ביער. בבית. בקור. בשתיקה. בגרמניה. ריטריט ויפסאנה

כבר לא אכפת לי מכלום, באמת, לא אכפת לי. שהאומה הגרמנית תנהל את העולם. שהאומה הגרמנית תגיד לכל השאר מה לעשות. שהם ינהלו. בבירור, הם יודעים משהו שאנחנו לא. שהם ינהלו הכל וזהו, אנחנו ננסה להתאים ולא להפריע. רק בשם אלוהים, בבקשה, במחילה, בתחינה על ברכי המשופשפות, תעזבו כבר את החלונות! תשאירו לנו את החלונות! אי אפשר ככה יותר, אני לא יכלה יותר, רק את החלונות, בבקשה, רק את החלונות אני מבקשת לעצמי!

אבל לא. הם לא יעזבו את החלונות. הם לא יניחו לי. לא מתוך רעשות חלילה, הם פשוט לא מעלים בדעתם שיש בעיה ואני מצידי לא שיתפתי. לא מצאתי את המילים. וכי איך אפשר? איך אני יכלה להעביר רעיון כזה, יאוש כזה, תחינה כזו, למישהו מחוץ לעולמי הפנימי? וחוץ מזה, הרגע בו המחשבה הזאת חלפה במוחי היה בצהרי יום שלישי שעבר, ואני באמצע של ריטריט ויפאסנה. הדיבור אסור.

ויפסנה, חדר המדיטציה

ה Hall. חלל המדיטציה? היכל המדיטציה?. בכל מקרה, כאן זה קורה. ריטריט ויפסנה

ההחלטה

אחרי הרבה התבלטויות יצאתי לריטריט ויפאסנה בגרמניה. את הריטריט העביר כריסטופר טיטמוס, מורה שאני מכירה ומכבדת. כבר עשיתי ריטריט מסוג זה בארץ, אצל עמותת "תובנה". את הריטריט בארץ העבירו כמה מורי מדיטציה במשותף, ביניהם סטיבן פולדר וכריסטופר טיטמוס. הם, המורים, היו הסיבה שבחרתי דווקא בריטריט הספציפי ההוא. אצלם רציתי לתרגל ואותם רציתי לשמוע. כשגיליתי שכריסטופר מגיע לתת ריטריט דומה בגרמניה, חשבתי, אה, קוסמי! איך שהכל מסתדר לו.

זה לא נכון. האמת היא שחיפשתי דרך לחזור לתרגל. בין הדברים שאיבדתי במעבר מתל אביב לברלין היה, גם, העיסוק והתרגול שלי בבודהיזים. הפסקתי לשבת, הפסקתי לקרוא, איבדתי את הסנגה, לא היו לי חברים לדבר אתם, שכחתי. או לא שכחתי, אבל עזבתי, ולא בטוב. אני חושבת שהלם התרבות וקשיי המעבר שאבו אותי. בשנה האחרונה חיפשתי דרך חזרה. הריטריט הזה עם כריסטופר הוא, כך אני מקווה, היה הדרך שלי להתניע שוב, לחזור לזה.

את הריטריט הקודם, לפני שלוש שנים בערך, עשיתי, או ככה סיפרתי לעצמי, כדי לציין את אי-עזיבתי את ישראל. כדי לעגן את עצמי. בשנה שלפני כן התעסקתי בניסיון להעביר את חיי למיקום אחר. לונדון או ברלין היו האופציות שבדקתי. האופציות נפלו, ואחרי כמה זמן החלטתי שדי, ככה אין טעם לחיות, כל הזמן עם כל הקלפים פתוחים, כל החוטים ביד, אני כאן וחולמת על משהו אחר. רציתי להתחייב על חיי. התחלתי לימודי תסריטאות, ונסעתי, פעם ראשונה, לריטריט ויפאסנה. חודש אחרי הגיעה הפנייה שהסתיימה במעבר שלי לברלין.

הנסיעה

נסיעה ברכבת

נסעתי ברכבת. הנופים יפים. הדרך ארוכה. היה פחות מלהיב משציפיתי. הרוב הגיעו ברכבים פרטים.

2 רכבות ו – 6 שעות לשם, 3 רכבות ו -7 שעות בחזרה. לריטריט בארץ הגעתי עם הרכב שלי. זה נתן לי תחושת בטחון שאני יכלה לברוח בכל רגע. לפני הריטריט הופעל לחץ גדול על מערך הטרמפים. כל הזמן הגיעו אימיילים שביקשו מבעלי רכב להירשם ולהציע טרמפים לחסרי הרכב. אני לא עשיתי את זה. הרגשתי רע אם עצמי, אבל לא עשיתי את זה. אני אוהבת לנהוג ושונאת לנהוג. אני נהגת אחראית ופחדנית ומבולבלת, לא מכירה את הכבישים בכלל ונוסעת הרבה לאיבוד. בייחוד כשיש אנשים לצידי ושיחה בחלל. הרגשתי שאני לא מסוגלת לחשוף אחרים, זרים, להרגלי הנהיגה שלי, לנירוזות הנהיגה שלי. מלאת בושה הגעתי באוטו לבדי וחמקתי החוצה, בסוף, לבדי.

כאן איך שהגעתי ראיתי את הרכבים ממלאים את החניה וישר הרגשתי רע שכולם באו ברכבים שלהם ואני המסכנה, לבדי, ברכבת. ובחנייה עמד רכב BMW ספורט עם גג פתוח. כל השבוע עקבתי לראות מי הבעלים. זוג, גבר ואשה, שנות ה 50 אני חושבת, אולי 40. הם הזיזו את הרכב כל יום, מכאן לשם, עשו נסיעות קצרות. ופעם ביום, כשאנחנו יצאנו למדיטציה בהליכה, הם עלו על בגדי ספורט ויצאו לריצות שטח.

המקום

Waldhaus, בית ביער, מרכז ללימוד ותרגול בודהיסטי, ניצב בשולי היער על גבעה ליד אגם. כשראיתי את התמונות חשבתי: מקסים. בית ביער. שמים כחולים. מרחבים ירוקים. נפלא. (התמונה הזכירה לי את משימת הבר מצווה הידועה, "חלוץ בודד בשדה": חילקו אותנו לשלשות. כל שלשה נשלחה ליעד אחר, להעביר בו 24 שעות לבד. להסתדר בשטח. ערב לפני המשימה קיבלתי מחזור ראשון. סיפרתי לאמא. היא נתנה לי חפיסת שוקולד פרה וסיפרה למטפלת של הכיתה שדאגה ליידע את כל השאר. כל שעתיים בערך עצר רכב ליד הקבוצה הקטנה שלנו והמטפלת, הבעה מודאגת על פניה, הסתכלה לי בעינים במבט מלא משמעות נסתרת. עניתי לה בעינים הכי טוב שיכולתי. כן, אני בסדר. כשהכנו ארוחת צהריים נשפך לנו כל השמן ולא יכלנו להכין צ'יפס או לטגן כלום. היינו רעבים כל היום). התמונה עשתה לי מחשבות חיוביות, ריח של חופש ופרי הדר, מרחבי דשא, בריכת שחיה, שמש, רגלים יחפות.

waldhaus, גרמניה

ככה זה נראה לי ביום הראשון. הגעתי בשלוש אחר הצהריים, בין הראשונים, ושנאתי כל רגע. כל שניה. כל פינה. כל אדם.

בזזזז. טעות. לא לא, לא כך הוא בית ביער בגרמניה. במקום רגלים יחפות על דשא רך הנזל וגרטל נבלעים במעבה היער. הבית לבן, מרובע, צנוע, מוקף יער. והיער עמוק ואפל וטחוב. מעלינו שמים אפורים. האור קלוש, וקר. המבנה של הבית דומה ל"הבית הכולל" בקיבוץ. מרובע, פונקצינאלי, מכיל הכל: אולם לימוד, חדר אוכל, חדרי שינה, מקלחות. ריח של טחב, רצפות עץ מאסיביות, חדרים קטנים, אנשים זרים מדברים בשפה שאני לא מבינה. למה למה למה אני משחזרת חוויות ילדות נוראיות? ואיפה חלל המדיטציה עצמו? מרוב שהייתי קפואה, במשך כמה שעות ביום הראשון פשוט לא העזתי לבדוק. לא העזתי לפתוח דלת.

התחלה. התכנסות

הריטריטים של עמותת תובנה מתקיימים בקיבוץ עין דור, באזור שפעם היה שכונת הנעורים, איפה שגרו בני הנוער בימי החינוך המשותף. האם המקום מכתיב את האופי של האירוע? או בהיפוך, כמה מהאופי של האירוע נגזר מן המקום? עבורי שכונת נעורים היא לנצח טיינר, שכונת הנעורים של קיבוצי. כלומר בית. לא בהכרח אהוב, לא בהכרח מעורר געגוע, בהכרח מוכר ומאוד ישראלי. ערמה של חברה על הדשא. יש ערמה של חברה על הדשא. זאת השפה.

נרשמים. תור, פטפוט עליז, אנשים נפגשים, שלום שלום, מה עשית מאז? מאיפה אני מכיר אותך? מתנדבים רושמים אותנו. צריך להתנדב לשתי תורניות במהלך הריטריט. שיחה ראשונה תתקיים בשעה זו וזו. את צריכה כלי מיטה? את בחדר זה וזה, זאת הדרך לשם, והנה, בשקית חומה זו אנא הפקידי את הסלולר, המפתחות לרכב, הסיגריות.

אחר כך שיחת פתיחה. מרכזות הקורס חזרו על הכללים: מעכשו נכנסים לשתיקה. בבקשה לכבד את השתיקה, זה יעזור לכם ויעזור לחברים שלכם. בבקשה להשתתף בכל הפעילויות. אם אתם כבר פה כדי לכם להשתתף בכל הפעילויות. ולא לקרוא לכתוב, כי זה מסיט את תשומת הלב. שווה להישאר ממוקדים. אם אתם כבר פה אז כדי לכם להישאר ממוקדים. כל החוקים האלה, לזה נועדו, לעזור לכם להישאר ממוקדים.

בית ביער, ריטריט ויפאסנה

הבית, מבט מקדימה. בכניסה שרשרת הדגלים הצבעוניים, קטנים ורטובים. המבנה מזכיר בצורתו ואופיו את הבית הכולל, הבית בו חיינו מכתה א עד ה' בקיבוץ

לריטריט ויפאסנה חוקים ברורים, גלויים, שקופים. כל כך שקופים שהם כמו זכוכית מגדלת, מאירים את השוני. בגרמניה כל זה לא התקיים. אין מרכזי קורס, אף אחד לא אוסף את הסלולר ומפתחות הרכב, אין שיחות הכנה ואין שיחות עידוד. וכולם יודעים איך להתנהג. בערב הראשון היתה שיחה עם כריסטופר על המדיטציה שנתרגל (נשימה), המטרות ומה ניתן לצפות מריטריט של שבוע, ואחר כך התפזרנו לחדרים. השותפה שלי לחדר דיברה איתי וגילתי שהוויפי עובד. נרעשת, כתבתי לארץ: הם לא יודעים כלום, הגרמנים האלה. למחרת ירדה השתיקה. 

אירוע לאנשים מבוגרים, הריטריט ויפאסנה בגרמניה, אירוע לאנשים מבוגרים שבאו לעשות עבודה. בעוד שבארץ זה מרגיש כמו מיני קרנבל קיץ ומישהו כל הזמן מחזיק לך את היד, כאן זה הרגיש כמעט כמו עבודה. (בסוף, ביום האחרון, אחרי שהדיבור חזר, שאלו אותי על ישראל ועל הריטריטים של כריסטופר בישראל ואם זה דומה או שונה. "שונה מאוד", אמרתי. "שם זה שמח ועליז, כאן זה רציני וכבד ראש". איש שיחי, בעל ה BMW, היה נורא מאוכזב. "זה כמו התדמית שלנו"  אמר, "רצינים ובלי הומור").

בימים הראשון והשני נצמדתי למחברת שלי (ספרים ומחברות מותר כאן. כולם, ברגעים של בין לבין, נמצדו לספר או מחברת). כתבתי בכל רגע פנוי, כתבתי את מר נפשי. כתבתי את יאושי. כתבתי כמה קר לי וכמה רע לי וכמה בודד לי. וכמה כל האנשים סביבי מגעילים ודוחים, והבית קודר וטחוב, ואני לא מצליחה לעשות מדיטציה. המחשבות בורחות לי, אני צועקת עליהם להפסיק והן ממשיכות.

And now, for the conclusion, חלק ב'

סדר היום

סדר היום. קימה ב 0600, ישיבה ראשונה ב 0645, ישיבה אחרונה מסתיימת ב 2130, שוקו ולישון. צילמתי בסתר, למרות שאף אחד לא עקב, שאל או התריע, הרגשתי לא נוח לצלם בגלוי

המשך, או, And now, to the conclusion

5 מחשבות על “ביער. בבית. בקור. בשתיקה. בגרמניה. ריטריט ויפסאנה

  1. פינגבק: ביער. בבית. בקור. בשתיקה. בגרמניה. ריטריט ויפסאנה (סיום) | Liraz Axelrad Blog

  2. פינגבק: בדרך אל. בריטריט. ספסלים ביער. ישראלים בברלין | Liraz Axelrad Blog

  3. פינגבק: בדרך אל. בריטריט. תודעה כותבת. תודעה צלולה. ספסלים ביער. ישראלים בברלין | Liraz Axelrad Blog

  4. פינגבק: מכונת הזמן כותשת. או, התגרמנתי? | Liraz Axelrad Blog

  5. פינגבק: חופשה עם חברים, חופשה בים הבלטי, חופשה | Liraz Axelrad Blog

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s