עליו כולם מדברים. וזה מוזר. כי אין בישראל חברה אחת, אחידה. יש מלא מלא שבטים קטנים ומבוצרים. ועדיין, נושא אחד (יומי, מתחלף) שולט בכל. נרטיב אחד.

ברלין

גדר. עץ בורדו. פרחים אדומים

בגלל שהחברה הישראלית כל כך מפוצלת ומסוסכת, אז תמיד ניש רטיב אחד, קול אחד, שרועם מלמעלה? האם זו תכונה של חברה בהתפרקותה?

זה כאילו סדר היום הציבורי יכול להכיל רק נושא אחד בכל זמן נתון. ועליו כולם מדברים. והטוטאליות הזאת גורפת. סוחפת. אי אפשר לברוח ממנה. היא מחייבת גיבוש עמדות ודעות באופן שוטף, רציף. כל הזמן צריך להחזיק בדעה כלשהי על הנושא של היום. בעד ונגד. אי אפשר סתם לא ללכת להופעה של הסטונס. האנשים בפיד שלי שלא הלכו נימקו את זה והסבירו את זה והתווכחו על זה. זה היה הנושא לדיון. כולם המתמקמו בצדדים השונים של אותו נושא.

ולכל אחד חייבת להיות דעה. אין סתם. כזה הוא השיח הציבורי  בישראל. אני זוכרת איך זה קורה. מישהו ישאל אותי, מתוך רצון טוב, האם אני הולכת להופעה של הסטונס, ותשובה של כן ולא לא מספיקה. פשוט לא. צריך להסביר. לנמק. לשכנע. תמיד מנסים לשכנע אותך במשהו בישראל. ואני לא חושבת שזה פייסבוק והרשתות החברתיות וכל זה. זה הטבע של הדיון, למדוד דעה מול דעה. עמדה מול עמדה.

זאת מדורת השבט של פעם. השיחה סביב הברזייה. הפיד של היום. יש מלא  מילים לתופעה הזאת, של כולם מדברים על אותו נושא. ומפה נראה לי כאילו ככה החברה הישראלית בנויה. ככה היא עובדת. כל פעם טוחנים נושא אחד. למרות כל השבטים והפיצולים והפירוקים והתפוררויות, נושא אחד שולט בכל. נושא משתנה, אבל כל פעם אחד. החברה מתגבשת סביב סדר היום הציבורי, איזהשהו סדר יום ציבורי, וסדר היום הציבורי יכול להכיל רק נושא אחד.

כפכפים

קיץ

זה ככה בכל מקום? חברות אחרות, חברות של לאומים אחרים, גם מתנהלות ככה? אני לא יודעת. לא החלפתי לאום בלאום. החלפתי לאום בהגירה. ומהגרים זה משהו אחר, זה לצד הלאום. מאז שאני בברלין אני לא שותפה לשום סדר יום ציבורי. אבל השבוע היה לי הרגשה שזה לא ככה בכל מקום, שזה ישראלי מאוד, ההסתופפות סביב נושא תוכן אחד. שזה תוצאה של הקוטן. של המידות הקטנות. החברה הקטנה. הארץ הקטנה. האין ברירות. האירוע השבוע היה ההופעה של הסטונס.

בברלין יכול להיות מצב שהופעה של אי מי יהיה האירוע? הנושא עליו כולם מדברים? אני לא יודעת בוודאות. המשקפיים שלי כאן הן לא משקפיים של ברלין אלה של מהגרת בברלין. רוב האנשים שאני מכירה כאן ונחשפת אליהם הם מהגרים, ישראלים או שלא, אבל מהגרים. ואני לא דוברת השפה. אם יש סדר יום ציבורי בברלין, הוא נעלם ממני.

אני חושדת שאין. אין סדר יום ציבורי כל כך מובהק, כל כך נוקשה, בברלין. אני חושדת שאין כזה. נדמה לי שהמרחבים של ברלין לא מאפשרים את זה. יש יותד מיד מהכל. אנשים. נושאים. הופעות. נדמה שלי שהמרחבים, הגודל, המידות, מייצרים סדר יום יותר מרווח, פחות צפוף. מאפשרים לכל הקהילות השונות להתקיים במקביל. מאפשרים לכמה נרטיבים להתקיים במקביל.

שלט העישון מותר

בר מעשנים. אין אין אין הסכמות

בברלין שלי אף פעם אין קול אחד, נרטיב אחד, שהוא חזק כל כך, שולט כל כך. אין נושא אחד לדיון. אפילו לא בחברה הקטנה, בתוך הבועה שלי. ברלין מאפשרת לי להיות חלק מחברה אנושית, אורבנית. לא חברה בכת. חלק מחברה. בלי הסכמות גורפות. בלי תכנים שמעסיקים את כולם. אני אוהבת את המרחבים שלי ברלין. הם מאפשרים לי לשמוע את עצמי. להיות פרט.

ואני לא יודעת אם אני יותר מתגעגעת לתחושה הזאת, של שבט, אחידות ואחדות, נרטיב מרכזי, או סולדת ממנה. זאת גם, אחרי הכל, תחושת שייכות. מצד שני, אני מתחילה להבין שאפשר לדון במזג האוויר חיים שלמים. הוא הרי משתנה כל יום. אז אולי אני קצת כן יודעת. אולי אני מעדיפה בלי.

מאז שאני כאן הנושא היחיד שעלה בקול כה גדול, שכולם התעסקו בו לכמה ימים, היה ההצבעה על טמפלהוף. והערב אני הולכת לראות הופעה. הופעת מוסיקה. הופעה של להקה. לא הופעה של פעם בחיים. לא אירוע ששם אותנו על המפה. לא רגע השיא של דיון ציבורי שהתנהל חודשים קודם. סתם ככה, הולכת לראות הופעה.

גינת פרחים

הגינה (כי במרחבים של ברלין יש מקום לגינת משחקים ומקום לגינת פרחים. אחד לא על חשבון השני)

 

מחשבה אחת על “ההופעה של הסטונס, המרחבים של ברלין

  1. פינגבק: איפה כאן זה המרכז? | Liraz Axelrad Blog

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s