כל המתיקות הזאת. על פריחת הזוטות החמודות בגרמניה, 1933

כשארזתי את החיים בארץ לקראת המעבר לברלין נדרשתי לשאלת הספרים. בגלל בעיית המשקל, כלומר בעיית ה-יש-יותר-מדי-דברים-להעביר-ופחות-מדי-משקל-מותר, שאלת הספרים נהייתה קריטית. איזה ספרים להביא איתי? ביחסי עם ספרים אני תמיד בצד המופסד: הם כה רבים, אני רק אחת. בעיית המשקל היא מטאפורה מרושעת לבדידותו של הקורא.

השקעתי הרבה זמן ומחשבה באקציה הפרטית שלי עד שקיבלתי החלטה: אקח איתי עד 4 ספרים ורק ספרי שואה שעדיין לא קראתי. תחת ההגדרה של ספרי שואה אני מכניסה את הספרות ההיסטורית והבדיונית שעוסקת ביחסי יהודים גרמנים עם עדיפות קלה לשנות השואה.

עברתי כמה סבבים ביחסי לספרות שואה. בשנות הנעורים היתה לי תקופה של סופרים גרמנים כמו מאן, לנץ, גראס, רמארק, וגם צוויג (אוסטרי אמנם) ועוד. באוניברסיטה היתה לי תקופה ארוכה וקשה של ספרי שואה מכל וכל, כל מה שתורגם. ומתישהו זה דעך. או שהספקתי להתעניין בנושא, או שתחומי העניין של התרחבו, לא יודעת בדיוק, אבל זה דעך. לברלין הבאתי איתי ספרים טובים, מומלצים, שעוסקים בנושא, מהשנים האחרונות שעדיין לא קראתי. לתוך ההגדרה הזאת ולתוך המזוודה שלי נכנסו: "יומנים" של קלמפרר, "רקוויאם גרמני"של עמוס אילון וחוברת "המעורר" 3 שמוקדשת לפאול צלאן.

זאת לא שקיעה, זאת זריחה. 0900 בבוקר בערך. זריחה חורפית של חודש דצמבר בו החורף לא מגיע, החורף לא בא! (טפו טפו טפו)

מאז הם שוכבים לצד המיטה. למרות שהרעיון לקרוא אותם דווקא פה עדיין נראה לי רעיון מעולה ונכון, טרם הספיקותי. אני יכלה לספר מלא הסברים לזה, ומעדיפה שלא. בנוגע לקריאה מותר לי להיות לא הגיונית ולא לפעול לפי תוכנית ואפילו להיות קפריזית. זה רעיון מעולה, הספרים ישנם, מתישהו. והנה, איכשהו, לתוך התסבוכת הזאת, הסתנן הספר "סיפור של גרמני 1914 – 1933" של סבסטיאן הפנר, ספר שלא הכרתי והגיע אלי דרך המלצה של חבר. המלצה פלוס להניח את הספר הפיזי ביד.

הספר מתחיל ב 1914 ומגיע עד סופה של 1933 אז עזב הפנר את גרמניה. הוא נכתב ב 1939 ופורסם בתחילת התשעים, אחרי מותו של המחבר. בספר הפנר מתאר חייו, חיים של נער ברלינאי בורגני בשנים ההם, והוא מתרחש לגמרי לגמרי ברחובות ובכיכרות בהן אני חיה. זה מייצר אינטימיות מסויימת עם הטקסט, להכיר בדיוק, לא רק בדימיון, את המקומות בהם הוא מתרחש.

בהתחלה, בשנים של מלחמת העולם הראשונה, הרגשתי שאננה ומוגנת. הקריאה היתה פשוטה ומעניינת  ומדי פעם צהלתי למקרא שם של מקום שאני מכירה. קצת כמו תיירת נרגשת, הייתי כאן! הייתי כאן! אמרתי לעצמי. אבל לקרוא על השנים ההן זה תמיד קצת כמו להיכנס עמוק לתוך חור שחור. כמה שהתקדמתי בספר, והספר התקדם בשנים, נהייה לי יותר קשה. לא רציתי להגיע לשם. לרגעים אפילו שקלתי לעזוב אותו באמצע. למי יש כוח, כל הכובד הזה, זה כל כך מדכא. הנה 1933 מגיעה. הנה הס"ס נכנסים לבית המשפט ופוקדים על כל היהודים לצאת. הנה כולם עולים על מדים חומים עם סרט זרוע. למי יש כוח, אני הרי יודעת איך זה יסתיים.

טוב, אז יש מוטיב חוזר. אכן. ותודה לאינסטאגראם והפילטרים השונים

לא עזבתי, לפחות לא פיזית, המשכתי לקרוא. ומתישהו באותה שנה ארורה, 1933, סבא וסבתא שלי עדיין כאן, בברלין, במיטטא, ברחובות בהן אני חיה, הפסקתי לחשוב על הכאן ועברתי לחשוב על ישראל. על השם שהוא גם, עבורי, אצלנו, עלינו. מתי הפכה ספרות שואה לספרות אקטואליה עבורי? אני לא זוכרת. וזה לא שספרות אקטואליה אני קוראת, ממש לא.

אני חושבת שהספר הפוליטי האחרון שקראתי היה "הזמן הצהוב" של גרוסמן. אני שמחה שמוצאים ספרים שעוסקים במצב ולא מסוגלת לקרוא אותם. היאוש גדול מדי. ספרות עבורי זה גם בריחה, גם אסקפיזים, ואלוהים, אני מעריכה מאוד את עמירה הס אבל לא מסוגלת, לא מסוגלת לקרוא את "לשתות מהים של עזה". נדמה לי שאני מודעת למצב, נדמה לי שאני יודעת מה קורה, ואני מעדיפה לצרוך את המצב דרך הפריזמה המפגינה. לפחות עושים משהו, עומדים, צועקים, נושאים שלטים, כאלה, לא לבד עם הספר והבושה.

את הספר של הפנר קראתי כספר שמתאר מה קרה שם, כלומר כאן, ואז, עד פרק 29. בפרק הזה, שנת 1933, הפנר כותב על הפיתוי הגדול להתנתק מהמצב. ואז המחשבה שלי עברה פנימה, לשם, כלומר ישראל, ולעכשו. אקטואליה. הרי גם הגירה היא צורה של התנתקות.

אה, לא שוב! לא שוב! לא שוב! כן שוב. באחד הפעלולים המשעשעים של הגורל התמונה הזאת זכתה להפוך וויראלית בטוויטר

הפנר מנסה להסביר איך, בשנת 1933, במהלך כמה חודשים, הפכו חלקים גדולים מן הציבור הגרמני לנאצים, ומה עשו האחרים. איך התרחשה התבוסה האנושית הזאת, שאיפשרה את מה שבא אחר כך. הוא כותב: "רבים מן החיים שם היום מצויים במצב נפשי שכל מתבונן שפוי היה מכנה מחלת נפש, או לפחות מקרה של היסטריה קשה". הוא מדבר על ההפתעה שבהשתלטות הנאצים על המרחב הציבורי ועל הטוטאליות שלה. "בו בזמן נדרשנו לא רק להיכנע" הוא כותב "אלא לעקור ממש. עסקה קטנה עם השטן – ושוב לא השתייכת עוד לכלואים ולנדרפים, אלא למנצחים ולרודפים". החזקים תמיד גדלים, תמיד צוברים עוד כוח. הימין רק גדל, כל השנים הימין רק גדל. למה זה?

בפני מי שסירב לערוק נמצאו כמה אופציות, או פיתויים בלשונו של הפנר. למשל הפיתוי לבחור ב"יאוש גמור וללא מוצא". הדרך להתמודד עם זה, הוא כותב, הדרך שבחרו רבים מהמבוגרים בגרמניה, למשל, היא בריחה לעולם האשליות, ו"בראש ובראשונה אל אשליית עליונתם". הסנובים, אני חושבת, אלו הסנובים שקוראים עיתונות זרה, תומכים בחרם ומחכים לכישלון הגדול. "את כניעתם ואת חוסר האונים המוחלט שלהם הסוו אפילו מעצמם, כדי שיוכלו לשמר את מעמדם כצופים מלמעלה ומהצד…".

פיתוי אחר הוא להתמלא מרירות ושנאה. "…להרים ידיים אחת ולתמיד ולשלוח לעזאזל את העולם כולו מתוך אדישות סבילה הגובלת בהתרפסות, לבצע התאבדות מוסרית מתוך כעס והתרסה". המחלה של השמאל, שנאה עצמית, מחלה אוטואימונית. "למרבה הצער" כותב הפנר "אלו האנשים שהיוו את עיקר האופוזיציה הגלויה בגרמניה, ולכן אין פלא שהיתה זו אופוזיציה חסרת מטרה, ללא כל שיטות פעולה, ללא תוכנית וללא מבט ברור לעתיד"

יש ברווזים באגם. תמונה מטיול שבת. חמידות ומתיקות ופוצי מוצי ומהמם, מקסים, מרגש

ויש את הדרך השלישית, הדרך בה הוא ולטענתו רוב הגרמנים בחרו. הפיתוי להישאר טהור ונקי. "לא רק להימנע מכל שיתוף פעולה, אלה גם להישמר מן ההרס שמביא עמו הכאב ומן החורבן שמביאה עמה השנאה". ועוד: "בניגוד לשתי צורות ההתנתקות האחרות מצאה לה דרך זו בהמשך סוג של ביטוי פומבי…בין השנים 1934 – 1938 התפרסמו בגרמניה כל כך הרבה זכרונות ילדות, רומנים משפחתיים, אלבומי נוף, שירת טבע וזוטות חמודות מכל המינים…"

הו יא, זוטות חמודות. הטרנד של ימינו. אנחנו חיים בעידן של זוטות חמודות. חתולים ואוכל, שקיעות צבעוניות ושימוש חסר בקרה במילים כמו חמידות, מתיקות, יקרה, מהמם, אהובה, אהבה על כל נגזרותיה, ועוד חתולים, שקיעות, אוכל. אולי כל המאמי והמהממת הזה של פייסבוק ושאר רשתות חברתיות זה הדרך שלנו לא לראות? ולא רק שלנו הישראלי, שלנו המערבי, מסתכלים על חתולים כדי לא להסתכל על עצמנו, עולמנו, ערכינו, שקיעתנו. כמה קל לאהוב חתולים, כמה קשה לאהוב בני אדם.

בסוף כל משפט של יאוש יושבת אופציית ההגירה. טרפת האזרחות הכפולה. כולם כולם רוצים דרכון זר, שיהיה, על כל צרה. "כן, בגרמניה של אז תלינו איזה תקווה מעורפלת בהגירה…מאחר שקשה לאדם לחיות ללא תקווה, נותר רק לקוות למשהו מבחוץ".

שקיעות נוגות. בברלין ימים של אור יפהפה. שנת 1933 היתה מצויינת ליין המקומי, כותב הפנר, שנים אחר כך עוד התגעגעו אליה

אני לא חשבתי על המעבר שלי לברלין כעל הגירה, ולא שהמצב הביא אותי לרצות לעזוב. חשבתי על תקופה, מעבר, ניסיון, הרפתקאה. אם זאת, לנוכח שהותי המתמשכת כאן והמחיר שהיא גובה והשינויים שאני עושה בחיי כדי לאפשר אותה, אולי שגיתי, אולי אני לא כנה? אולי זאת כן הגירה? מתי יודעים? ולמה לעזוב? אני עדיין חושבת שאני, ורובנו, לא עזבנו בגלל המצב. מהגרים מסיבות הרבה יותר אישיות, יחסים בין אנשים, משפחה, כאלה. אבל אולי אני טועה?

פגשתי כאן מספיק אנשים שטוענים שעזבו את ישראל בגלל המצב. גם יאיר לפיד, בעצם, זה היה הנרטיב של הדברים שלו, המצב קשה, אז אתם בורחים, ידה ידה. אולי זה לא, כמו שחשבתי, מין תירוץ עלוב כזה של השמאל הרפוי, אני לא יכול לסבול את הכיבוש והבושה אז עזבתי, אולי זה כן אמיתי? הפנר מציע את האופציה שזה אמיתי.

ולמה אני קוראת את הספר הזה כאן וחושבת על ישראל? אולי גם זה גם סוג של בריחה, הדחקה, כי שם לא הייתי מסוגלת לקרוא על המצב וכאן אני קוראת על המצב בגרמניה בשנות השלושים וחושבת על שם כי אני מפחדת להסתכל כל כאן? מה אני מדחיקה ועל מה אני לא מסוגלת להסתבכל? הדחקה על הדחקה, אללי, איזה ברוך!

אנקדוטות:

• קראתי את הספר בכל מיני מקומות בחוץ, בתי קפה, אובאן, וכל פעם שהוצאתי אותו הרגשתי אי נוחות. פחדתי שיזהו את הספר, אולי לפי התמונה בכריכה של הפנר הצעיר, יזהו וידעו שאני קוראת ספר נגדם. ספר שמבקר אותם. אבל למה זאת אני שמרגישה אי נוחות?
• פעם אחת קראתי את הספר באובאן. לידי התיישב ילד מקומי, בהיר שער ועינים ופנים, עם אוזניות עליו, מקשיב למוסיקה. הוא ראה את הספר שלי ולא הפסיק להסתכל, כל פעם העינים שלו חזרו לספר. קיוויתי שהוא ישאל אותי, שיהיה סקרן מספיק כדי לשאול אותי. הוא לא היה, ואני לא הייתי נדיבה מספיק כדי להגיד לו: זאת עברית. למה לא אמרתי? למה התעקשתי שהוא ישאל?
• בשנת 1933 היו להפנר יחסים רומנטים עם צ'ארלי, בחורה יהודיה. הוא מתאר אפיזודות משעשעות כגון שניהם יושבים בגרונוולאד, מתמזמזים, ומדי פעם קבוצת ילדים עוברת לידם וצועקת "מוות ליהודים" וכאלה. וכל פעם שהוא כותב על צ'ארלי, כל פעם, הוא מכנה אותה "ידידתי הקטנה צ'ארלי". הקטנה. כל פעם.

שקיעות, נו פילטר