משטרה, גדר, משטרה, גדר, שאלה, תשובה. ואין תשובות. אין תשובות

משטרה

השבוע נדרשתי לבקר במשטרה. שום דבר מדאיג – כרטיס אשראי שאיננו, צורך לרצות את הבנק וחברת הביטוח, נהלים – ובכל זאת, משטרה. סערת רגשות, אימה וחרדה. מה לעשות? מה לעשות? אני יכלה ללכת למשטרה? החדרה שלי התלבשה על בעיית השפה. במילא לא אצליח לתקשר איתם. לא אצליח להסביר מה קרה ומה אני רוצה ולא אבין אותם זאת תהייה פארסה. חבל. יותר עדיף לעוב את כל העניין, להדחיק.

בארץ לא הייתי הולכת. אני יודעת שבארץ לא הייתי הולכת. ולא בגלל השפה. אני יודעת את השפה. בארץ לא הייתי הולכת בגלל הייאוש. הייאוש מלמפרע. הוודאות שבמילא, ולא משנה מה אעשה, שום דבר טוב לא יצא מזה. זה לא יעזור. אני סתם אשב שם כל היום, באיזה מסדרון מוזנח, ואצבור מרירות. לא שווה . וגם, הרי, שום אסון לא קרה, אף אחד לא מת. אז נגנב, אז אין ביטוח, אז מה לעשות. רק לא לבקש כלום.

והשבוע, שוב, אותו הלך רוח: לא אלך, לא נורא, שום אסון לא קרה. אני לא מסוגלת ללכת. זה גדול עלי. והשפה! בכלל, השפה. אין לי סיכוי. וכבר וויתרתי. בפנים, כבר וויתרתי. אלה שאז קרה משהו שהפתיע אותי. התקוממתי. משהו בי התקומם. מזה זה כל התבוסתנות הזאת, חשבתי לעצמי, אני לא כזאת תבוסתנית! ורק בגלל השפה? לא מוכנה. החלטתי לבקש מחבר או חברה, מישהו דובר השפה, שיבוא איתי.  ואז חשבתי שקודם אלך לבד. אנסה. שניה לפני שאני משריינת מישהו ליום שלם בתחנת משטרה, אעשה ניסיון. טיפה כבוד עצמי, בכל זאת, אני מסוגלת להרים. וחוץ מזה, מה כבר יכול לקרות?

ברלין, עיר של גשם ושמש וירוק ודחפורים

גדר

אחרי הפוסט על הגדר אנשים שאלו אותי, בתגובות או בפרטי, למה את לא שאולת? מה, אין ועד בית או שכנים, למה את פשוט לא שואלת אותם על הגדר וזהו? זה נורא הפתיע אותי. ממש, זה תפס אותי לא מוכנה. לא הבנתי מאיפה זה הגיע וזה בילבל אותי מאוד. הרגשתי כאילו אי הבנה עצומה נפערה ביני לבין העולם. מה זאת אומרת לשאול? הייתי צריכה לשאול? מה זה שווה לשאול? בכלל לא העלתי בדעתי את האפשרות לשאול. למה באמת, אם משהו מעסיק אותי, אם זה משהו שאני חושבת עליו, למה אני לא שואלת? לא ידעתי מה לענות ועבר זמן והמשכתי לחשוב על זה.

אולי אני מעדיפה עירפול וחוסר בהירות? אולי אני חוששת שהמציאות תאכזב אותי ומעדיפה להשאיר דברים לא ברורים, פתוחים? אולי אני בוחרת בדימיון על פני המציאות, העולם, היומיום? ואז נתקלתי במאמר הזה. אולי זאת נטייה של אדם כותב, לחפש מיסתורין בכל מקום? לחפש סיפור טוב? ואולי זה הרבה יותר טריוויאלי. אולי זאת השפה, שוב. או העדר השפה. אולי אני לא שואלת כי אין לי שפה ואין לי רצון להתמודד עם החולשה הזאת שלי, אם האין?

ברלין, אביב תכף עובר, קיץ בא

משטרה

אחרי לילה מסוייט ורדוף מחשבות הלכתי לתחנת המשטרה בברוננשטרסה. או למה שחשבתי שהיא תחנת המשטרה של ברוננשטרסה. ברור שבדקתי באינטרנט קודם, והאינטרנט אישר לי את מה שחשבתי, שיש תחנת משטרה בברוננשטרסה. אני גרה ממש ליד ועוברת שם כמה פעמים ביום ותמיד, בכניסה אל בניין לבן וגדול עם מעט חלונות, עומדים כמה שוטרים. הנחתי שזאת תחנת המשטרה ולשם הלכתי. זאת לא היתה תחנת המשטרה. זה היה בניין של הקהילה היהודית. אחד השוטרים בכניסה עצר אותי. לאשה עם כיסוי ראש וילד עם כיפה הוא נתן להיכנס ולי הוא אמר שהופליציה בתחתית של ברוננשטרסה, לא כאן.

ירדתי לצומת של ברוננשטרסה ואינוואלידינשטרסה, שם, בפינה, הבניין הפינתי החום כחול, הוא בניין המשטרה. ודלתות בניין המשטרה סגורות. יש אינטרקום. ובפנים יש שלט: הכניסה שם ->. איפה זה שם? הקפתי את הבניין דרך השערים שלו, עברתי בחצר הפנימית, בחנייה, וחזרתי לנקודת ההתחלה. לדלת הסגורה. לשמחתי, עוד מישהו הגיע. הוא לחץ על האינטרקום והכניס אותי ואת עצמו פנימה, ובפנים הוא ידע מה לעשות. ידע איפה זה כאן. הוא לחץ על עוד אינטרקום ופתח עוד דלת והגיע למה שאני פירשתי ככקבלה. השוטר שראה אותו אמר לו לשבת ולחכות והתפנה אלי.

התנצלתי על האין גרמנית והשוטר אמר, אין בעיה, אני יודע אנגלית. הסברתי לו במה מדובר והוא שלח אותי לשבת ולחכות. יבואו בשבילך, אמר. ישבתי. חמש דקות אולי, עדהגיע שוטר, הציג את עצמו, לחץ לי יד, אמר נעים מאוד ובאנגלית זורמת הזמין אותי להצטרף אליו בחדר הקטן.

הוא היה מקסים. הוא נראה נפלא. הוא היה אדיב. הוא דיבר אנגלית מעולה. הוא שאל שאלות, מילא טפסים, הראה לי איפה לחתום. היו לו עינים כחולות והוא היה חייכן. התנצלתי 3 פעמים שאני לא יודעת גרמנית והוא חזר ואמר, אין בעיה, זאת לא בעיה. הוא הסביר לי מה עומד לקרות. הוא אמר לי מה להגיד לבנק ולחברת ביטוח. הוא אמר, הם יגידו לך לפנות אלינו שוב, תגידי להם שזה הם שצרכים לפנות, באימייל. אמרתי לו הרבה תודה והוא איחל לי המשך יום טוב.

חדר החקירה בבניין המשטרה. השוטר המקסים יצא כדי לצלם כמה מסמכים ואני העזתי להתסכל מסביבי, לנשום ולצלם. אפילו חלון יש שם! תמונה חסרת ערך לחלוטין, אפילו תמונה כעורה, אילולא הסיפור שנלווה אליה

גדר

באותו יום של הפוסט על הגדר התארח אצלי חבר. הוא שאל את השכנים, למה גדר? השכן המבוגר אמר לו, בגלל הכלבים, שלא יחרבנו על הדשא. אה, בעיית הכלבים והקקה שלהם. עכשו הכל ברור. בעיית הכלבים. במקום לאסוף את הקקה, להקים גדר. אצלנו לא יהיה חרא של כלבים. בחלקים אחרים של החצר, בחלקים המשוחררים שמחוץ לגדר, שם זה בסדר. כאן – לא. עכשו אני מבינה. זאת לגמרי תשובה שמסבירה הכל. בעיית הכלבים.

זה באמת ההסבר שלכם? אני לא אמרתי כלום.

מה יצא לי מההסבר הזה? מה למדתי מהתשובה? זה מסביר משהו? שפה מייצרת בהירות? לפעמים. לא בהכרח. לא תמיד. לא אצלי. אני לא העלתי בדעתי לשאול, ואני לא חושבת שזה בגלל האין שפה. זה משהו אחר. אני לא בטוחה שרציתי תשובות. אני חושבת שאני מעדיפה את השאלות. הן מה שמעניין אותי. האפשרויות. השאלות. התהיות. אני מעדיפה סימני שאלה על פני סימני קריאה. במילא אני לא מאמינה בתשובות. לא מאמינה שיש תשובות. לא לדברים החשובים באמת.

אני חושבת, שאם הייתי יכלה לשאול, שאם הייתי מעלה בדעתי לשאול, שאם הייתי מאמינה שיש תשובות, לא הייתי מהגרת. זה מה שאני חושבת.

ברלין, עיר של ספסלים בודדים. לאחרונה אני נתקלת בהם יותר ויותר. ספסלים חסרי הקשר ומלאי קסם

גדר

והגדר, מה אתה?

• השבוע נוספו לגדר ידיות. כן כן. כי אם כבר יש גדר, ויש שני שערים בגדר, ולשערים יש מפתחות, אז צריך גם ידיות.
• שמתי לב שאנשים לא תמיד נועלים את השערים של הגדר. הרבה פעמים, יותר מפעם אחת, באתי לגדר ואחד השערים, או אפילו שניהם, היו פתוחים. אלו שערים שקל לסגור, צריך רק לטרוק. ובכל זאת, שערים פתוחים (גרמנים: לא מה שחשבתי).
• תפסתי מישהו מהגן ילדים הצמוד לגדר מטפס על הגדר. הוא נכנס לשטח התחום כדי לגזום כמה ענפים סגולים מהשיחים הפורחים שלנו ואשה חיכתה לו בצד השני ולקחה ממנו את השלל הגזום והוא זינק מעל הגדר כדי לצאת (גרמנים: לא מה שחשבתי).
• יום אחד יצאו מהבניין שלי שני תיירים. בבניין יש הרבה דירות להשכרה לתקופות קצרות, וגם, היה קל לראות שהם תיירים, הם נשאו תיקי גב של תרמילאים. והיה אתם כלב. ולא היה להם מפתחות לשערים ולגדרות. הם עשו את כל העיקוף. אולי, חשבתי לעצמי, אולי סוף סוף מצאתי את מקור האיום: זוג תרמילאים עם כלב (גרמנים: קצת כן מה שחשבתי).

מתקין הידיות ואיש ועד הבית, השכן המבוגר מלמעלה. בפעולה. עכשו יש לנו גדר ולגדר יש שערים ולשערים יש מפתחות וגם ידיות.