הכל מתערבב, הכל מעורבב

באיחור לא מכוון קראתי את הספר HHhH של לורן בינה. הספר יצא לאור בשנת 2010 ותורגם לעברית ב 2012 ואני פספסתי אותו לגמרי, לא שמעתי עליו אפילו. הייתי כאן, בברלין, מנותקת ממתווכי התרבות שלי, ובאותה תקופה גם אטומה למה שקורא שם, בישראל. לא קוראת, לא עוקבת, לא יודעת. כשהגעתי לביקור בספטמבר 2013 נכנסתי לחנות ספרים המגדלור ונתקלתי בספר וקניתי אותו. רק אחרי שקניתי אותו שמעתי והבנתי שלא גיליתי את הירח והספר זכה לכל הכבוד וכל התהילה וכל הדיבור שבעולם. וכך ראוי. ספר מדהים.

HHhH הם ראשי התיבות של Himmlers Hirn heisst Heydrich, ובעברית, היידריך המוח של הימלר, שזה, לפי הספר, כינוי שניתן להיידריך, או להימלר, עוד בימים ההם. הספר משחזר את הסיפור האמיתי (והנפלא, וכל הסופרלטיבים שבעולם) של "מבצע אנתרופואיד", מבצע ההתנקשות בהדייריך בפארג של 27.5.1942 על ידי שלושה צנחים צ'כים שהגיעו מלונדון.

אבל הספר מספר הרבה יותר מזה. הוא מספר על היידריך ועל עלייתו לגדולה של היידריך ועל ההתנקשות בהיידריך ועל שני המתנקשים, או בעצם שלושת המתנקשים, צנחנים צ'כים שהתאמנו בלונדון וצנחו בפארג הכבושה וחיו במחתרת ותיכננו והוציאו לפועל את ההתנקשות, והוא מספר על פארג והוא מספר עליו, על בינה, על חייו ונשותיו ואהבותיו והכעסים שלו והאובססיות שלו. למשל האובססיה שלו לסיפור הזה, סיפור ההתנקשות בהיידריך.

ובינה שוזר את כל הסיפורים האלה ביחד וקופץ ביניהם ובין השנים ובין הסיבות והמניעים של הדמויות ותוך כדי כך מערב אותנו, הקוראים, בתהליך הכתיבה שלו, בשיקולים שלו, חושף בפנינו את המנגנון הספרותי שלו, והתוצאה היא שכל הסיפורים השונים והמרכיבים השונים מתערבבים אחד עם השני, אחד בשני.

ברלין היפה. אני קוראת את הספר בברלין היפה. תמונה לא קשורה. כל התמונות בפוסט הזה יהיו לא קשורות. בכלל לא בא לי לעלות תמונות אבל אני יודעת שאין ברירה: כל פוסט צריך תמונות וזה

***

למשל בהשוואה שהוא עושה בינו, בגיל 33, עם לב שבור בעקבות פרידה מנטשה היפה שקראה לו "חתיכת חרא", ובין איך שהרגיש מיכאיל טוכאצ'בסקי, גנרל רוסי עם קריירה פתלתלה, כשראה את הצבא שלו מובס ב – 1920. והוא משחזר את הסיפור של טוכאצ'בסקי רק בשביל להגיע לרגע חיסולו על ידי סטאלין ולרמוז שידו של היידריך היתה במהלך.

בינה כתב את זה עם לב שבור כשהיה בין 33. טוכאצ'בסקי היה מרשל בצבא ברית המועצות בגיל 42 ומת בגיל 45. היידריך היה בן 36 כשהגיש את התוכנית לפתרון הסופי. העולם שייך לצעירים.

***

למרות שהכוכבים של הספר, של המבצע, של ההיסטוריה, הם שלושת הצנחנים הצ'כים, קוביש, גבצ'יק וולצ'יק, בינה כותב הרבה יותר על היידריך. הרוע מרתק יותר. הזוועה. הבלתי נתפס. גם הגבורה של הצנחנים בלתי נתפסת, אבל הרוע, הזדון, האימה, הפחד שהטיל, כל אלו הופכים את היידריך לבעל אישיות מושכת יותר, מעניינת יותר לעיסוק, בטח לעיסוק ספרותי. הוא דמות כל כך איומה שאי אפשר להאמין שהוא אמיתי, שהיה באמת, שלא המציאו אותו. אבל זה נכון על מלא דברים בשנים ההם.

***

הדמות שלו, של היידריך, כל כך מבעיתה, כל כך נוראה, שבשלב מסויים, ואני קוראת את הספר בברלין היפה, בגינה, באובאן, על ספסל בכיכר שליד ביתי, בשלב מסויים הרגשתי צער, ממש צער, על הגרמנים, שזה מה שקרה להם, שהדבר האיום הזה שלט בהם.

***

זה חוקי לחוש צער עליהם? אני יודעת שהיה קורבן והיה מקרבן. זה ברור. אבל, אולי יש עוד גוונים?

אביב, פריחה, אביב, פריחה, אביב, פריחה. כל העולם אביב, כל העולם פריחה

***

זה ספר על אובססיביות. על דקדקנות, על פרטים. האובססיביות של בינה, הכותב, והתחקיר שלו והדיוק שלו והירידה לפרטים. וזה ספר על האובססיביות של הרייך השלישי ומנהיגיו, על האובססיביות של היידריך והתחקיר שלו והדיוק שלו והירידה לפרטים, וגם של הצנחנים הצ'כים ששהו במחתרת בפארג כדי לתכנן את הפעולה, ועל האובססיביות שלהם והתחקיר שלהם והדיוק שלהם והירידה לפרטים.

וזה גם ספר של המון רגשות. האם אובססיביות מגיעה תמיד עם המון רגשות? בינה כועס על צרפת, הו, כמה שהוא כועס על צרפת! הוא מגדף את מנהיגיה ואת ההתנהלות שלהם. הוא מאוהב בפראג. הוא מאוהב בגיבורים שלו. הוא נבעת מגיבורים אחרים שלו. הוא מלא רגש. הספר שלו מלא רגש.

***

לקרוא על עלייתו של היידריך זה כמו להציץ לתוך הקקה של הגרמנים, לתוך החצר האחורית שלהם, המטונפת, זאת שתמיד רוצים להסתיר. איך נתתם לזה לקרות? איך נתנו לזה לקרות?

***

קראתי את HHhH ברצפים קצרים. יותר מדי פרטים ויותר מדי אימה ויותר מדי גבורה בשבילי, בשביל שאצליח להתמסר לזה לאורך זמן. אז קראתי קצת, כל יום קצת. וכל פעם כשקראתי היו לי דמעות בעינים ודמעות בגרון ודמעות בבית החזה. דמעות על הגרמנים ודמעות על היהודים ודמעות על הצכ'ים. דמעות על האימה ודמעות על הזוועה ודמעות על הגבורה ודמעות על האנושיות ודמעות על האומץ. וכל הדמעות האלה התערבבו לי.

***

לפני שבוע הלכתי לראות את הסרט "בית לחם". בהזמנה היה כתוב שיהיו כתוביות באנגלית. בפועל היו כתוביות בגרמנית. הבנתי מעט מאוד. כשחיילי צה"ל פורצים לבית של משפחה שלא עשתה להם כלום בחיפוש אחרי מחבל הם צועקים לכל עבר Raus, Raus. את זה כן הבנתי. וגם מזה היו לי דמעות.

ציון קירץ

***

בראיון איתו אמר בינה שהוא שמח שהספר תורגם לעברית, צ'כית וגרמנית, כי זה ספר על שלושתם, על היהודים, הגרמנים והצ'כים.

***

עכשו אני ממש רוצה לבקר בפארג. מקודם לא עניין אותי, עיר של תיירות, חשבתי. עכשו יש לי שם סיפור.

***

הראתי את הספר לידיד גרמני קורא עברית. הוא לא שמע עליו קודם. הוא אמר שאי אפשר לבטא את השם שלו, HHhH, אי אפשר להגיד את זה באף שפה. איך אומרים את השם של הספר?

***

בינה משחזר את "ליל הסכינים הארוכות" ואת החלק של היידריך בו. הוא מתאר את מה שקרה בכוורת של האס אס, את שיחות הטלפון, את הפקודות. אבל אנחנו שומעים רק את הצד של היידריך בשיחה, רק מה שהוא אומר. ואז הוא מתאר את החיסול של שטראסר, איך הוציאו אותו מהבית, איך הביאו אותו לבניין הגסטאפו, איך בודדו אותו, איך ירו בו, איך הוא התכופף שניה לפני היירייה, איך דיווחו לאחראי, היידריך, שהוא עדיין לא מת, ואת התגובה של היידריך: "הוא עדיין לא מת? תשאירו אותו לדמם כמו חזיר שחוט!".

בפרק הבא מספר בינה על התגובה של חבר שלו, חובב היסטוריה כמוהו, על הפרק.  החבר התלהב והחמיא לו אבל, כותב בינה "…בכל זאת מקנן בי חשד, ואני מרגיש צורך לציין: אבל אתה יודע שכל אחת משיחות הטלפון מתייחסת לאירוע אמיתי?" החבר מופתע, הוא בטוח, כמוני, שבינה המציא את זה, שזה לא יכול להיות. לא באמת. "לעזאזל, לא הצליח לי" כותב בינה "הייתי צריך להיות ברור יותר בכל הנוגע להסכם מחבר-קורא".

"לא, זה לא מומצא! איזו סיבה יכולה להיות "להמציא" את הנאציזם?"

איזה באמת?

עטיפה הספר