רכב פרטי, תחבורה ציבורית, ריח של כישלון גדול ואני

לפני שעזבתי את ישראל היה לי רכב. אני אוהבת לנהוג, מאוד אפילו, אבל לא בתוך תל אביב. זה סיוט במחינתי לנהוג בתוך תל אביב. לחץ, עצבים, ערנות מוגברת, אין חניה. לא אוהבת. כאן אין לי רכב. קיבלתי את זה באהבה, בלי תחושת אשמה או כשלון. כי בארץ, מודה אני, החזקתי רכב גם כי רציתי להצטייר כבן אדם עם רכב, כבן אדם שלא נוסע בתחבורה ציבורית, כי האנשים שכן נוסעים בתחבורה ציבורית, ואני, הרי זה לא אותו דבר, לא זהים אנחנו, וכדי שזה יהיה ברור, גם לי גם לכל העולם, החזקתי רכב. וזה לא בחינם, הרי, להחזיק רכב. לפני שנתיים לשכיר רכב עבודה קטן עלה בערך 3500 לחודש. זה הסכום שהיה שווה לי כדי להיות "אישה שיש לה רכב".

פה אין לי רכב ומלחתחילה לא חשבתי להיכנס לזה. בכל זאת, עברתי ארץ, עכשו הזמן לעשות שינויים. אז בלי רכב. תחבורה ציבורית. ואני אדישה לזה לגמרי. בלי תווית. נכון הוא שהתחבורה הציבורית בברלין נוחה ויעילה וכל מה שאומרים עליה. אבל אני לא חושבת שהסוד הוא ביעילות. הסוד הוא הלך הרוח הפרטי והקולקטיבי והאופן בו אני הפנמתי את "קולות המקהלה", ערכי החברה והתרבות בה אני חיה. בארץ לנסוע בתחבורה ציבורית זה לחלשים, לנופלים, לכושלים. כאן אין לזה תווית חברתית. או שלי אין מפענח צפנים חברתיים מקומי. זה לא משנה, זה מסתכם באותו הדבר.

בארץ, העניין שבלהיות בלי רכב זה לא שאין רכב, זה הסימן. זה מה שזה אומר. זה ההשפלה. יש מימד של השפלה בלהיות בלי רכב. אם אין לי רכב זה כי לי כסף לרכב (שזה הכל נכון, כמובן, מעולם לא קניתי רכב. קיבלתי מהעבודה ומימנתי אותו דרך כסף שלא היה לי, סכום שהופיע בפלוס ובמינוס על בתדפיס המשכורת החודשי). ואם אין לי כסף הרי זה אשמתי. ואם אין לי כסף הרי אני כשלון. ואם אין לי כסף אז אין לי. נקודה. פשוט. אין לי אין.

שביל כניסה לבית

שביל הכניסה אל הקומפלקס בו אני גרה, השבוע. אין לי שום תמונות קשורות לפוסט הזה, אז אשתמש בתמונות מהשבוע החולף

אני חייתי ועבדתי בתל אביב. לא היה לי צורך אמיתי ברכב. צורך פרקטי. היה לי צורך חברתי. זה שהיה לי רכב מיקם אותי בסולם החברתי שבו רציתי להתמקם. נכון, על מדרגה נמוכה, הרכב שלי היה רכב עבודה וקטן ופשוט, במדרגות מעלי יש בעלי רכבים פרטים, רכבים יקרים, ג'יפים, רכבים של חברות רכב (brands) יוקרתיים, אבל לפחות הייתי בסולם הנכון.

בקיבוץ בדיוק בשנת י"ב שלי החליטו לממן לימודי נהיגה רק אחרי הצבא. אני רציתי לפני וההורים עזרו לי. בגלל שלאבא היה חבר, או מכר, מורה נהיגה ברחובות, הגעתי אליו. הוא לימד אותי לנהוג כשהיד שלו באופן קבוע על היד שלי. לפעמים גם על הירך,  או הברך, כאלה. אחרי שלא הצלחתי להגיד לו "לא", ולא הצלחתי לספר להורים שלי מה קורה, הפסקתי את השיעורים. התגייסתי, השתחררתי, הגעתי אל העיר בלי רישון נהיגה.

בעיר היה לי בן זוג עם רכב. הוא בה ממשפחה עם כסף, ועם עניני רכב רבים. אבא ושלושה בנים ואמא ולכל אחד רכב משלו. לאבא רכב ביבוא אישי. אחד הבנים בנה לעצמו ג'יפ. כל הבנים החליפו רכב כל שנה. גם האמא. באותם ימים ההורים גרו בגבעתיים והאמא לא עבדה. ובכל זאת הם החליפו לה רכב כל שנה. היא נסעה בו למכולת. אני מימנתי בעצמי לימודים באוניברסיטה, למדתי, עבדתי בחצי משרה כספרנית במשרד עורכי דין, כל יום משעה 1500 עד 2000 בערב, ולא היתה לי פרוטה.

כל שבוע בארוחה המשפחתית היתה אמא שלו שואלת אותי אם כבר התחלתי לימודי נהיגה. ואני עניתי שלא, עדיין לא, אין לי כסף. "זה רק עניין של סדר עדיפויות" היא היתה אומרת. נכון, חשבתי לעצמי. זה רק עניין של סדר עדיפויות, ואני ממנמנת את לימודי באוניברסיטה. סדר עדיפויות. אבא שלי תמיד אמר לי שתואר ראשון עושים בשביל הנפש. סדר עדיפויות. זה היה בשנה הראשונה או השנייה שלי בעיר. מלחמת העולמות נפתחה. לא ידעתי אז, אבל בדיעבד, מלחמת העולמות נפתחה. סדר עדיפויות.

קינוח

הקינוח בארוחת יום שישי. בחוץ, לא בבית

בסוף נשברתי, כמובן, ואת כל הכסף שחסכתי השקעתי בלהוציא רישיון נהיגה. משפחת החבר שלחה אותי למורה שלימד את כל הבנים. הוא לא הציע הנחות. מצד שני הוא גם לא שלח ידים. הוצאתי רישיון. חשבתי שאזכה לנהוג קצת, בכל זאת, לכולם שם היה רכב. זה לא קרה. לקח לי עוד שנים להגיע למצב שיהיה לי רכב לנהוג עליו. בדרך נפרדתי מבן הזוג ומשפחתו (אבל לא מסדרי העדיפויות שלהם. הם בכל מקום) הפנמתי את הצורך להתפרנס בעיר, התלהבתי, רציתי להיות מסוגלת לפרנס את עצמי, רציתי לפרנס את עצמי טוב, עברתי להתפרנס מעולם ההיי טק ורק אז, שנים אחרי, האפשרות לרכב הפכה רלוונטית. להיות בלי רכב בישראל זה עוד צ'ק בוקס ריק, ואצלי שפע של צ'ק בוקסים ריקים. את זה הספציפי מילאתי.

מחוץ לישראל אני בלי רכב. בהודו נסעתי בתחבורה ציבורית. בברלין אני נוסעת בתחבורה ציבורית. האם רק לתחבורה הציבורית בישראל יש ריח של כניעה וכישלון? אחד הוויכוחים הראשונים בקיבוץ בנושאי הפרטה היה על רכבים. אנשים רצו להחזיק רכבים פרטיים. בארץ כל כך קטנה, איך זה שהערך הסימבולי של רכב תפח לממדים מפלצתיים כאלה? על שום מה? בישראל שרידי הסקס אפיל שנשאר לתחבורה ציבורית קשור לתפיסות רומנטיות של "התחככות בחיים האמיתיים", "ירידה אל העם" (בכל כנסת יש ח"כ אחד לפחות שעולה על הטריק הזה) והאפשרות הקלושה לאיזה למפגש שייצר אנקדוטה משעשת עם מוסר השכל בסופה בשיחה עם חברים.

אז בביקור לפני שנה בארץ נסעתי מתל אביב לקיבוץ בתחבורה ציבורית. בהחלטה. קיוותי, לכל הפחות, לאנקדוטה משעשעת. וקיוותי שאני קצת יותר נקייה מקול הקולות האלה שהפכו את הנסיעה בתחבורה ציבורית עבורי למסע השפלה. אז קיוותי. זה לא קרה. הנסיעה היתה איומה ואיטית ויקרה. גבעת ברנר נמצאת 37 קילומטר דרומית לתל אביב. חצי שעה ברכב. בתחבורה ציבורית זה אוטובוס דן לתחנת רכבת, רכבת מתל אביב לרחובות, הליכה לאורך רחוב הרצל ברחובות בחיפוש אחרי אוטובוס, כי למה שהאוטובוסים ותחנת הרכבת יהיו קשורים זה לזה, נסיעה באוטובוס עד לסימטה של גבעת ברנר ואז עוד קילומטר הליכה במעלה הסימטה. שעתיים על השעון. והתרחש משהו על הרכבת, היתה אינטאקציה, אני יכלה לחלץ ממנה אנקדוטה. אבל עייפתי. לא חזרתי על הניסיון בביקורים הבאים.

יום אפור

עוד יום אפור בברלין. בדרך אל העבודה. או ליתר דיוק, בדרך מהאובן במרינדהים, החלק האחרון, הרגלי, במסע הבוקר

בברלין בהתחלה לא היה לי צורך ברכב או בתחבורה ציבורית. הבית והעבודה היו במרחק הליכה נוח. ובעבודה לאף אחד לא היה רכב. הרוב בסאונדקאלוד היו כמוני, זרים, חדשים בעיר, גרים בסאבלטיים, נוסעים בתחבורה ציבורית. עכשו אני עובדת בחברה אחרת בשכונה אחרת. ועובדים בה הרבה מקומיים, בעלי רכב. פתאום, שוב, בעולמי, אנשים עם רכב. ולא רק בעבודה, גם בין החברים הפרטים, ישראלים שהכרתי כאן, בעלי משפחות, מחזיקים רכב. ואני כל בוקר וכל סוף יום, חצי שעה פלוס כולל החלפה. בנתיים זה בסדר. למדתי לקרוא בספר במהלך הנסיעה. אני בטוחה שעוד כמה חודשים זאת תהייה טירחה מייגעת. והלך הרוח שלי, מה יהיה איתו?

אנקדוטה

אני באובאן, U8, יום שישי בערב, אובאן מסיבה, רעש והמולה. אני מתיישבת בתא של 3 מושבים, לוקחת את המושב הפינתי. אחרי עולה קבצנית מהסוג הויזואלי: הבגדים, שקיות פתוחות תפוחות בידים, שער פרוע, מלמול, מריירת. מהסוג שעושה רצון לזוז, לא להיות ליד. היא התיישבה לידי. התכווצתי לפינה. האיש מולי חייך אלי בהבנה. היה לידו מקום פנוי. לא היה לי נעים לקום ולעבור לצידו. האשה פשפשה בשקיות שלה, ממלמלת, מריירת כל הזמן.

בתחנה הבאה עלתה אשה בג'ינס. אחרי שהדלתות נסגרו והנסיעה התחדשה היא חשפה את עצמה כפקחית. יום שישי, היום האחרון בחודש, כמעט 1100 בלילה, שעה מחורבנת בכל מקרה לפקחית. הכרטיס שלי בתוקף רק עוד שעה. אני מראה לה את הכרטיס. היא מבחינה באשה לצידי. אנחנו מחליפות חיוך של הבנה. האיש ממול מראה לה את הכרטיס. גם שאר האנשים מסביב. האשה לצידי מפשפשת בשקיות שלה, מחפשת. לא מוצאת.

הפקחית מתעכבת. כולם כבר הראו לה כרטיסים, רק האשה לצידי לא. תחנה. האיש ממול יורד. בדרך הוא מחייך אלי ולפקחית אומר משהו בגרמנית. אני מנחשת: "אין לה כרטיס" או "היא לא תמצא כרטיס", והוא בחוץ. הפקחית ממשיכה להתעכב. האשה לצידי ממשיכה לפשפש. הרכבת ממשיכה לנסוע. הפקחית נשברת. היא זזה קדימה, רוכנת לאוזן של האשה לצידי, אומרת לה משהו, עושה תנועה של נפנוף עם היד וממשיכה לעומק הקרון. האשה לצידי מפסיקה לפשפש. המושב מול ריק, אבל אני לא זזה.

6 מחשבות על “רכב פרטי, תחבורה ציבורית, ריח של כישלון גדול ואני

  1. זה מצחיק כי כבעלת רכב 10 שנים, הייתי מאוד רוצה שתהיה לי אפשרות לנסוע חצי שעה בתחתית (לא באוטובוס, כי זה באמת זוועה) ולא חצי שעה ברכב + חנייה + ללכת עד לרכבת.

    אם הייתה בארץ תחבורה ציבורית נוחה ויעילה, אני בטוחה שהרבה אולי לא היו מוותרים לגמרי על היוקרה שבלהיות בעל רכב (שאגב שווה חצי מזה בחו"ל) אבל היו נוסעים הרבה יותר בתחבורה ציבורית.

    אהבתי

  2. זה נשמע כמו שואה שניה, הסיפור האחרון (גם הנסיעות בארץ זה לא תענוג בכלל. לברנר מתל אביב הגעתי באופניים מהר יותר).
    כל סצינת ההומלסים/זרוקים/לא-ברור-מה כאן ובאירופה בכלל זה זוועה. בארץ זה לא עובר ככה, ויש מספיק, כנראה יותר.

    אהבתי

  3. פינגבק: ברלין, עיר של לוזרים? | Liraz Axelrad Blog

  4. פינגבק: תחנות רכבת. שירה ויזואלית | Liraz Axelrad Blog

  5. אני כל כך יכול להזדהות עם הפוסט שלך!
    אולי יש בזה משהו, הרכב בישראל הוא סמל סטטוס בסיסי? אולי זה דומה לטירוף הדירות
    שחייב לקנות בית ויהי מה! (משכנתא ל 500 שנה)
    חוץ מזה בפן הפרקטי – אין תחבורה מספיק טובה בישראל. נקודה.
    נסיעה באוטובוסים/ מוניות שירות היא חוויה שאת היית מוכנה לספוג בהודו (כי כבר הגעת לעולם השלישי)
    אבל בישראל לצערי היא באמת חוויה לא נעימה, צפופה ושלא חוסכת זמן , נהפוך הוא.
    אולי אם תהיה פה רכבת קלה שעוצרת בהמון נקודות נוכל לוותר על הרכב.

    בהצלחה
    ברלו חלקי חילוף לרכב , פורום רכב

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s