ברלין, עיר של לוזרים?

.I don't know if they are running to something or from something
?does it matter
(Deep space 9)

אחד שבורח

"את לא מבינה" אמר לי מישהו השבוע, "הגעתי לפה בתנאים לא אידיאלים. החיים שלי התפרקו". אמרתי לו שגירושים זה באמת נורא, אבל בכל זאת, הוא לא היחיד בעולם וזה, והוא הסביר לי שזה לא רק גירושים, זה הרבה יותר. עסקים שקרסו, חברים שאבדו, משפחה שהתנכרה. התפרקות כללית. אז הוא עזב את הארץ ונסע לאמסטרדם ושם היה יקר מדי, אז המשיך לברלין, ועכשו הוא כאן, מנסה להתמקם.

ברלין, אלכסנדרפלאץ

ברלין, אלכסנדרפלאץ. ברלין היא עיר של לוזרים?

אחד שלא בורח מכלום

"את לא מבינה" אמר לי מישהו אחר השבוע "אני לא בורח מכלום". הוא הגיע לברלין לפני 3 חודשים בעקבות הצעת עבודה שאי אפשר לסרב לה. אילולא הצעת העבודה לא היה מגיע. העיר לא קראה לו. טוב לו בתל אביב. יש לו כל מה שהוא צריך שם. "למה ברלין" הוא שאל אותי והסברתי לו שעבורי זה לא היה הכרח, דווקא ברלין, אני רציתי שינוי ורציתי לצאת קצת מישראל והוא שאל למה, למה כל כך רציתי לצאת מישראל ועניתי מה שעניתי ודיברנו על זה.

הרעיון או ההכרה שאני רוצה ויכלה לצאת קצת מישראל הגיעה אלי במהלך טיול במזרח, בבורמה, בצורה של הצעת עבודה בפרנקפורט. לא רציתי את העבודה ולא רציתי את פרנקפורט אבל הרעיון כבש טריטוריות בדימיון שלי, ביחד עם ההכרה המשחררת שאני, חסרת אזרחות אירופאית שכמותי, יכלה לצאת מישראל בזכות או בעזרת המקצוע שלי. חיפשתי עבודה והחיפוש התמקד בסופו של דבר בברלין ולונדון. בברלין מצאתי קודם.

ברלין, אלכסנדרפלאץ

ברלין, אלכסנדרפלאץ. גרסת שחור לבן. ברלין עיר של לוזרים? העוני יפה לה? כמו ששחור לבן יפה לה. כמו שוינטג' יפה לה.

"אבל אני שמחה על זה", אמרתי לו, "שמחה שזה יצא ברלין", ואז עברנו לדבר על העיר ועל הייפ שיש בישראל סביב העיר ועל הפערים בין ההייפ ובין החיים בעיר בפועל, בשוחות של היומיום. כמה מההאדרה של העיר קשורה ברצון שלנו, העוזבים, להצדיק את העזיבה, לתת נימוקים וצידוקים למעבר? בבחינת, זה לא שאני בורח, זה פשוט ששם טוב יותר? אני לא יודעת. הוא טען שהרבה. הוא טען שבברלין אנשים (ישראלים) מוכנים לחיות צנוע ובעוני כמו שבישראל לא היו מוכנים, כמו שבתל אביב היו מתביישים לחיות.

זאת ההגירה ששוברת ומיישרת את שדרות המעמד, או שזה ברלין? אני מכירה כאן אנשים שעובדים בעבודות שבארץ לא היו מעלים בדעתם. לא היו מסכימים. או אנשים שחיים מחוץ למרכז ובארץ הפגינו בתביעה לגור על שדרות רוטשילד. או שכאן חיים על תחבורה ציבורית ובארץ לא ראו אוטובוס דן או אגד מבפנים כבר עשור. אני למשל. בלי רכב אני לא זזה בתל אביב וזאת הרי עיר איומה לבעלי רכב. ובכל זאת, שם אני לא מעלה בדעתי לנסוע בתחבורה ציבורית, וכאן כן, ברור שכן, ה U8 הרי זה מה זה אחלה! "ענייה אך סקסית", הגדיר ראש העיר של ברלין את העיר. "בברלין זה קול להיות עני", אמר הידיד של בורח מכלום, "בתל אביב כל הדברים הקוליים עולים כסף". 

ברלין

אבל היא כל כך יפה, ברלין. ראו, אפילו פחי האשפה פוטגנים

אז ברלין היא בעצם בירת הלוזרים העולמית? בית חם לאנשים שזרקו מגבת לבנה למרכז הזירה? פעם חשבתי ככה על תל אביב. לעבור מהקיבוץ לתל אביב היה עבורי ניפנוף מגבת לבן. בחירה בנורמאליות על פני אורח חיים שהוא הצהרה פוליטית ואידיאולוגית. על פני חיים עם "משמעות". אבל מאז תל אביב התבצרה מאחורי מגדלים של כסף ואני הגעתי להודו. ואז חשבתי שלחיות בהודו זה לזרוק מגבת לבנה למרכז הזירה ולהכריז בקול גדול: פרשתי. ועכשו ברלין.

"לא האמנתי שיכול להיות לי טוב יותר מאשר בקיבוץ" אמרה לי אמא שלי כשעזבתי "לא חשבתי שיכול להיות יותר מזה". בסופוו של דבר עוזבים כי חושבים שבמקום אחר יכול להיות יותר טוב יותר. עוזבים כי רוצים שיהיה טוב יותר ומאמינים שאפשר, שיכול להיות, שצריך להיות. שמגיע לנו טוב יותר. הנה הוא, מסלול הבריחה שלי: קיבוץ > תל אביב > הודו > ברלין. מצאתי את המכנה המשותף של כל ההברזות מישראל. מסלול ההגירות שלי.

ברלין, פריחה באביב

הצבעים של ברלין לפעמים. חום וורוד ועוד חום

וגם זה

במרכז בודהיסטי בפרנצ-ברג התארח מרצה ממרכז מקביל בניו יורק. בהרצאה שלו סיפר שבאירועים חברתיים בניו יורק השאלות הראשונות שאנשים שואלים אחד את השני זה איפה אתה גר ובמה אתה עובד. ושלפי זה, לפי התשובות, הם יודעים למקם את בן שיחם בסולם הכלכלי חברתי ולמקם את עצמם אל מולו. ואז הוא שאל אותנו אם אנחנו מכירים את זה, אם זה ככה גם כאן. היתה מבוכה בקהל, שיחות שקטות, התייעצויות. מישהו אמר שזה ככה לדעתו במינכן, אחר אמר ששמע שזה ככה בהמבורג. בסוף מישהו אמר, we are all losers in berlin והקהל, גרמני ברובו, נקרע מצחוק.

וגם זה היה השבוע – משהו שאמר מישהו, איש קרן הון סיכון, בכנס של סטראטאפיסטים בעיר: "Biggest issue of Berlin is not fear of failure. It's fear of success". בתגובות היתה הסכמה.

מצגת מתוך הרצאה

"Biggest issue of Berlin is not fear of failure. It's fear of success"

לוזר זה סקסי. המלך בק

17 מחשבות על “ברלין, עיר של לוזרים?

  1. לא היה לי משוג שזה ככה שם (בברלין). מענין הקטע הזה של איפה אתה גר ובמה אתה עובד. קיים גם בארץ במידה כזו או אחרת. לא חשבתי שיש איזו פרדיגמה אחרת…. נהנת לקבל מושג על ההוויה בעיר דרך העיניים שלך.

    אהבתי

  2. ויש עוד כמה אפשרויות. מי שנודדים כי מאד מסקרן לגלות מה מסתתר מעבר לפינה (והמעבר לפינה הרי נגיש כל כך). מי שנודד לשם תחושת הנדודים ואשליית החופש. ומי שנודד כי לא מצליח למצוא את מקומו בשום מקום…כמו שהיטיב להגדיר ידיד קנדי: eventually all expats are misfits one way or another.

    אהבתי

    • אכן. ומה שהידיד הקנדי אמר, same same לדעתי. ואני אומרת את זה על עצמי ולא בשלילה.זאת לא ביקורת על כלום, רק אבחנה.

      אהבתי

  3. ראשית, אחלה בלוג. זה השני שלך שאני קורא ואני ממש נהנה. נכון שישראלים מוכנים לעבוד כאן בעבודות שבישראל הם לא היו מעזים להיתפס בהם, אבל לדעתי זה פועל יוצא של ההגירה נטו. קצת, או אולי הרבה, כמו הרופאים שבאו מרוסיה לנקות רחובות בישראל. לזה תוסיפי את העובדה שעבודה בעסוק לא נחשב מאפשרת לך לחיות חיים ברווחה מסויימת. גם בנוגע לתחב״צ אני חולק עליך. את כמובן מבססת את הדברים על החוויה האישית שלך, אבל אני למשל חושב שבתל אביב אי השימוש בתחבורה ציבורית פחות נובע מפוזה ויותר בגלל השירות עצמו. הרי אי אפשר להשוות בין דן, אגד ומוניות השירות לbvg, נכון? לא ברמת השירות, לא בזמינות, לא בתפוצה בקיצור לא. נקודה אחרונה, אני בעיקר חושב שלחברה השפעה עצומה עלינו וכאשר היא דוחפת אותך לעוד אייפון אתה קונה אותו. וכשלא איכפת לה איזה סלולארי יש לך, גם לך פחות איכפת.

    אהבתי

    • תודה רבה!
      אני חושבת שהדברים הם פחות שחור ולבן. גם הגירה וגם נכונות גדולה יותר להתפשר וגם פחות בושה חברתית. גם שרות רע בתחבורה ציבורית אבל גם להחזיק רכב בתא זה סיוט, אז הדברים מתערבבים וקשורים זה בזה. כשרכב פרטי הוא ערך, כולם רוצים רכב פרטי. כמו האייפון. בכל מקרה, הרבה תודה

      אהבתי

  4. תודה על הכתיבה המעניינת.
    "באירועים חברתיים בניו יורק השאלות הראשונות שאנשים שואלים אחד את השני זה איפה אתה גר ובמה אתה עובד." – השאלות הללו הן סיטואציה כל כך נפוצה בגרמניה עד שהיא הפכה לאחד מעקרונות הזהות הגרמנית בשבילי, וללא ספק התנהגות שבעקבותיה עזבתי את המקום. זהות האדם נקבעת בראש ובראשונה לפי עיסוקך ותלוש המשכורת שלך. בכל מקום, בכל הקשר, בכל סיטואציה חברתית שראיתי – תמיד השאלות הללו עלו בהיכרות ראשונה, כמו נקראו מתוך 'ראיון למועמד חדש'. סיווגים.
    ומה שנחרת במיוחד בזכרון היה רגע בעבודה, בו כל המשתתפים נפגשנו בשיחת ועידה טלפונית, ולכן לא היה מראה פנים שם, בו מארגן השיחה, שידע מה שמות המשתתפים בשיחה, פנה לכל משתתף בשם המחלקה אותה הוא מייצג ולא בשמו הפרטי. במקרה הזה – לכל איש אין שם. רק משאב.
    באותו הרגע – רגע של חוסר אנושיות, החלטתי שאם אני רוצה להרגיש קצת חיים – כדאי לעזוב את המקום הזה כמה שיותר מהר.

    טוב לדעת שבברלין אולי המצב אחרת.

    אהבתי

    • בצבא שירתתי במשרד הבטחון והבוסית הישירה שלי היתה אשה עובדת צהל. ביום שהגעתי היא התקשרה לכל החברים שלה וסיפרה להם: קודמתי, קיבלתי חיילת.
      והאיש מהכתבה הסביר לי שהוא חי על שדרות רוטשילד, כדרך לספר לי כמה טוב לו בארץ.
      זה ככה בכל מקום, בכל המערב הקפיטליסטי לפחות. לא חושבת שרק בגרמניה או שזאת תכונה גרמנית.

      אהבתי

  5. פינגבק: Ayya Khema, בודהיזים בברלין וסדינים תלויים לייבוש ברוח | Liraz Axelrad Blog

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s