יוזף פרונק נולד בבוסניה וגדל בסרייבו של שנות השמונים. המקום לגדול בו. היתה לו להקת רוק ביחד עם החבר הכי טוב שלו והם ניגנו שירים של הביטלס, חלמו על תהילת עולם ונהנו מפופולאריות אצל הבנות. כשהתחילה המלחמה בסרייבו פרונק עזב את הבית ונסע לקייב שם למד במסגרת תוכנית סטודנטים כשלהי. ברית המועצות התפרקה לו באמצע הלימודים, היתה לו חברה אמריקאית ואיכשהו הוא התגלגל להשתתף בטקס זיכרון שערך הנשיא בוש הראשון לקורבנות השואה בבאבי יאר. בטקס הנשיא הצהיר: "אנחנו נשבעים שרצח כגון זה לא יתרחש עוד לעולם", ואחר כך, בשלב לחיצות הידיים, בוש נעצר ליד פרונק הצעיר ואמר לו: "המקום הזה הוא אדמת קודש, יברך האל את ארצך בני" ופרונק ענה לו: "זאת לא הארץ שלי" והנשיא אמר: "וודאי שכן, תהייה בטוח שכן, היא שלך ככל שתעשה אותה שלך" ופרונק עונה לו: "אבל אני מבוסניה" והנשיא בוש אומר לו, שם, בבאבי יאר, ועל רקע מלחמות הבלקן, "זה הכל משפחה אחת גדולה, הארץ שלך. אם יש אי הבנה, אתם צרכים לפתור אותה".
הספר. איש משום מקום, מאת אלכסנדר המון. סופר ענק
פרונק מהגר לארצות הברית. שנות התשעים מוצאות אותו בשיקגו, מנסה ללמוד אנגלית, מנסה להתפרנס, מנסה להשתלב. הוא מתגלגל בין עבודות שכר מינימום. באחת מהן, מתרים מטעם גרינפיס, הוא פוגש את רייצ'ל, יהודיה אמריקאית נכדה לסבא ניצול שואה. הם מתקרבים והיא מזמינה אותו אליה. בבית שלה, "דמיין פרונק את עצמו מדמיין את עצמו בחדר הזה, שאורותיו מעומעמים, ממתין לאישה שאינה יודעת אלא מה שסיפר לה באנגלית המרושלת שלו ובמבטאו המסולף. היטב ראה שמי שהוא חושב שהוא ומי שהיא חושבת שהוא שני אנשים שונים הם. הוא דימה לו את עצמו מוכפל, שני הכפילים יושבים זה לצד זה על הספה המחורבנת".
יוזף פרונק הוא דמות שהמציא הסופר אלכסנדר המון. הוא מככב בנובלה שהופיעה בספר הראשון של המון, "שאלת ברונו", והוא כוכב הספר השני שלו, "איש משום מקום" ("Nowhere man"). פעם ראשונה שקראתי את הספר, לפני שנים, בתל אביב, חשבתי שאני מכירה את פרונק, שאני מזהה אותו. הוא פליט. מהגר. מסכן. איש מחוץ לנרטיב של עצמו. איש מחוץ לחברה. כמו המהגרים הרוסיים בישראל, כמו אלו שראיתי ברחובות של תל אביב, בקושי מדברים עברית, עם מבטא כבד ולא מובן, לבושים חם מדי, ביותר מדי שכבות, עובדים בעבודות שהן הרבה מתחת ליכולת שלהם, ליכולת שהיתה להם לפני שנהיו למהגרים. יוזף פרונק התאים לסטריאוטיפ שהיה לי על מהגרים. אדם בוגר שמעשה ההגירה הגדיר את חייו, שיותר מהכל הוא מהגר, פליט, מחוץ למקום שלו. כשקראתי את הספר בפעם הראשונה חשבתי שאני מכירה את פרונק, יודעת מיהו. ואהבתי אותו, את יוזף פרונק, וליבי יצא אליו.
מרכז קניות Dong Xuan. מרכז קניות של מהגרים. מרכז קניות אסיה, בלב ברלין. יהיה רלוונטי להמשך הפוסט
אני אוהבת את אלכסנדר המון. סופר נפלא בעיני. הוא לא כתב הרבה ובכל הספרים שלו מככב המהגר. לרוב אותו מהגר, צעיר בוסני שהיגר במלחמה וחי בארצות הברית. שזאת הביוגרפיה של המון עצמו. הוא משתמש בהגירה, במצב הזה של הכרות חלקית עם שתי תרבויות, כמו בזכוכית עקומה, העולם משתקף דרכה מעוות ומדוייק להפליא. אהבתי את המון הרבה לפני שהפכתי בעצמי למי שאינה חיה במקום בו נולדה.
השבוע קראתי את הספר על יוזף פרונק שוב. ולא אהבתי את יוזף פרונק. באמצע הספר שמתי לב שאני לא אוהבת אותו, וזה הפתיע אותי, כי זכרתי שבעבר כן אהבתי אותו. קראתי וקראתי ולא הצלחתי להבין מיהו, פרונק, ולמה הוא ככה, הוא הרי היגר צעיר, איך זה שהוא לא מצליח להשתלב? מה הבעיה כבר ללמוד אנגלית? למה דברים לא מסתדרים עבורו? למה ככה? יוזף פרונק לא נראה לי יותר הסטריאוטיפ של מהגר, אלה מקרה פרטי, מורכב, עקלקל. לא מייצג של כלום. סתם איש ביש מזל. "איש משום מקום" הוא עדיין ספר נפלא בעיני, והגיבור שלו, יוזף פרונק, והיכולת של המון לתאר ולשקף עולמות תרבותיים שונים, ספר נפלא. הרבה דברים יש בספר. מה שאין בו זה שיקוף שלי. כאילו, יש מהגרים, כמו יוזף פרונק, ויש אותי. משהו אחר לגמרי.
. ערמות, ערמות, ערמות, שום פריט לא מגיע בודד. הכל משוכפל. וצבעוני. ועליז. מרכז קניות Dong Xuan
מרכז Dong Xuan
מרכז דונג סואן הוא מרכז קניות של מהגרים. הוא הוקם אחרי האיחוד על ידי מהגר וויאטנאמי והתפתח להיות מרכז של הקהילה האסייתית בברלין. במזרח העיר לשעבר, אחרי פרידריכהיין, בלב השממה של Lichtenberg, מקום בוא רק ה M8 עובר, מאחורי שער מקושט, חי עולם אחר. זר. שונה. מהמם לגמרי. בחוץ זה שטח עצום, לא נתפס, האנגרים ועוד האנגרים, וגם גן שעשועים קטן, סינטתי, צבעוני, ואנשים, מלא מלא אנשים. מבחוץ זה נראה כמו עוד שטח הפקר בעיר. בפנים, מאחורי הדלתות ובתוך האנגרים, אסיה.
הריח של אסיה, הריח של שוק באסיה, ריח של תבלינים זרים, חלב קוקוס, פירות אקזוטיים ופלסטיק, מלא מלא פלסטיק. ריח סינטטי. מעובד. כבד. אורות ניאון. מוסיקה זרה. שפות זרות. עציצים מפלסטיק. והצבעוניות של אסיה, הבלגן של אסיה. במרכז דונג סואן 9 האנגרים, לפחות, וכולם מלאים באסיה ורק אסיה. חנויות על גבי חנויות שמוכרות את אותם הדברים. חבילות בכל מקום. ערמות של בגדים מקופלים יפה על הרצפה. סופרים שאפשר למצוא בהם הכל. חנויות של כובעים וצעצועים ובגדים ותיקים. חנויות אוכל. מסעדות.
סודדרים, סוודרים, סוודרים. מהרצפה עד התיקרה
הכל בריבוי, הכל בכפולות. לכל פריט יש שיכפולים אין סופיים. ערמות של אותו הסוודר בצבעים שונים. דגלים של כל המדינות. אורות צבעוניים. ערמות של הכל. חנויות לא מעוצבות, חנויות מאכסנות, דלתות פתוחות, מוכרים חביבים, לוח מודעות עצום שאין בו מילה בגרמנית, או אנגלית, או עברית. מרכז של מהגרים. בארץ, פעם, הייתי קוראת לזה גטו. על התחנה המרכזית הישנה בתל אביב אנחנו אומרים שהיא גטו, או הארלם, או שטח הפקר. או עוד מילים מבודדות. אבל אולי זה לא חייב להיות ככה? אולי זה לא חייב להיות גטו, להיתפס כגטו? זה לא גטו. זה בחירה. והישרדות. ואורח חיים.
מה, כל האנשים במרכז דונג קואן לא מצאו את מקומם? כל האנשים שעובדים שם, וקונים שם, ומבקרים שם, כל האנשים שעבורם זה לא רק, כמו לי, מרכז קניות, אלה באמת מרכז אמיתי של החיים, הם כולם יוזף פרונק? הם כולם נכשלו במבחן הגדול של המהגר, מבחן ההשתלבות? בארץ, השתלבות, קיבוץ גלויות, קיבל משמעות של להיות כמו כולם. אותו הדבר. אבל אולי אפשר אחרת, ומי בכלל קבע שמטרת ההגירה ותפקידו של המהגר הוא להשתלב? אולי אפשר, בלי להדביק שמות, פשוט לכנות את מרכז דונג סואן "מרכז קניות אסייתי". זה מספיק.
לוח מודעות בלי מילה בעברית. כלומר בגרמנית. כלומר בשפה המקומית.
אני מאוד אוהבת להסתובב שם, במרכז קונג סואן. אני אוהבת להיות שם. הזרות שלי נוכחת שם, פיזית. ברורה וגלויה (לא שאני הלא אסייתית היחידה שם, אבל הזרים, כלומר אנחנו, כלומר הלא אסייתים, הם ספורים ומשתאים). יש משהו בלהיות זר שמנכיח את הזרות שלך, וזה מנחם. במקום להיות יוצא דופן, חריג חברתית, ההגירה נותנת תוקף לתחושת הזרות הפנימית. נוצרת הלימה. ובו בזמן גם נוצרות סתירות חדשות. למשל, המקומיים לא רואים עלי שאני זרה. הם חושבים שאני כמוהם ופונים אלי בגרמנית. במרכז דונג סואן אני זרה כמו שאר הגרמנים. זרה כמו המקומיים. זה מיישר את הקו, איכשהו.
Liraz Axelrad Blog 