פסח, יום השואה, הזיכרון והעצמאות, ואמא בבית חולים

יום שני שעבר הביא איתו את המעבר למשרדים החדשים ואת יום השואה. הגעתי בבוקר למשרדים בברגמן שטרסה 5 וחיפשתי את החדר שלי והשולחן שלי והנחתי עליו את המקבוק ובזה השלמתי את המעבר. קצת אנטיקליימקס. אבל מסביבי היתה אווירה עליזה של גילוי והתחדשות ואנשים היו קלילים, מסוקרנים, בודקים, נושמים אוויר משרדים חדש, תערובת של צבע טרי, רהיטים שנקלפו מתוך הניילון, חומרי ניקוי, פרקט עץ חדש ומבהיק וקופסאות קרטון. היתה התרגשות. 

וכל היום היה יום מפוזר כזה ועבדנו קצת פחות והתרגשנו קצת יותר ויצאנו לארוחת צהריים ארוכה כדי ללמוד ולמפות את הסביבה החדשה והיו יותר דיבורים ויותר קישקושים מבדרך כלל והיה קשה להתרכז בעבודה עצמה. וכל פעם שהתנתקתי מהמסביב והתמקדתי במחשב נשטפתי שואה. כל הפיד היה שואה. כי יום שני היה גם יום השואה. בישראל. לא כאן.

האינטרנט הזרים את יום השואה אלי. הנה חברה טובה מעלה תמונה של סבתא שלה שהיתה צעירה ויפה בברלין ונרצחה, ורובין וויליאמס מסביר למה אין הומור גרמני ("כי רצחתם את כל האנשים המצחיקים"). ואני קוראת על הצפירה וכל הוויכוחים סביב הצפירה, מי בעד לעמוד מי בעד למרוד ומי בעד להטיף, ועל האירועים האלטרנטיבים ועל מחרימי האירועים כולם וכל הוויכוח הזה שחי ומדמם במקום אחר זורם לי אל תוך הראש, כאילו מסונן, כי אני הרי רחוקה ומוגנת, אבל זה לא מרגיש מסונן, זה מרגיש חי ומדמם.

ואני יושבת בחדר החדש ליד השולחן החדש במשרדים החדשים בברגמן שטרסה 5, ברלין, ואני מוקפת גרמנים וזרים אחרים, אנשים שאין להם יום השואה היום בפנים, ואני לא יודעת להגיד כלום. אני מרימה את הראש ושואפת ריחות של חדש ונקי וצונן, אני מציצה אל מסך המחשב ושואפת שואה. ואני לא מוצאת דרך לתווך בין השניים. אז אני שותקת. כל היום אמרתי כלום.

עץ, שמים כחולים, אביב

אין לי תמונות רלוונטיות לפוסט הזה. לא רלוונטיות מבחינת התוכן, לפחות. אז הכנסתי תמונות רלוונטיות מבחינת התאריך, כלומר, צולמו בשבוע החולף. הכחול בשמים זה מה שמשך אותי לצלם

ברלין לא ציינה השבוע את יום השואה. בעולם מציינים ימי זיכרון אחרים למלחמה ההיא. יום השואה שלנו הוא ישראלי. ואני רחוקה ומוגנת. כאן לא תהייה צפירה. לא תהייה אימת ה"איפה תתפוס אותי הצפירה". בארץ הייתי משקיעה מאמצים יצירתיים בלהיות לבד בזמן הצפירה. כאן אין צפירה. השנה,  בתוך הפער הזה שבין החשיפה הרציפה ליום השואה שם והישיבה השותקת כאן, כמעט וייחלתי לאיזו צפירה קטנה. לפחות היתה לזה ממשות.

אבל השתיקה שלי לא התחילה כאן

יש לי קרובת משפחה יקרה שחיה בהמבורג. היא הזמינה אותי לעשות אתם את הסדר. היינו יכולים להיות שם היא ובן זוגה ובתה, ואחותה היקרה ודודה שלהם וגם בת דודה. והיינו יכלים לעשות, ביחד, את ליל הסדר. אבל אני לא נסעתי. ערב החג יצא ביום שני ואני הרגשתי שזה לא לעניין לקחת יומיים חופש בחודש הראשון שלי בעבודה. (וכל הזמן ידעתי שזה שטויות, ברור שידעתי, במקום הזה שבו אני יודעת דברים מתוך ידיעה בלבד, לא מתוך החוויה, לא מתוך אינטואיציה, רק בידיעה, ידעתי שזה קישקוש. תמיד אפשר לקחת ימי חופש. ואם עוד אגיד שזה פסח. וכאן גרמניה. ברור שאין בעיה לקחת חופש. ברור שאין בעיה לחגוג את פסח. אבל הידיעה לא עזרה. לא הצלחתי להביא את עצמי להגיד).

אז ישבתי ביום פסח וערב פסח, כמו ביום השואה, ישבתי לי במשרד ליד השולחן שלי ועבדתי כאילו כלום. כאילו אין. אבל לא הרגשתי כאילו אין. הפריע לי, צרם לי באוזניים ממש, שאף אחד לא בירך אותי בפסח שמח. אף אחד. ולמה שיברכו? זה היה פסח רק שלי, רק אצלי. כמה מוזר זה שפסח יכול להתקיים רק אצלי!

ואני לא אמרתי כלום. ואני לא בטוחה למה לא אמרתי כלום. אני יודעת שאילו היו יודעים, האנשים הנחמדים סביבי, הם היו שמחים וששים לברך אותי. הם בירכו אותי בהאפי איסטר וצחקו על זה כי יודעים שאין לי איסטר. הם יודעים שאני מישראל והם יודעים שזה אומר שאני יהודיה. אבל הם לא יודעים על פסח ועל יום השואה ועל היזכרון שהוא היום והעצמאות של מחר. ולמה שידעו? ואם אני רוצה שידעו, או לכל הפחות רוצה שיברכו אותי, למה אני לא אומרת להם?

אני לא יודעת. מביך אותי להדגיש את השונות שלי. אני מרגישה כאילו זה קצת לעשות מעצמי סיפור. לבדל את עצמי. ואני לא רוצה לעשות מעצמי סיפור. האם במקום אחר, מקום שהוא לא גרמניה, הייתי כן אומרת? זה היה נשמע לי אחרת? אני לא יודעת. ואני כן בגרמניה. ואני כן יהודיה. אולי אין לי את הפריווילוגיה של לא לעשות מעצמי סיפור כאן. אולי עצם זה שאני כאן זה כבר הסיפור ואין איך לברוח מזה.

שמים כחולים, ברלין

שוב שמים כחולים. התמכרתי למראה של שמים כחולים. אני רואה שמים כחולים ישר שולפת מצלמה. שמים כחולים זה השלג החדש

אז שתקתי ולא אמרתי כלום והתבאסתי שהם לא אמרו כלום גם. אבל הם לא שתקו, הם פשוט לא ידעו. אני ידעתי, ואני שתקתי. כל היום. והשתיקה שלי לא טישטשה כלום, ההפך, היא היתה זרקור על האין ועל הכאן ועל הריק. אני לא רוצה לשתוק. אבל אני גם לא רוצה לדבר. אני מפחדת שכל מילה, כל איזכור, כל בידול, יעלה את הפצע, יפתח את הנושא ההוא, יאלץ אותנו להסתכל על זה. ואני לא רוצה לדבר. כלומר, אני לא  רוצה לדבר אתם על זה.

כלומר, אני כן רוצה, אבל אני מפחדת. אני מפחדת מהמבוכה שלהם, ואני מפחדת מהמבוכה שלי, ואני לא רוצה להביך אותם, מביך אותי להביך אותם, ואני לא רוצה להיתקל במבוכה שלהם כי אני מפחדת לעבוד בלהרגיע אותם, לסלק את המבוכה. אני לא מבינה למה זאת עבודה שלי דווקא, אבל ככה זה. מכיוון שאני לא יכלה לעמוד במבוכה אני ישר מתחילה להתבדח, לרכך, לנחם, לטשטש. אז אני שותקת. וככה זה נשאר, תקוע, עומד באוויר.

ואני יודעת שיש פיל ענק בחדר, אבל אני לא יודעת אם הם יודעים שיש פיל ענק בחדר. האם יתכן שהם לא יודעים שיש פיל ענק בחדר? או שבעצם, בכלל, עבורם, אני הפיל הענק שבחדר? זה יכול להיות, שזאת אני הפיל הענק שחוסם את זרימת האוויר בחלל?

והשתיקה שלי הלכה והעמיקה וגרפה הכל: יום השואה, הזיכרון, העצמאות שתכף מגיע, האישפוז של אמא שלי לצורכי ניתוח*. כאילו אני לא יודעת יותר במה לשתף ובמה לא, ואני לא מצליחה לגשר בין השם הישראלי והכאן המקומי ובין הכאן של עכשו והכאן של פעם וכל השם והכאן ועכשו וקודם האלה מוציאים ממני שתיקה מעיקה וריקה. אני מרגישה כאילו אני מנסה לתקן משהו שאני לא יודעת איפה הוא שבור ואיך לתקן ולמה בכלל אני זאת שצריכה לעשות את זה, אני לא באמת מאמינה באפשרות של תיקון.

פריחה

מבשר האביב. צילמתי לפני יומיים בחצר הפנימית שלי. והעלתי לאינטסהגראם. ואז נזכרתי שלפני שנה העלתי בדיוק את אותה תמונה, אותו פרח, אותה פריחה, לאותו אינסטהגראם. רק שאז זה היה במרץ. מצאתי את מבשר האביב של החצר הפנימית

מה הדת בישראל?

בחור ממוצא הודי  שעובד איתי שאל אותי, דווקא באותו היום, איזה דת יש בישראל. היססתי. הייתי מופתעת. אני תמיד מניחה שכולם יודעים שבישראל הדת היא יהדות. הוא לא ידע. הוא אמר שהוא שמע שיש שם הרבה מוסלמים. היססתי שוב, גם כי לא הייתי בטוחה שאני מבינה אותו – הוא מדבר אנגלית במבטא הודי שמאוד דומה לפרדודיות הגועליות שישראלים בהודו עושים על האנגלית של ההודים, ושוב הכל הפוך על הפוך – וגם כי לא ידעתי מה להגיד, איך יוצאים מזה.

אמרתי שכן, זה נכון, הדת השנייה בגדולה בישראל היא אסלאם, בערך 20% מהאוכלוסיה היא מוסלמית, אבל זה לא כולל את עזה והשטחים הכבושים, ואם סופרים גם את עזה אז המספרים הם כאלה ואם מוסיפים את השטחים הכבושים אז מגיעים בכלל למספר כזה וכזה, ואת כל זה אני מספרת לו ואני רואה על הפנים שלו שהוא לא מבין, עזה, השטחים הכבושים, המספרים האלה, אבל אני לא מצליחה להפסיק, אני לא יודע איפה להפסיק. כי המבוכה הזאת. הפעם המבוכה שלי, מהכיבוש, מהצורך להסביר שיש כיבוש. כל המבוכה הזאת, כל הפילים בחדר. כמה פילים יכלים להתחבא בחדר אחד באותו הזמן?

* אמא בסדר. טפו טפו טפו

7 מחשבות על “פסח, יום השואה, הזיכרון והעצמאות, ואמא בבית חולים

  1. ראיתי את הפיל. גדול, מין אפור-חום מקומט, אוזניים גדולות, חדק. הוא עמד באמצע החדר, שותק ונבוך. הדבר שהוא הכי רצה היה להיעלם מהמקום הזר והמוזר הזה ולחזור בחזרה לג'ונגל ההודי, או לסוואנה האפריקאית, או אפילו לגן החיות הקרוב ביותר.

    אהבתי

  2. i liked your post. as israeli that lives here in berlin as well, i feel the same. how to deal with the things i didn't about them in israel as pessach and how to ask for free day on that day (i had rehearsals on that day, and didn't want to make a big deal out of it, )
    you discribed the problem very good.
    thank you for the post. have a great pessach nachträglich 🙂

    אהבתי

  3. תודה על הפוסט, ורפואה שלמה לאמא שלך. הפוסט שלך העלה בי זכרונות מאמריקה. כשגרנו בקונקטיקט הרגשנו מאוד נוח ביהדות שלנו. בסוכות בנינו סוכה בחצר המשותפת, והזמנו את כל השכנים (בני עמים רבים) לשבת שם ולאכול שם ולהשתמש בה. באחד הערבים הזמנו את השכנים המוסלמים שלנו (שתי משפחות) לשבור שם את צום הרמדאן. זה היה ממש נחמד. כאן לא יעלה על דעתי דבר שכזה. אני לא מרגישה בנוח להדגיש את השונות שלי. לפעמים זה מרגיש כמו הצהרה פוליטית או דתית (ואני בכלל חילונית). זה מרגיש לי כאילו אני מבדילה את עצמי מהאחרים. באמריקה זה היה אקט מגניב, חגיגה של פלורליזם ורב-תרבותיות. זה היה קול. לכן אני אוהבת את בית הספר האמריקאי של בני ואת ההורים שם (הרבה זוגות מעורבים). הם משמרים את האווירה הזאת.

    אהבתי

    • מעניין שגם את מרגישה ככה. זה מוזר כי הרי ברלין גם מאוד פלורליסטית. אני תוהה עם כל המיעוטים מרגישים ככה או שזה בכל זאת זכות של היהודים

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s