שוב בית קברות, שוב סתיו, ופעם ראשונה למשכוכית

בית הקברות היהודי Weissensee

טבע פראי ומצבות ישנות, בית הקברות היהודי בברלין

מצבות ועצים בהרמוניה של הזנחה. המקום היה סגור 40 שנה ומאז לא שוקם באמת

נסעתי לבית הקברות היהודי Weissenseeבית קברות יהודי שלישי של העיר ברלין, נפתח לשרות הציבור על ידי הקהילה היהודית בשנת 1880, אחרי שהשניים האחרים, הוותיק ביותר ברחוב גרוס המבורג והשני ברחוב שונהאוזר אלי, התמלאו. והוא נשמר, פלוס מינוס, ושרד את שתי המלחמות, ופעל ברציפות עד 1955, כולל / לא כולל את השנים של המלחמה ההיא. כולל כי הוא נשאר בבעלות הקהילה היהודית, הנאציים לא הלאימו אותו, ונקברו בו אנשים, גם עם מעטים, כל השנים האלה. לא כולל, כי איכשהו קשה לספור את שנות המלחמה השנייה כשנים בהם היתה קהילה יהודית בברלין, כי שנות המלחמה הן, בכל מקרה, מחוץ או לצד או אחרים מהרצף, ממה שקדם להן וממה שהיה אחריהן. ובכל זאת. 

הגעתי ביום אוקטובר אפור בו צנחו הטמפרטורות אל אזור ה-7 מעלות. היה קר, ואפור וקודר. ובית הקברות ממוקם בתוך יער, אבל ממש, יער של עצים גבוהים וצמחיה טבעית, לא מעובדת, מתפרצת. הוא יפהפה, יער בית הקברות הזה. קראתי איפה שהוא שבית הקברות נחשב לאחד היפים באירופה. שהוא נראה כמו יער קסום. זה נכון. אבל כמו באגדות הילדים של האחים גרים, קסם אפל מאוד, קודר, פראי, לא מתורבת.

בית הקברות היהודי, ברלין, 2012

זה פארק? זה גינה? זה סתו, וערמות של עלים נושרים, שנה אחרי שנה, על המצבות

וזה בית קברות מת. כלומר, ברור, דה, קברים, מתים, בית קברות וכל זה. אני לא מתכוונת למובן מאליו. בית הקברות מת במובן שאין בו חיים. בתי הקברות של ברלין הם מקומות שוקקי חיים. הם מקום מפלט שקט ורגוע מהאורבניות. הם פארקים קטנים לנפוש בהם. יש בהם ספסלים ואנשים נכנסים בהם ויושבים עליהם ואחרים באים לבקר את הקברים. יש בהם גינות קטנות, שמזכירות לי את הגינות הפרטיות בקיבוץ: מטופחות, מחושבות, מנצלות כל פיסת אדמה, מעובדות. ואנשים עובדים בגינות הקטנות, ועל הקברים פרחים רעננים. לזה אני מתכוונת, בית קברות עם חיים.

בבית הקברות היהודי אין חיים. אף אחד לא מגיע לבקר את המתים. המצבות מוזנחות, שום גינות קטנות לא מקיפות אותן. אין עליהן פרחים חדשים. אין (כמעט) ספסלים. המקום פתוח, מטופל, מתחוזק. יש צוות שאחראי על זה, עם ציוד, והם נוכחים בשטח, רואים אותם, אבל זהו. אין עוברי אורח.

בתי קברות אחרים בברלין, למשל היפה של רחוב אינודאלינדין או זה ליד העבודה, הם חלק מהמרחב העירוני, האורבני, אנשים עוברים בהם, לפעמים אני מקצרת דרך זה של אינודאלינדין, לפעמים אני אוכלת סנדוויץ על ספסל בשמש בזה שליד העבודה, ואני אף פעם לא לבד, תמיד יש מישהו שמחזיק כוס קפה וקורא עיתון, הורה עם עגלת תינוק, כמה אנשים שבאו לעבוד בגינון. יש תנועה.

בית קברות אינואלידין שטראסה

בית קברות עם חיים. אמא עם עגלה. גינות חדשות. טיפוח. חלק מהמרחב האורבני

ביהודי הגדול אין תנועה, אין עוברי אורח, אף אחד לא נכנס במקרה, כדי לקצר את הדרך או לתפוס ספסל בשמש לשתות קפה בשקט. מגיעים לשם כמו שאני הגעתי, במיוחד, מתוך מטרה להגיע למקום, לאתר המכונה "בית הקברות היהודי הגדול של ברלין". כשאני טיילתי שם ראיתי עוד מטייל בודד, חובש כיפה, והגיע קבוצה באוטובוס. אמא שלי ביקרה בו במסגרת טיול מאורגן. ככה מגיעים לשם. כדי לבקר. כדי לראות. כדי לסמן שהייתי. לא מתוך הרצף של החיים.

כי אין שם חיים. יש שם מרחבים ועצים גבוהים ויופי עצום וקבורים שם מעל 100 אלף אנשים מדת יהודית, מה שאומר שיש שם יותר מ-100 אלף מצבות, בשלל שפות, כולל כמובן הרבה עברית, אבל אין שם חיים. המקום מרגיש כמו אנדרטה. אבל אנדרטה למה? אנדרטה לקהילה היהודית שכמו סבתא חיה, היא גם מתה וגם חיה. בית הקברות של הקהילה הוא עדות חיה למותה של הקהילה. וגם לקיומה ולהמשכיות של קיומה.

בית הקברות מוקף חומה ובחלקים החיצוניים שלו, הקרובים לחומה, קבורים העשירים. יש להם בתי אחוזות כאלה, משפחתיות, עם מצבות ענק משיש וכיתובים בכמה שפות ורוחב ועומק וגובה. מבנים שאמורים היו להעיק להם נצחיות ולספר את סיפור גדולתם. בחלקים הפנימים של בית הקברות קבורים העניים. מצבות מצבות.

אחוזת קבר בבית הקברות

חשבתי שיהודים לא עושים ככה, מצבות ענק ואחוזות קבר משפחתיות וכאלה. והשנים! הכי אני מסתכלת על השנים. או בעצם, הכי אני רואה את השנים, אני מנסה להתסכל על הכל, אבל הכי אני רואה את השנים שעל גבי המצבות

בארץ בתי הקברות אחידים. במעומעם אני זוכרת שזה כאילו עקרון ביהדות, שהמצבות פשוטות וזהות. וצניעות היא ערך, ראו בתי כנסת שתמיד (חוץ מבברלין) הם צנועים כאלה, פשוטים, נחבאים לעומת עוצמת וגודל הכנסיות. לברלין בית כנסת שנראה כמו כיפת הזהב. ובבית הקברות היהודי לכל מצבה יש אופי אחר ויש מצבות משפחתיות ויש אחוזות קבר קטנות. כל מה שאסור. מכאן אפשר להסיק כל מיני דברים על הקהילה שהיתה ודרכיה ומנהגיה.

אבל אותי יותר מעניין הפרטים הקטנים, האנשים. מי האנשים האלה, הקבורים כאן? מי היו האנשים האלה, הוינסברגים, או אוסוולאד ברלינר או הרמן ארון, שבנו לעצמם אחוזות קבר ענקיות? מן הסתם אנשים, בעלי משפחה, בעלי כוח, בעלי השפעה, אנשים שחשבו שמישהו יבוא לשם, לקבר, לטפל ולהשקות ולעדור ולהניח פרחים. מישהו שקשור אליהם, שהם חשובים לו, שמכיר בהם ובכוחם ועושרם והשפעתם. ולא.

מצבות ענק של עשירים, בית הקברות היהודי, ברלין

שום אחידות סגנונית. בית קברות מעמדי לעילא. שורת המצבות המפוארות צמודה לחומה שמקיפה את בית הקברות

והשנים. אני מסתכלת על המצבות, מרחפת על פני הטקסטים האישים, אבל בעצם אני מסתכלת על השנים. מה השנים שכתובות על המצבות. וגם זה בעצם לא נכון, אני מחפשת שנים מסויימות, מספרי שנים שהן סדין אדום, 1939 – 1945.

מצבה בבית הקברות Weißensee, ברלין

אלה וויליהם כוהן. מי דאג לקבור אותו ב – 1941 בברלין? מי שילם על המצבה? מי השתתף בהלוויה?  ברלין, 1941!

הנה, מצבה מקרית, בחלקה של הפשוטים, מצבה כפולה, הוא והיא. היא אלה כהן.  נפטרה בשנת 1934. כלומר, היא ידעה על היטלר. נפטרה תחת שלטונו. והוא, בטח בעלה, ווילהם כהן, עם שם  פרטי כה גרמני, הוא בטח דאג לקבור אותה בבית קברות של הקהילה. הוא בטח קנה את המצבה, היה להם מעט כסף, הם בחלקים הפנימים של בית הקברות, אבל עדיין, מצבה כפולה, שישאר מקום לו.

והוא עצמו נפטר ונקבר ב – ב1941 בברלין. מי, לכל הרוחות, קבר אותו שם? מי היה בהלוויה? מי דאג למצבה? בשנת 1941, בברלין, מי קבר יהודי בבית הקברות היהודי? ואיך הוא מת בכלל, היהודי הזה, שהיה בברלין בשנת 1941.

בית הקברות היהודי בברלין

כאן קבור אדם. נפלא

בית הקברות היה סגור בין 1955 ועד לאיחוד גרמניה. הוא במזרח. במזרח כמעט לא נותרו יהודים. פעמיים היו הצעות לבנות מעליו או מצדדיו משהו חדש, אוטוסטרדה וזה. זה לא קרה. בית הקברות שומר. אבל למה? לאיזה מטרה? לאן הולכים בתי הקברות, המצבות, אחרי שלא נותר איש שיבקר בהם? לשום מקום. בית הקברות היהודי בברלין הוא מקום משומר. עדות היסטורית. עדות לנכונות השימור הברלינאית, עיר של שכבות גיאולוגיות. אנדרטה עצומה וענקית ומפוארת לעולם שהיה ואיננו עוד. מאז שנפתח נקברים שם חלק מהיהודים שחיים בברלין, כאלה שקשורים בקהילה. במבט חטוף ראיתי רוב לשמות רוסיים.

בברלין נמשך הסתו והוא מפעים ביופויו. באמת. אני מרגישה אותו בכל יציאה מהבית. הרגשה של התרוממות רוח. כי הטבע כל כך יפה. כל כך יפה. אבל לא זה מה שהרגשתי בעת שיטוטי בבית הקברות היהודי. היה שם שקט ושמעתי את הנעלים שלי רומסות ערמות של עלים זהובים והסתכלתי לצמרות העצים ולמצבות ולשמים שהיו כחולים ויותר מהכל הרגשתי השתאות. פליאה. על הגודל שלו, של המקום הזה, האינסופי, הלכתי לאיבוד בגודל שלו. ובשקט שלו. וביופי שלו, הסתום, חסר הפשר. וחשבתי לי על כל שיגעון הקבורה הישראלי שלנו.

לכאורה זאת המסורת היהודית ואנחנו מקדשים אותה. לכל איש יש קבר, מצבה, שם. אבל מה הטעם? כל המצבות האלה וכל השמות האלה שאף אחד לא זוכר? בזמנים שבהם קהילות שלמות נודדות, בית הקברות נשאר מאחור, נקודת ציון בהיסטוריה שלהן. וכל העקשנות הזאת שלנו לאסוף חלקי גופות מכל עבר ולהביא אותם לקבורה, למה זה טוב, כל ההשקעה הזאת? שכחנו שגם בתי קברות יכלים למות. ואז הם סתם תופסים שטח. לברלין יש מספיק שטח כדי להכיל אדרטאות ענק כאלה.

משכוכית

בברלין לא אוספים את עלי השלכת. הם שוכבים להם בכל מקום, מכסים מדרכות, כבישים, מגרשי משחקים, בתי קברות. ואנחנו הולכים עליהם ומוחצים אותם. אם יורד גשם שווה ללכת בזהירות, זה מאוד חלק. אבל לא ראיתי שאוספים. חוץ  מפעם אחת, בחצר הפנימית של הבית שלי. הגיעו שניים, עם שקיות, מגרפה, מריצה, גרפו, אספו, לקחו.כמובן שכמה שעות אחרי הדשא כוסה שוב עלים זהובים. העץ מתעקש. זה כאילו מישהו מנענע אותו. הוא מזליף עלים בקצב והם מסתחררים להם ארצה.

וזה חשף את מה שכבר מזמן חשדתי בו: יש עץ אחד שמקדים את כולם. בבירור. הוא גם הקדים  להתיירק באפריל, הקדים את כולם בבקיעת העלים והתכסות מחודשת, הוא הצהיב ראשון, הנשיר ראשון, גזעו השחיר ראשון, והוא הכי מוכן לחורף בשכונה. בבירור.

אני תוהה אם זה כמו המשכוכית, אם הוא מבשר החורף של שאר העצים, אם הם מסתכלים עליו ויודעים שעכשו הזמן לזה ולזה. תראו בעצמכם.

אביב, ברלין

מבשר הקיץ. העץ מוכן

שלכת, ברלין, 2012

מבשר החורף. העץ מוכן

מלקטי העלים, מפנים עלים בסתיו

עבודות סזיפיות, אוספי העלים. ענק לא?

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “שוב בית קברות, שוב סתיו, ופעם ראשונה למשכוכית

  1. תודה על הרשומה.

    יש פה פרט אחד מאוד צורם – בית העלמין לא היה סגור בין 1955 לאיחוד גרמניה, אלא המשיך לפעול, בתוך המזרח הקומוניסטי (שגם בו גרו יהודים שמתו והיה צריך לקבור אותם, ובנוסף היו כאלה שחיו מחוץ למזרח גרמניה, בד"כ כאלה שהיגרו מברלין לפני 1941, ורצו מסיבות אלו ואחרות להיטמן בוייסנזה).

    בפעמים שהייתי שם (גם כמדריכה) היו שם גם סתם "משוטטים". אני מסכימה שפחות מאשר בבית עלמין רגילים. אולי בגלל הגודל (קל מאוד ללכת לאיבוד, אי אפשר להשוות לכמעט אף בית קברות בתוך ברלין מבחינת גודל), אולי בגלל שיש רק כניסה אחת, אז זה לא טיול של מעבר ממקום למקום (יש בית עלמין מהמם ב-Pappelallee). אולי בגלל שהגרמנים לעיתים קרובות חשים נבוכים מול כל דבר שקשור ליהודים, לא יודעים איך להתנהג ומה יהיה פוגע, ומעדיפים לשמור מרחק ולהגיע לשם רק בסיורים מודרכים.

    אהבתי

  2. ותיקון נוסף – כן אוספים את העלים – פשוט מחכים שכל העץ יהיה בשלכת ואז אוספים… ולגבי המצבה של "אדם" – זאת רק השארה- אבל אולי זה קבר מדשפחתי של משפחת אדם? נהנת לקרא אותך, תודה! שרון

    אהבתי

  3. פינגבק: ברלין, שיפוצים, ימים כאלה וימים אחרים | Liraz Axelrad Blog

  4. פינגבק: Liraz Axelrad Blog

להגיב על Liraz לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s