מקומות עבודה לאנשים שלא עובדים

ברלין, עיר גדולה ואנשים חסרי עבודה רבים בה, מלאה במקומות עבודה לאנשים שלא עובדים. כלומר אנשים שלא עובדים "מסודר", במקום קבוע אליו הולכים כל יום בבוקר לבושים וממנו חוזרים בסוף היום ופעם בחודש מקבלים משכורת לבנק ותלוש משכורת שצריך לתייק איפשהו למען הדורות הבאים, כאילו שאין אינטרנט ופתרונות איחסון סבירים בעולם. עבודה מסודרת. כמו שלי יש, רוב הזמן (כרגע לא).

כבר שנים אני חשופה לתופעה האורבנית הזאת, ועדיין אני אני לא באמת מבינה איך זה עובד. המון המון אנשים בעיר לא עובדים. המון. בתי הקפה (בתל אביב, ברלין) מלאים בשעות היום. תמיד. אבל במי במי? ואיך זה? למה הם לא הולכים לעבוד? אני לא מבינה את זה. אני מכירה בזה, כמובן, העדויות אינסופיות ואין מה להתכחש לעובדות, מלא אנשים בעולם הזה לא עובדים, אני רק אומרת שאני לא מבינה את זה.

ממה הם חיים, כל האנשים האלה? מישהו משלם להם משכורות? ואם לא, אז איך באמת זה מתקיים? עבורי יש קשר ישיר בין עבודה ליכולת שלי לכלכל את עצמי. אני יודעת שלאנשים יש כסף, איכשהו, אבל זה מיסתורי בעיני לחלוטין. כמו שלמישהו יש שער בלונדיני ולאחר עינים ירוקות. יש כאלה עם כסף. לא מבינה את זה, כנראה גנטי.

בית קפה הוברהולץ

חלונות גדולים כל זה. תמונה של הוברהולץ קומה 2 בפנים

בקיבוץ זה היה פשוט: כולם עבדו. עבודה היתה הדת שלנו. כל מי שבריא עובד. לא עובד? כפי הנראה חולה. איזה עוד סיבה יכלה להיות לבן אדם לא לעבוד? חולה, המסכן, ינוח יומיומיים ואז יחזור לסידור. לא היה משהו אחר, באמצע. אבל הקיבוץ, היטב אני יודעת היום, היה פפפפלנטה אחרת. בעיר יש חוקים אחרים. החלוקה הזאת אינה תקפה בעיר.

אם הקיבוץ סימן אחדות, דרך אחת, הפרדות ברורות, העיר מציעה ריבוי וריבוד: מורכבות. החלוקה הנוקשה לעובדים ולא עובדים אינה תקפה. אני יודעת את זה, כולנו יודעים את זה, ועדיין, בין השאלות הראשונות שנשאל או נישאל בכל הכרות חדשה היא שאלת העבודה, "מה את עושה"?

היסוס.

"מה אני עושה"? האם הכוונה לעבודה שלי, האם מה שאני עושה זאת העבודה שלי או שאפשר לענות רחב יותר, מהורר יותר, מכיל יותר את ריבוי שכבות החיים שלי? לא, צריך לענות בדיוק. אז אני קצת מגמגמת "לעבודה, כלומר, לפרנסתי, אני מנהלת מוצר של אפליקציות סלולריות".

"אה"…

ברוב המקרים זה לא עוזר בכלום ובן שיחי יגחך, ימשוך בכתפיים ויגיד שאין לו מושג. שזה ממש בסדר, רק אנשים מהתחום שלי מבינים מה זה. אלו, ההגדרות המקצועיות שלנו, נועדו, בין השאר, לפאר אותנו ולבלבל את הצד השני. "אה, מנהלת מוצר, או קי". כאילו, מה זה בכלל אומר? מה זה אומר למי ששומע את זה, מה זה אומר עלי? (כלום, לדעתי זה אומר עלי משהו מאוד קרוב לכלום. אבל גם זה לא נכון).

הוברהולץ

החלונות היפים של ברלין. בחוץ רוזנטהלרפלאץ. כל בוקר עברתי כאן ולא חשבתי להיכנס. יותר מדי אתוס בשבילי. עד שהפסקתי לעבוד ב [ ] והתחלתי לעבוד על [ ]

בשנים שחייתי בהודו, ולראשונה עבורי, התאפשר לי להגדיר את עצמי שלא באמצעות – לא דרך הפריזמה – של העבודה/פרנסה שלי. בחודשים הראשונים, כל זמן שהחזקתי סטטוס של תיירת, השאלה "מה את עושה" התייחסה למה אני עושה כשאני לא תיירת בהודו. אני מצידי נתקלתי, בהשתוממות גדולה, באנשים שחיים בהודו כבר שנים.

"אבל מה אתה עושה פה" שאלתי את יואכים, אז 8 שנים בהודו

"אני חי פה" הוא ענה.

חי פה. מה זה אומר בכלל? "אז מה אתה עושה כל היום" הייתי מקשה, והיו לו תשובות והסברים, כמובן. לכולם יש. אף אחד אף פעם לא עושה כלום. כולם תמיד עושים משהו. עובדים על משהו. בטירו אנשים עובדים על המדיטציה שלהם. על ההתפתחות הפנימית שלהם. אנשים אומרים אחד לשני (הרבה פעמים פלוס נפנוף קטן באצבע) "אז זאת הזדמנות בשבילך לעבוד על זה" ועוד משפטים (איומים) כאלה.

את התשובה החביבה עלי, תשובה שהכתה אותי בהלם אמיתי, שמעתי מדוקטור לכימיה, אמריקאי כבן 50 שחי בהודו יותר מעשרים שנה, מאז הגיע עם גל ההיפים של שנות השבעים ולא הסתכל אחורה. נפגשנו במקום היחיד שסיפק שירותי אינרנט בקאסר-דווי, או בעצם ליד קאסר-דווי (אחד המקומות היפים בעולם).

"למדתי להסתפק במעט מאוד עשייה" הוא אמר לי, יודה חכם שכמותו. הכי אני מאחלת לעצמי שפעם, מתישהו, זאת גם תהייה התשובה שלי: "למדתי להסתפק במעט מאוד עשייה".

רוב האנשים מנסים כן לצקת תוכן, כמו שאומרים, בתשובה שלהם. אין דבר כזה לעשות כלום. כולם עושים משהו. מי שאין לו עבודה מסודרת להתגדר מאחוריה, מי שלא עובד ב[שם מקום] עובד על [ספר/מחזה/תקליט/יצירה/תצוגה/מיזם/מפגן/מיצג/וכו']. רוב החברים שלי עובדים על. רוב האנשים בברלין עובדים על (פעם מישהו זרק לי את הנתון ששים אחוז מתושבי העיר לא מחזיקים בעבודה מסודרת).

הוברהולץ

עובדים על הסטארט אפ הבא שלהם, או לפחות זה מה שהאתוס של המקום גורס. הייטקיסטים במקום מרבצם האופנתי, או ככה אומרים

ברלין מלאה במקומות לעבודה עבור אנשים שלא עובדים ב[ ] אלה עובדים על [ ]. בתקופה האחרונה, מאז שאני לא עובדת ב[סאונדקלאוד] אני עובדת על [הבלוג שלי/מציאת עבודה] ממקום כזה. המקום שאני בחרתי הוא הוברהולץ. או שהוא בחר בי, כמובן. כי את האתוס על הוברהולץ שמעתי עוד לפני שהגעתי למקום: שם, שם, בבית הקפה הקטן שנפתח לפני X שנים (לא יודעת), התכנסו לפני חמש שנים בערך היזמים הצעירים שהקימו את סאונדקלאוד, ומשם הם עבדו, ואחרי כמה זמן הם שכרו את החדרים מעל בית הקפה (גם הם של הוברהולץ איכשהו) ופרצו וכבשו את העולם וכל זה. בכלל, בברלין לפתוח סטראט מבית קפה שיתופי זה "המרתף של ההורים" התל-אביבי.

בהכללה העיר מציעה שני סוגים של מקומות: בתי קפה ידודותיים לאיש העמל, כלומר, עם רשת ויפי פתוחה וחינמית, שולחנות בגובה המתאים, שקעים ותקעים לרוב וצוות שלעולם לא ישאל אותך אם הכל בסדר ואתה רוצה עוד  משהו. הסוג השני הוא Co working spaces, חללי עבודה משותפים בהם כל אחד יכול לשכור שולחן-כסא-פינה למחשב ולהנות משאר שירותי המשרד (מטבח, מדפסות, ויפי ואינטרנט וכו') בכלי הטריחה שבלארגן את זה. יש מלא כאלה בעיר, והרבה סטארט אפיים, בייחוד בשנה הראשונה, בשנה של הכמה חברה עובדים ביחד קשה וחולמים על האקסיט, משתמשים במקומות האלה. לאוברהולץ, לדוגמא, יש את שניהם, בית קפה וחללי עבודה משותפים.

אני אין לי עניין באימוץ אתוסים חדשים, יש לי כבר מספיק מהם במילא, ולפיכך אחרי שנחשפתי לאתוס סאונדקלאוד-הוברהולץ ישר התמלאתי עיונות כלפי המקום, ולמרות העובדה שהמקום ממוקם בדרך אל העבודה, נמנעתי מלהיכנס. במילא אני לא צריכה עוד מקום בו אפשר לשלוף את הלפטופ ולהנות מויפי חינם, כל העולם שלי כזה.

בית קפה

ועוד חלון ועוד אנשים. אותו מקום, יום אחר אבל דומה

לפני כמה שבועות, במסגרת חיפושי העבודה, נקבעה לי פגשה על הבוקר בהוברהולץ, ומכיוון שכך, חשבתי לעצמי, ברומא תהיהי רומאית וכל זה, גררתי את המק איתי לשמש לי חברה אחרי שהפגישה תסתיים. וזה היה נעים, ישבתי שעתיים שלוש, עבדתי על [כל מיני דברים שאני לא אפרט ולא בטוח יכלה לפרט במילא], שתיתי קפה, שקעתי במחשבות, דפדפתי ברידר, קוראת כותרות פה ושם, ומה הון להון נפלתי על כתבה שעסקה בשאלה למה חללי עבודה שיתופיים מצליחים בברלין ולא מצליחים בתל אביב. הסברה שלי: כי ישראלים מדברים יותר מדי ולא יודעים להפסיק לדבר. רק סברה.

מאז אני מחבבת את הוברהולץ ומגיעה כמה פעמים בשבוע, בימים בלי תוכניות אחרות. בקומת קרקע אני מזמינה משהו – המקום, כמו רבים אחרים בעיר, עובד על שרות עצמי ותמיד תמיד תמיד יש שם תור ארוך. בואו לא רעבים – ועולה לקומה השניה. שם מניחים לנו. הקומה השניה נראית כמו מלא מקומות אחרים בברלין: שילוב של ישן ומשופץ ומוזנח ובעל הדר ישן עם מיליון סוגים שונים של כסאות ושולחנות. תקעים ושקעים מכל הסוגים ואף פעם, כמעט, לא רואים מישהו מהצוות שם. כאילו שכחו אותנו שם למעלה, שזה נפלא.

זה גם מאוד חכם, האין לחץ הזה, כי אם אני כבר במילא שם ובחוץ קר והזמן עובר, והופ הגיע הזמן לארוחת צהריים, רוב הסיכויים שאני אזמין לי ארוחה שם, ואשב עוד קצת, וככה הכל מתקן את עצמו וזה מעגלי. החלק העליון הוא כמו סלון ביתי רחב, אנשים נינוחים עם הגאד'טים שלהם וכוסות התה שלהם, שיחות חולין אירופאיות (כלומר שיחה שנפתחת בהתנצלות על זה ההפרעה וכל כמה דקות מתן אפשרות לסיים אותה באופן אלגנטי) שיתופיות אירופאית ("אפשר לקחת את הכבל שלך?" , "למי יש מטען לאייפון?" כאלה), מוסיקה לא מעיקה, נינוחות כללית.

הוברהולץ

זהו, אחרונה ודי. כמה פרסום למקום אחד בפוסט אחד! המקום הוא סתם מטאפורה, יש מלא כאלה, זה לא אישי. זה, במקרה, הקרוב לביתי

כל כך הרבה נינוחות כללית עד שאחרי כמה זמן של ביקורים שבועים אני מתחילה להרגיש כאילו זה המשרד שלי או משהו. היום למשל כשנכנסתי וראיתי מה קורה וכמה צפוף למעלה ממש התקוממתי מבפנים, שואלת את עצמי  איך זה שכל כך מלא כאן היום, בסלון שלי, ומה זה כל העומס הזה.

15 מחשבות על “מקומות עבודה לאנשים שלא עובדים

  1. אם רק אפשר היה לצרף תמונה לתגובה, כדי שתראי איפה אנחנו יושבות בעודנו קוראות את הפוסט.. בטח היית מתקוממת שתפסנו לך את המקום. עוד פוסט שמתמצת יפה חתיכה מברלין.

    אהבתי

  2. לא שמתי לב שעזבת את סאונדקלאוד (בתור אחת שרק קוראת בבלוג). שיהיה בהצלחה למצוא מה שאת רוצה למצוא. גם אני בחיפושים ברלינאים טיפוסיים, אם כי אני לא בטוחה אחר מה…

    אהבתי

  3. תודה שעזרת לי להיזכר למה אני סולד מערים כמו ברלין או ת"א.

    "מי שאין לו עבודה מסודרת להתגדר מאחוריה, מי שלא עובד ב[שם מקום] עובד על [ספר/מחזה/תקליט/יצירה/תצוגה/מיזם/מפגן/מיצג/וכו']. רוב החברים שלי עובדים על. רוב האנשים בברלין עובדים על "

    אהבתי

  4. אנשים צריכים להבין שעבודה לא אמורה להתרחש דווקא בין 8 בבוקר ל5 בצהריים. ישנן עבודות עם שעות לאו דווקא מוגדרות. קחי למשל מתווך דירות, את יכולה לראות אותו ב 11 שותה בבית קפה אבל רק בשעה 4 אחרי הצהריים הוא יצטרך להראות למישהו דירה. ישנם עוד אנשי עסקים רבים שהעבודה שלהם היא דינמית ולא מתקבעת על שעות מדויקות.
    ישנן כמובן גם נשים צבועות שיער בלונדיני ששותות קפה עם החברות שלהן בזמן שהבעל קורע את עצמו בעבודה. כשהוא יחזור מהעבודה הן ימררו לו את החיים כמובן. זה הכיף שלהן.

    אהבתי

  5. גם אותי מחשבות דומות מטרידות לפעמים: איך אפשר לחיות בלי לעבוד? איך חיים מזה ועם זה?
    זה בטח גם בגלל הקיבוץ

    אהבתי

  6. "הסברה שלי: כי ישראלים מדברים יותר מדי ולא יודעים להפסיק לדבר. רק סברה."
    אני מאשש… ביחוד אנשים הומאנים (הומאני, לעומת ריאלי. בטח זוכרת מהתיכון). אני עדיין נאבק בדחף באופן די קבוע. אני חושב שקוראים לזה Padding. תוצאה של פחד ממה שקוראים באנגליה awkward silence…. מקווה שהעזיבה לא היתה כואבת מידי ובהצלחה במציאת עבודה חדשה. כמו שאמרת – "….איזה עוד סיבה יכלה להיות לבן אדם לא לעבוד?"

    אהבתי

  7. פינגבק: 80 שעות של שמש, מעיל ראוס ו – Unboxing, שוב | Liraz Axelrad Blog

  8. פינגבק: ישראליות. אני מישראל | Liraz Axelrad Blog

  9. פינגבק: ארבע עונות לשנה; אשה עם תינוק ורכב; שימי עין על המחשב שלי, בבקשה | Liraz Axelrad Blog

  10. פינגבק: ארבע עונות לשנה; אשה עם תינוק ורכב; שימי עין על המחשב שלי, בבקשה | Liraz Axelrad Blog

  11. פינגבק: ינואר. גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום | Liraz Axelrad Blog

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s