הו, אירופה!

עברתי דירה. שתי מזוודות ושלוש שקיות במונית מהדירה הקודמת אל החדשה. עם שתי המזוודות הגעתי מהארץ, השקיות נוספו בחודשיים וחצי בברלין. גם הדירה החדשה זמנית. דירה מרוהטת ומצויידת בכל מה שצריך, שבדרך כלל מושכרת לתיירים לתקופות קצרות. אני שכרתי אותה לארבעה חודשים. צימר חם וחינני בברלין.

הדירה ממוקמת מדהים. בין כיכר ציון שבמרכזה כנסיית ציון, או Zionskirche בלעז, לבין כיכר היפה בברלין, לטעמי, או אולי היפה בכלל, Arkonaplatz, כיכר מרובעת, ענקית, שטוחה ולא מצועצעת, נקייה מאופי כיכרתי. הכיכר הזאת פלוס הבתים שמקיפים יוצרים מראה יפהפה, מושלם.

כנסיית ציון מהצד של הבית שלי

זה לא רק כמה שהכיכר הזאת יפה, יש משהו יותר מזה. הכיכר הזאת נראית לי נכונה. כאילו ככה אמורות כיכרות באירופה להיראות. היא מתאימה לדימוי שהיה לי בראש על כיכר, רחוב, מראה עירוני בעיר אירופאית. פעם ראשונה שהגעתי אליה, בדרך לראות את הדירה הזאת שכעבור כמה דקות החלטתי לשכור, היתה לי מין אנחה בלב: "הו, אירופה!", כאילו חזרתי למקום מוכר, ביתי ובטוח.

Arkonaplatz, ולא אנסה לכתוב את זה בעברית. או לבטא את זה. הכיכר היפה בתבל

ולא, לא חזרתי, כי לא הייתי פה אף פעם. הכיכר התאימה לדימוי שיש לי בראש של "ככה נראית כיכר אירופאית מרשימה". במפגש אתה התקיים תואם בין מטען הציפיות שהבאתי איתי למה שראיתי.

לפני שעברתי לגור בברלין הייתי בעיר שלוש פעמים במשך 15 שנים. איזושהי שכבה של הכרות ישירה היתה לי, אבל קטנה. רוב הידע שלי על העיר נצבר ממקורות מתווכחים, קולנוע, ספרים (הרבה ספרים), מוסיקה, סיפורים ששמעתי, תמונות שראיתי. המכלול יצר את שכבת הידע שלי, ידע מתווך, מעובד, סינטטי, אבל ידע. "ברלין" כשהגעתי אליה, לא היתה עבורי דף חלק, ריק.

בכלל, בעולם העודף מידע בו אני חיה, אין דבר כזה, דפים ריקים. לא קיימים חללים של חוסר ידע. יש ידע שגוי, מוטעה, מן הסתם יש, אבל אין דבר כזה, לא יודעת-לא מכירה-בכלל. אני פוגשת את המציאות מבעד או מעבר לשכבות הידע (הנכון או לא, המוטעה או לא, המתעתע, בייחוד) שיש לי בראש על המקום.

צלילים שעושים לי "הו, אירופה!" בלב, כל שעה עגולה ברחוב שלי, בנגן של סאונדקלאוד:

זה היה נכון כשהגעתי להודו (ידעתי שאראה קופים ברחוב ואתפעל מזה. ידעתי שאראה עוני ואגעל מזה. ידעתי לכלוך, ריחות, ילדים עזובים. מה שלא ידעתי זה כמה אני אוהב להיות שם, מוקפת בזה). וזה נכון תמיד. וזה נכון עכשו, שלושה חודשים בתוך ברלין. מפגש חזיתי בין הידע הנצבר לחוויות היומיום.

זה קורה לי בייחוד, אני לא יודעת למה, דווקא בתחנות רכבת. ברציפים של ה -u bahn. אני גרה ליד העבודה ולא נוסעת הרבה בתחבורה ציבורית, אבל כל פעם שיוצא לי להיכנס לרציף תחנת רכבת אני מתמלאת ב-"הו, אירופה!" החם-נוסטלגי-מתרפק הזה. כאילו חזרתי למקום מוכר ואהוב. בתחנה שזאת הפעם הראשונה ואולי האחרונה שאני מבקרת בהן.

געגועים לתחנות רכבת?

כשהייתי צעירה יותר נסעתי לטיול רכבות באירופה. ארבעה חודשים, ברלין-נאפולי-כל איטליה-הולנד-ברלין-קופנהגן-הצפון-חזרה לברלין. האם משם מגיע הרגש החם המתלווה ל"הו אירופה!" כל פעם שאני על רציף רכבת חשוך וקר? גם משם, אני מניחה. וגם מעוד מלא מקומות שביחד עיצבו בתודעתי משהו שהוא "אירופה!" ומטען ריגשי שלם שקשור בו.

ומעניין שהמטען הזה מחזיק בתוכו רגש של געגוע. הרי לא הייתי פה קודם. האם זה געגוע שהושתל בסיפורים של סבא וסבתא? בידיעה של מה שקרה? בתגובה ל"גירוש מאירופה", שגם אותו, כמובן, לא אני חוויתי ישירות, רק דרך ספרים וסיפורים? האם חלק מהירושה המשפחתית-תרבותית שלי זה געגועים לאירופה? אני חושבת שהרגש הזה עולה כל פעם שאני נתקלת בתואם בין מה שדמיינתי למה שאני חווה במפגש ראשוני וישיר.

אז זאת ההרגשה שתוקפת אותי מדי פעם, ברגעים לא צפויים, כשאני חוצה את הכיכר, או יורדת במדרגות לתוך תחנת רכבת, או סתם פונה לתוך רחוב רחב שמעולם לא הייתי בו קודם – "הו אירופה"! אני ב"הו, אירופה!". כאילו איזה זיכרון מתעורר, כאילו הייתי פה פעם, ולא הייתי, רק בדמיון. המוכרות הזאת היא לא באמת, היא אשליה. זה לא מוכר לי, לא הייתי פה אף פעם קודם. זה רק מתאים למה שדימיינתי, למה שחשבתי שיהיה, שארגיש, שאראה.

הכיכר היפה בתבל. לגמרי "הו אירופה!"

ויש את ההפך הישיר: ככה זה לא אמור להיות ב"הו אירופה!". למשל האינטרנט. בדירה החדשה האינטרנט לא עבד. תקלה, קורה. דיווחנו (בעל הבית כלומר) ביום X, אמרו שיגיע לתקן כעבור 5 ימים. הגיעו, תיקנו. עבד 24 שעות ושוב לא. התקשרנו למוקד. בעיה בכל השכונה, אמרו, תקלה. תיקנו. עבד עוד 48 שעות, שוב הפסיק. הפעם תקלה אצלנו. יגיעו לתקן, תכף, עוד 6 ימים.

באירופה! ככה באירופה! הוט היו מגיעים מהר יותר. והרי על הוט אין לי שום דבר טוב להגיד. ואז יש הסברים: שברלין זה לא גרמניה. או, גרמניה היא לא מה שהיתה פעם. או כל מיני משפטים מצחיקים כאלה שנועדו לתווך בין מה שחשבתי על ברלין-גרמניה לבין מה שקורה לי בברלין-גרמניה.

עכשו אני בדירה החדשה, הממוקמת נפלא. האינרנט עובד. יורד שלג. הוא לא קופא או משהו, אבל עדיין, צונח-מתעופף מהשמים, גושונים קטנים לבנבנים. ואני משקיפה על זה מהחלון שלי. וזה לגמרי לגמרי לגמרי רגע כזה של "הו, אירופה!"

רואים את השלג צונח? רואים? רואים? הנוף (חצר פנימית) מחלון המטבח בדירה החדשה

אה, והשבוע ציינתי שלושה חודשים בברלין, שלושה חודשים בעבודה החדשה.