קיץ: שמלה, סופה, חופשה, הבראה. קיץ

היום הארוך בשנה / היום הראשון של הקיץ

היום הארוך בשנה, שהיה יום שישי, היה אכן יום ארוך ללא נשוא. מסיבה כלשהי דווקא ביום הארוך בשנה, כאילו שהוא לא ארוך מספיק, הזמן הפסיק לזוז. בלופ, בלופ, בלופ, כל שניה שעברה ביום הארוך בשנה עשתה את זה כל כך לאט עד שממש שמעתי אותה עוברת. זה היה נורא.

ביום הארוך בשנה הביאו לנו מאווררים לעבודה. זה קרה גם לפני שנה. כנראה שזה חלק ממנהגי הקיץ המקומיים, "יום המאווררים". כמו לפני שנה גם השנה "יום המאווררים" הגיע אחרי הימים החמים באמת, כשהמטפ' ירדו מתחת ל – 30 מעלות וכולם הצליחו להירגע, להתאושש ולחזור לחשוב.

רחוב

היום הארוך בשנה באחד הרחובות היפים של פ-ברג. השעה 2100 בערך. הרחוב עולץ

בסאונדקאלוד חילקו מאווררים אישים, שיעמדו על השולחן וינשפו. שמחתי במאוורר הקטן, היה לו קסם של ישן, מיקמתי אותו על שולחני ומעולם לא השתמשתי בו. הקיץ לא חזר. בבבל חילקו לנו מאווררים עומדים, לכל חדר מאוורר. הוצאנו מהקופסה והרכבנו ובדקנו שעובד. עכשו הוא מונח בחלל החדר, לצידו של מתלה המעילים והצעיפים, מחכה לרגע שלו.

ובערב היה Fete de la musique, שזה הרבה מוסיקה והרבה אירועי מוסיקה והרבה מופעי מוסיקה פתוחים וחינמים בכל רחבי העיר. וכמו באירועים דומים בעבר – כמו למשל באחד במאי, או ביום של פסטיבל התרבויות – היו לי תוכניות גדולות להיות חלק, תוכניות שהלכו והתמסמסו ככל שהמועד התקרב והידע שלי על האירוע התרחב.

ביום אחרי היום הכי ארוך בשנה, בשעה 1930, ירד על העולם אור טבעי מושלם לקריאה.

שמלה / סופה

לבשתי שמלה וסנדלים. פעם ראשונה בברלין. פעם ראשונה אחרי המון זמן. בארץ לבשתי הרבה, שמלות וחצאיות, כל הקשת. והבאתי אותן איתי במזוודות. והוצאתי ותליתי בארון. וכל זאת לשווא. אני כמעט לא הולכת אתן, כמעט בכלל לא. גם זה חלק ממשבר הסגנון שעבר עלי. אצלי חצאיות, שמלות, רגלים חשופות, צוואר ברוח, ידיים וזרועות גלויים, זה לא רק הופעה, הצהרה אופנתית. זה הרגשה בגוף. הרגשה שהגוף רוצה להיות חשוף. כמה שפחות מחיצות והפרדות בין הגוף והאוויר סביבו.

קיץ בברלי, שמתי שמלה

שמתי שמלה, שמתי גם סנדלים עם עקב. יצאתי מהבית. חזרתי רטובה.

ואת ההרגשה הזאת, הרגשה של נינוחות מוחלטת, רפיון הגוף, הרגשה של תואם בטמפרטורות בין הפנים שלי והחוץ הברלינאי, רצון של הגוף להיטמע ברחוב, זה מה שלא הרגשתי מלא זמן. זה הקור. זה האי נוחות הפיזית. זה הרצון להתכסה, להתעטף, הרצון ההפוך. גם של הנפש, גם של הגוף. בפעמים הבודדות שלבשתי כאן שמלה זה הצטרף לטיץ מצמר. ומגפיים. זאת הרגשה אחרת. זה לא שמחת הגוף בחופשיות שלו. זה מכווץ.

סתם שמלה וסנדלים, קיץ תל אביבי, כבר שנה וחצי לא. עד השבוע. היה מזג אוויר מתאים. היה אירוע הולם. עליתי על בגדי שבת. זה הרגיש לי מוזר. זה הרגיש חשוף באופן כמעט מגונה. כמו שמרגיש ללבוש בגד ים בפעם הראשונה בעונה או אפילו גופייה, אחרי החורף. בתחילת הקיץ המראה של זרועות חשופות הוא הרבה יותר חשוף מאשר בסופו.

אני חושבת שהימים האחרונים, השבועים-שלושה האחרונים בהם יש רצף של ימים נעימים, ימים של חולצות קצרות ובגדים קלים (לא כולל המעל 30 מעלות. זה איכס), היו פעם ראשונה אחרי המון זמן שהרגשתי נינוחות פיזית, שלמה, בכל הגוף, בחוץ. שלא קר לי, אבל בשום צורה ובשום רמה לא קר לי. שנעים. זה מאוד נדיר, כחושבים על זה לעומק, שמזג האוויר רק נעים, שנוח לנו איתו. כמה מהר אנחנו מרגישים אי נוחות, וכמה זה נורא להרגיש אי נוחות! הנה, יומיים של חום כמו תל אביבי והעיר כמרחקה, בדיחות שואה בפאנץ מזג אווירי.

ביציאה מהאירוע גילינו שהתחילה סופת ברקים. מראה נפלא, מרגש, אבל "מהר מהר" לחזור הביתה,  לברוח מהגשם. הגענו לתחנה של האובאן ברגע האחרון. אנשים שהגיעו אחרינו היו רטובים.

הפנים של האולם בפילרמונית של ברלין

וזה היה האירוע לכבודו נלבשה השמלה. 5 קטעים, כינור ופסנתר, בפילרמונית של ברלין

חופשה / תוכנית / תכנון 

כולם נוסעים לחופשות. 2 – 3 שבועות של חופש. לפעמים 4 שבועות. הם נעלמים להם מהמשרד, לא עומדים בישיבת הסטנד-אפ השבועי, לא מצטופפים איתנו במטבח, לא מחזירים מייל (רק את האוטומייל הסטנדרטי, וגם זה בגרמנית, ככה שאני לא טורחת), לא מעדכנים בכלום ולא מגיבים על כלום. הם בחופשה.

כמובן שזה לא הגיע בהפתעה. הקיץ לא מגיע בהפתעה. הכריסמס לא מגיע בהפתעה. החופשה לא מגיעה בהפתעה. בעבודה אני פוגשת אנשים שמתכננים את החופשות של מבעוד מועד. הרבה מבעוד מועד. הצטרפתי לחברה במרץ, מאז נושא השיחה הכי פופולארי זה התוכניות לחופשה. מה התוכניות שלך לחופש, שזה כולל מתי ואיפה, פרטים.

ואני? אני לא יודעת מה התוכניות שלי לחופשה.

בגרמניה הבנתי שכל קונספט החופשות שלי משובש לחלוטין. קודם כל כי אין לי קונספט חופשות. על כל כך הרבה דברים בעולם יש לי תפיסה, כלומר, השקפת עולם, עמדה, אסטרגטיה ופרקטיקה, ועל חופשות אין לי. זה קצת עצוב, וזה גם משקף את העולם שלי, וזה הופך את העניין לעוד יותר עצוב. בתרבות הסטארטאפים הישראלית לא מעודדים לקיחת חופשות, ובמילא מספר ימי החופש בישראל קצוב ואכזרי.

גורליצר פארק

זה תמונה של חופש? אולי, אבל בטח לא חופשה. זה לא חופשה להסתובב בפארק בעיר בו אתה גר

בגרמניה החוק מגדיר 25 ימי חופשה בשנה, והמעביד יכול להוסיף במסגרת החוזה האישי. והחופשה היא חלק אינטגרלי ממעגל החיים. כמו עונות השנה. אף אחד לא מעלה בדעתו שאין חופשה, כמו שאין אביב פתאום. זה לא דברים שקורים. והם מתכננים את החופשות שלהם חודשים מראש. ונוסעים למקומות כמו האיים הקנרים, או קורסיקה, או הוואי או ניו יורק, לשבועיים, ואחר כך בחורף יסעו שוב למקום עם "דרום" בשם, דרום צרפת או דרום ספרד, או למקום עם "סקי" בשם.

בישראל אין קונספט של חופשות, לפחות לא בישראל שאני מכירה. אנשים נוסעים לחופש, בייחוד אנשים עם משפחות, ביחד עם כולם, ביולי אוגוסט, דוחקים כמה ימים, דוחסים את המשפחה, עושים משהו ביחד. כמה ימים, שבוע. תלוי כמה ימים הם יכלים לקחת, ולרוב זה מעט מאוד. אני מניחה שזה גם עניין של מיקום ומעמד חברתי. שכירים שעובדים במשרה מלאה זמנם קצוב מאוד. היכולת שלהם לייצר חופשה של יותר מכמה ימים מוגבלת.

בעולם ההי טק הישראלי לקחת חופש זה לחלשים. בחברה שבה עבדתי 4 שנים לפני המעבר לכאן, המייסדים התגאו בכמה זמן הם לא יצאו לחופשה. זה נתפס כחלק מהקורבן ההכרחי שמשלם מי שמייסד חברה, מי שרוצה להשתתף במשחק. מוותרים על חיים פרטים. ככה זה ואין דרך אחרת. ככה גם קל להם יותר להשתית תרבות אירגונית שמתקמצנת על ימי חופש. כל אחד יכול לקחת חופש, אבל ממש מבקשים שלא שבועיים רצוף, למשל, זאת בקשה לגיטימית.

הבוס שלי ואחד ממייסדי סאונדקלאוד נסע לפני שנה לשלושה שבועות לספא בתיאלנד. סגר טלפון ולקח מאמן אישי שיעזור לו להתמודד עם הלחצים עליו. אחר כך הוא נתן הרצאה לחברה על מה שלמד. הבוס הנוכחי שלי ואחד המייסדים של בבל נוסע תכף לשלושה שבועות טיול עם זוגתו באתיופיה. אנשים נוסעים לחופשות. לוקחים את הזמן שמתיר להם החוק, ונוסעים לעשות חופשה אמיתית.

ברלין, עוד יום ארוך של קיץ

גם תמונה זו צולמה ביום הארוך בשנה, בשעה 2100, באחד הרחובות היפים של פ-ברג

בקיבוץ בכלל לא היו חופשות. לא היה דבר כזה. היה לצאת לקייטנה והיה לצאת למחנה והיה לנסוע לחופשה בעיר. אבל זה היה רק לברי המזל, אלו שהיה להם משפחה בעיר. לי היו סבא וסבתא באשקלון ודי מהר הבנתי שזאת לא אטרקציה (למרות הקרפיון באמבטיה). חופשות לא היו, לא לילדים ולא למבוגרים. היו תור של הקיבוץ, כל המשפחות בקיבוץ, ולפי התור נסעו לחו"ל. אפילו לא קראו לזה חופשה, קראו לזה "התור" ו"חו"ל".

בקיבוץ גם היה "בית הבראה". כל מיני אנשים מחו"ל, בייחוד שוויץ, היה באים בו להבריא. סבא שלי עבד שם. זה היה מקום נפלא ביופיו הגרמני, גינה גזוזה עם בריכות מלאכותיות מסביב לבית ואוכל שנחשב הרבה יותר מאשר האוכל בחדר אוכל שלנו. לפעמים הביאו אוכל מהמטבח של "בית הבראה" לילדים החולים. אולי שם איבדתי את היכולת לתכנן חופשות.

אני לא מצליחה לתכנן את החופשות שלי מראש, או בכלל, ואני גם לא מבינה איך לתמרן בין "ביקור בישראל" ו"חופשה". כי "ביקור בישראל" זה לא חופשה. "ביקור בישראל" זה משהו אחר. סוגה אחרת בכלל, שאני עוד לא יודעת איך לכתוב אותה. לכן רק אציין כאן את ההבדלים הברורים: קודם כל ביקור בישראל זה לא בחירה. אני מקבלת שחלק מהבחירה לחיות מחוץ לישראל מכתיב או גורר עמו את המשלים שהוא ביקור בישראל. על הכמויות והימים אפשר להתווכח, אבל בכל מקרה לחיות כאן אומר לבקר שם. במקרה שלי, פעמיים בשנה, במינימום. לכן נראה לי הגיוני ש"ביקור בישראל" צריך לרדת ממקור ימים אחר, לא מימי החופשה, כי כבר אמרנו ש"ביקור בישראל" זה לא חופשה. אבל לצערי לא כך הוא. "ביקור בישראל" למרות שהוא לא חופשה מתנהג כמו ימי חופשה. ובכך הוא רק מקשה עלי עוד יותר, לתכנן באמת חופשה, לתכנן חופשה אמיתית.

בית ישע, גבעת ברנר

בית הבראה, או בית ישע, ככה קראו לו, על שם ישע סמפטר, אחת היזמיות שלו. לשותפתה קראו לאה ברלין

נראה לי שחופשה אמיתית מחייבת נסיעה למקום שלא הייתי בו בעבר. וגם קצת מקום רחוק, לא פראג, למשל. פראג זה סוף שבוע. חופשה אמיתית זה שבועיים, 10 ימים במינימום. אני חושבת שחופשה אמיתית מחייבת תוכנית. התארגנות. צריך כרטיסים ותוכניות ויודעים לא נוסעים. בחופשה אמיתית לא מוצאים מקום לישון במהלך התנועה. יודעים מראש מה ואיפה ומתי. מארגנים הכל מהבית. וגם זה חלק מחופשה אמיתית, האירגון מראש, מהבית.

הקיץ פה, עונת החופשות בשיאה, ואני בלי חופשה ובלי תוכנית. אפילו תוכנית. יש לי "ביקור בארץ", אני כבר יודעת עליו והוא סגור. אבל "ביקור בארץ" זה לא חופשה. אני מסתכלת על זה בהשתהות. למה כל כך קשה לי לארגן חופשה? אפילו לתכנן חופשה? האם זה קצר בדימיון? מוגבלות שלו? אני מסוגלת לתכנן מעבר ארץ אבל יציאה לחופשה גדול עלי? האם המוח שלי כל כך לא מורגל לחשוב על חופשה, ואם כן, מה זה אומר ומתי זה יחלוף?

7 מחשבות על “קיץ: שמלה, סופה, חופשה, הבראה. קיץ

  1. אני חושבת שזה קשור במידה רבה לפוסט אחר שלך שעסק בחוסר היכולת הנפשית שלנו, הישראלים, לתכנן לטווח ארוך כפי שרגילים האירופים לעשות. וכן, גם לתרבות העבודה חסרת השפיות שלנו.

    אהבתי

  2. פינגבק: גל חום | Liraz Axelrad Blog

  3. פינגבק: ח.פ.ש (וגם: חופשה, חיפוש, חופש) | Liraz Axelrad Blog

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s