ברלין, עונות השנה, Time is Wibbly Wobbly

ארבע עונות שנה, טבע וטמפרטורה יש בברלין, ולכל עונה הימים שלה, משך ופרק הזמן שלה, ולכל עונה יש התחלה, אמצע וסוף, וכל עונה תחומה בימים שלה, בהתחלה, אמצע וסוף שלה, אין חפיפה, אין זליגות, אין החלפות. עונות השנה בברלין זה הדבר הכי מסודר שיש בעיר, זה גרמניה האמיתית, כמו שחשבתי שהיא לפני שהגעתי הנה, כמו בסטריוטיפ, שעון שווצרי, גרמניה שמתקתקת את החיים, קיץ, סתיו, חורף, אביב. באמצע אוגוסט נגמר הקיץ. עכשו סתיו.

התפאורה בברלין כל הזמן מתחלפת. התפאורה לא מחכה לאף אחד ורצה קדימה. או שהיא רצה במעגל. כלומר, לרוב הזמן רץ קדימה, באופן רציף, בלתי מתפשר, אבל לפעמים, יש שעות כאלה או אפילו ימים, לפעמים, אני מרגישה כאילו הזמן רץ בעיגול. במעגל. וכל פעם שהזמן חוזר על עצמו נוצרת שכבה בחיים שלי והשכבות נערמות אחת על השניה. כך וכך קייצים. כך וכך חורפים.

גזע עץ

עץ הנצח. לא, שטויות. במבט מקרוב, אבל ממש מקרוב, גם הוא משתנה כל יום, גם הוא אחר כל דקה

אני לפני החורף הרביעי שלי בברלין. איזה חורף זה יהיה? לפני 3 שנים, בספטמבר לפני 3 שנים, ישבתי בבית שלי בשדרות יהודית, הלומה, בדירה שהלכה והתפרקה מתכולתה, ועשיתי צפיית בינג' בדוקטור הו. 5 עונות, או 6, כמה שהיו אז. בחוץ התחילה המחאה החברתית, וזה היה משמח ומרגש, אבל גם לא קשור. אני לא עזבתי לברלין בגלל המחאה החברתית או כשלונה (וזה לא שהאמנתי בה לרגע, אהבתי אותה אבל לא האמנתי בה. אני לא מהמאמינים). כשהמחאה החברתית התחילה אני כבר הייתי עם כרטיס טיסה לצד אחד וחוזה עבודה סגור. המחאה היתה הרקע הטוב, התפאורה היפה, לימים האחרונים שלי בארץ.

השבוע התחילה העונה השמינית של דוקטור הו, עם דוקטור חדש, מקומט יותר, ואחרי שראיתי את הפרק החדש של העונה החדשה, ככה, בלי לשים לב ובלי לתת לעצמי דין וחשבון, חזרתי לפרק הראשון משנת 2005 והתחלתי שוב, פרק אחרי פרק, עונה ראשונה, הדוקטור הטוב. לקח לי זמן עד ששמתי לב: הממ, ספטמבר, מחאה חברתית, דוקטור הו, ברלין. לפעמים הזמן הוא מעגלי. הוא לא, ברור, הוא רק מרגיש לי מעגלי. לפעמים.

כשרק הגעתי לברלין כרטיס לתחבורה הציבורית עלה 2.20 יורו ואני חשבתי שהמקומיים כאלה נימוסיים, בחיי, יושבים באובאן וקוראים ספרים, בכלל לא מסתכלים כל הזמן בסמרטפון, וכשהם יושבים בבתי קפה, לא מוציאים סמרטפון, מדברים. עכשו כרטיס עולה 2.80 ולדעתי כולם, כולם, כולם, תקועים בתוך הסמרטפון שלהם. באובאן, בתחנות, בבתי הקפה, כולם מסתכלים על הסמרטפון שלהם. זאת אני שהשתניתי או העיר?

פעמונים וספסלים

צולם ליד כנסיה שסגורה לרגל שיפוצים. כבר שלוש שנים, מאז שאני כאן, היא סגורה לרגל שיפוצים. אתמול ראיתי שעושים שם חתונה בחוץ, על הדשא, בכניסה אל הכנסייה.

העיר השתנתה. אני השתניתי. האופן בוא אני רואה את דברים השתנה. אי אפשר להיכנס פעמים לאותו הנהר, הנהר משתנה כל הזמן והאדם הנכנס אל הנהר משתנה כל הזמן. אני מסתכלת על העיר ורואה דברים שהשתנו, או שאני רואה דברים אחרת כי אני השתניתי, הראייה שלי השתנתה. כשרק הגעתי חשבתי שאין פרסומות במרחב הציבורי. דיברתי על זה. זה היה בשבילי אות ומופת לעליונותה של ברלין על ת"א. כמה הם מכבדים את המרחב הציבורי. איך לא כולו הופקע לטובת כסף. כמה שקט זה נותן בעין. השבוע הבחנתי שהטראם מבחוץ מכוסה כולו בפרסומת. מתי זה קרה? זאת העיר שהשתנתה או אני?

והעיר, והניקיון שלה, באמת חשבתי פעם שברלין עיר נקייה? היא נראתה לי נקייה? היום אני רואה בה עיר מלוכלת. לא מטונפת, לא זוהמה, זאת לא דלהי, יש מלוכלכות ממנה, אבל נקייה היא לא. לא אחרי שהייתי בקומפנהגן. אמרתי את זה לחבר השבוע. הוא בדיוק חזר מתל אביב. את לא יודעת על מה את מדברת, הוא אמר לי. סעי לתל אביב. לכלוך זה עניין יחסי. גיאוגרפי. תלוי תרבות. ברלין מלוכלכת או נקייה זה בכלל שאלה של מאיפה את באה. מה היה קודם. אני אסע תל אביב, עוד שבועיים וקצת אני נוסעת. איזה תל אביב אמצא הפעם? מי זאת שתגיע אל תל אביב?

שלוש שנים אחרי ברלין היא לא עיר מהחלומות והיא לא הפתרון לכל הבעיות והיא לא העתיד. היא עיר. מקום בו אני גרה. כרגע. נכון לעכשו. ומהמחאה החברתית לא נשאר כלום, וכמות הפניות אלי בשאלות על הגירה ואיך מהגרים לברלין כל הזמן גדלה ועכשו אני לא בצד של החולמים. הייתי בצד הזה, עכשו אני לא, בטח אהייה שם שוב מתישהו, בעתיד איפשהו. העתיד הרי לא מפסיק.

פריחה

סתם טבע באמצע העיר, ליד אתר שיפוצים, כמובן, כי כל העיר אתר שיפוצים. אני אוהבת את הנקודות המוזנחות של העיר

בפרק הפותח של סדרת המופת Deep Space Nine הקפטן החדש, סיסקו, נתקל ביצורים שחיים ב"חור תולעת" (worm hole) וזה מפגש ראשון, לאנושות אתם ולהם אם האנושות. זה לא עובר קל. מסתבר שהיצורים מהחור תולעת חיים בזמן לא לינארי, זמן אחר, פתוח, זמן בו הכל נגיש כל הזמן לכולם, זמן לא לינארי. והם לא מבינים איך הסיסקו חי, הם לא מבינים איך חיים בזמן כן לינארי והם רוצים להבין אז הם שואלים את הסיסקו הרבה שאלות, מה ואיך, וגם הוא שואל ובסוף הם מגלים שגם בזמן שלנו, הזמן האנושי, הלינארי, יש רגעים או מצבים או אנשים שחיים בזמן לא לינארי, שחוזרים כל הזמן לאותה נקודה, לאותו המקום, לאותו השעה. במקרה של סיסקו זה לרגע בו אשתו מתה. בעצם, למרות שלכאורה הוא חי בזמן לינארי שכל הזמן מתקדם, הוא גם נשאר כל הזמן באותו מקום וזמן, באותו פצע.

אפליקציית timehop שולחת לי כל יום ריכוז של כל הפעילות הדיגיטלית שלי באותו היום לפני שנה, שנתיים, שלוש, תלוי בתוחלת החיים הדיגיטליים של המשתמש. אני מקבלת גם 6 שנים אחורה, ככה הרבה היסטוריה דיגיטלית יש לי. לפני שנה בדיוק פרסמתי את הפוסט הזה. לפני שנתיים בדיוק פרסמתי את התמונה זאת (הנעלים של הבוס של ב soundcloud). לפני 4 שנים כתבתי את הטוויט הבא: "נניח יד על המחבלים, אמר הרמטכ"ל. כמו ראשון הבריונים. איזה דיבור, איזו שפה" ולינק לזה. באיזה כיוון נוסע הזמן שלי?

דוקטור הו אומר שהזמן הוא  Wibbly Wobbly Timey Wimey stuff, שזאת דרכו להגיד, אליבא דה הפרשנות שלי, שהזמן זז לכל הכיוונים כל הזמן ורק הוא, הדוקטור הטוב, יכול לחזור לאותו המקום בדיוק יותר מפעם אחת (וגם הדוקטור הטוב הוא לא כל יכול, גם הוא מוגבל לשני ביקורים בלבד באותו הנקודה). אני אין לי טארדיס, לצערי, ואני לא יכלה לנוע ככה בחופשיות בין כל המבוכים. השבוע עץ בחצר שלי התחיל להצהיב. זה אותו העץ שהיה הראשון להצהיב לפני שנה. כתבתי עליו בפוסט, קראתי לו המשכוכית שלי. צילמתי אותו לפני שנה וצילמתי אותו השנה ואם אסתכל על שתי התמונות לא אדע  מה קרה מתי, ואם זאת, זה לא אותו העץ, למרות שזה כן אותו העץ. הזמן הוא לא מעגלי. הסתיו בפתח. אין מחאה חברתית. אני בברלין. רק השידורים החוזרים נשארים חוזרים לעד.

כנסיית ציון

כנסיית ציון באור מוצלח במיוחד. גם היא אחרת כל הזמן, תלוי מתי מסתכלים עליה, תלוי מי מסתכל עליה.

גני סנסוסי, אוקטובר הטוב, דאעש זה כאן

קצת אחרי אמצע אוגוסט והקיץ נגמר, הימים מתקצרים, המלחמה מתארכת, ואצלי בראש תופים ורעמים, הספירה לאחור החלה, עוד פחות מחודש אני בישראל, ואז, ברצף: החגים < יום הולדת שלי < שלוש שנים לברלין. "מכיוון ההר הכל רגיל, אוקטובר הטוב עומד להתחיל" (עמיר לב, אוקטובר). ככה אני מרגישה, כמו בשורה הזאת, שהיא שורה נפלאה בעיני, מצד אחד הכל טוב בה, או לכל הפחות רגיל, סתמי, אין בה ביקורת ואין בה תלונה, ואם זאת, היא כולה נוגות ויגעות ולאות. שורה עצובה ומפוחדת. אוקטובר הטוב עומד להתחיל, עלאק.

השבוע נפגשתי עם חברה שחיה על הקו ישראל-ברלין. היא שכרה דירה בפוטסדאם ונסעתי לבקר אותה. היתה לנו פגישה טובה. הצלחנו. חמקנו מהוויכוח. לא דיברנו על זה. אני לא מקלה בכך ראש, זה לא טריוויאלי בעיני, להצליח להעביר שיחה עם מישהו מישראל בלי להתסבך, זה לא קורה לי הרבה בימים אלו, להפך. הרבה שיחות עם ישראלים נגמרות בפיכס. אני נזהרת. מנסה להתחמק מהנושא, לא לעלות אותו בכלל, רק במקרים בהם אני בטוחה מה הדעה שמולי.

פעם קודמת שנפגשנו, היא ואני, בבית שלי בברלין, בשלב כלשהו עמדנו וצעקנו אחת על השניה ואני מצאתי את עצמי מתחננת שלא תספר לי מה דעתה, אני לא רוצה לדעת (ושתינו שמאליות, ברור). כל כך הרבה דעות יש ואני לא יודעת לנהל וויכוחים פוליטים, אני מאבדת את העשתונות, אני מתלהטת. אני חושבת שהוויכוח, עצם המעשה של השמעת דעות והחלפת דעות, גורם לי להקצין. ולא רק לי. יש משהו בדינאמקיה של וויכוח שמעודד כל משתתף להפגין את האינוודיאוליות שלו, האחרות, במקום לחפש את המשותף בעת וויכוח דבקים בהבדלים, באי הסכמות, כל צד תובע את הדקויות שלו, כל פסיק מקבל ממדים של מפלצת.

בתים

בתי העיר, שפויות

פעם שמעתי מורה רוחני – אולי ג'ק קורנפילד, אולי מורה רוחני יהודי מזוקן מניו יורק שלדעתי שמו הפרטי היה לי ואת שם המשפחה שלו שכחתי לצערי  – שהשווה החלפת דעות להחלפת זבל. בשביל מה אתם מעבירים את הדברים האלה אחד לשני? שאל. אני לא רוצה להחליף מהלומות. לא רוצה להחליף דעות. ולרוב אני לא מצליחה להתחמק. הפעם הצליח לנו יותר, אולי כי שתינו הגענו יותר מודעות והרבה יותר מפחדות. אין כוח להתווכח, המצב חרא מספיק. על גדות הנהר בפוטסדאם, עם כוס קפה וג'וניט ביד, הסכמנו על הבסיסי: היאוש גדול, פתרון איין, אולי רק התבוללות, ובמילא דאעש יקברו את כולנו.

ואז יצאנו לשוטט בגני סנסוסי, בין המזרקות והארמונות, הכיכרות והפסלים המולבנים והטרסות הגזוזות ובדרך דיברנו קצת על פרידריך והערצת יוון שלו ומתישהו נקלענו לכיכר קטנה, בתוך הפארק, כולה מוקפת פסלים והסתכלנו על הפסלים והסתכלנו אחת על השנייה בבעתה. דעאש, היא אמרה, זה ממש דאעש, ואני הסכמתי אתה. איך לא שמנו לב לזה קודם?

פסל בגני סנסוסי, פוטסדאם

דאעש, היא אמרה, לגמרי דאעש. להלן: כיכר דעאש, גני סנסוסי

אחרי הגנים והנהרות והארמונות הלכנו לאכול. אני הזמנתי יין לבן והיא אדום והרמנו כוסית ואמרנו מילים של נעים, כמה נעים לנו, ואז היא הוסיפה, וכמה זה לא נעים בעצם, נכון, שכל כך נעים לנו? רגשות האשם האלה, על כל רגע נעים, לצד כל רגע טוב. ניסינו לא להרגיש אותם, את רגשות האשם. אמרנו שאולי אם כל בני האדם היו חושבים רק על זה שיהיה להם נעים, אולי אז לא היו מלחמות. אמרנו לחיים והשקנו כוסות.

ודקה אחרי כן, אני כבר לא זוכרת איך, עלו המילים מוחמד דף, התנקשויות, גנץ ואשתו, ועוד רגע אנחנו צועקות אחת על השניה במרפסת של מסעדה בפוטסדאם. הפסקנו. בדקה התשעים, הצלחנו להפסיק. חזרנו לדבר עלינו ועל החיים שלנו ועל דברים שקרו לנו. שבוע הבא היא טסה לישראל. אני עוד שלושה שבועות. לשתינו חששות. אני מתגעגעת לחברות שלי ומרגישה שפישלתי ויש לי הרבה מה להשלים, הרבה על מה לכפר. לחברה אהובה בארץ נפטר האבא. לחברה אחרת הכלב האהוב חולה וחברה שלישית עברה ניתוח לא נעים. דברים קורים גם כשיש מלחמה. גם כשאני רחוקה. לפעמים אני לא יודעת איפה החיים שלי מתנהלים כרגע.

שמים

גם זה צולם בגני סנסוסי. אם כי, שמים, הם בכל מקום

 

לאות של קיץ

השבוע הלכתי לאורך Oberbaumbrücke מהצד של Warschauer בכיוון שלSchlesisches. זה היה בשעות היום, ביום עבודה רגיל, ואני הלכתי ועצרתי, הלכתי ועצרתי. עצרתי כדי לתת זמן לגבר עם המצלמה לעצב ולצלם את התמונה של אשתו והילדה על רגע הגשר, ואז כדי לאפשר לאשה אחרת לצלם את בן זוגה והתינוק על רקע הגשר, ואז כדי לאפשר לבחורה צעירה לצלם את את החברות שלה על רקע גשר, ואז שוב, ועוד, מצלמים, מתעדים, אנו אנו התיירים. ברלין של קיץ היא עיר שטופת תיירות, ספוגת אירועים ונוטפת שמחה, בייחוד שמחה מעצמה. מכמה שהיא היא, היא ברלין.

ברלין של קיץ היא עיר תיירות, ואני לא סובלת תיירות. לא אוהבת להיות תיירת ולא אוהבת להרגיש מוקפת תיירים. וברלין בקיץ הזה קצת מרגישה לי כמו מלכודת תיירים אחת גדולה. עוד מראש, עוד מלפני הקיץ קצת חששתי ממנו. בקיץ ברלין גדולה עלי. יש בה יותר מדי עבורי. יש בה עודפות. של אנשים. של אירועים. של התרחשויות.

שמים

שמים של קיץ, שמים של סתיו

כשרק הגעתי לעיר ובעקבות המלצות של מהגרים וותיקים ממני נרשמתי לכל מיני רשימות תפוצה וקבוצות פייסבוק שמדווחות על מה קורה בעיר. זה עזר לי בהתחלה, חיבר אותי, נתן לי תחושה שאני מעודכנת, מעורה, יודעת מה קורה סביבי. הקיץ המייל היומי של sugerhigh התנפח מ -2 המלצות יומיות ל -5 או אפילו 7, ותיבת המיילים שלי קורסות מהצעות של מה לעשות, לאן ללכת, מה לראות. קיץ שלישי שלי ואני מוצאת שהרשימות האלה, שבהתחלה עזרו לי להרגיש שייכת, גורמות לי עכשו להרגיש בדיוק ההפך, כאילו אני מחוץ לזרם, מנותקת. כמו רצף התמונות בפיד שמציג חיים זוהרים של אנשים אחרים, ככה הרשימות האלה, כל הדברים שאני יכלה לעשות ולא עושה, כל המקומות אליהם אני יכלה לצאת ולא יוצאת.

***

אני לא אוהבת להרגיש תיירת. אני לא אוהבת להרגיש תיירת כי זה מרגיש לי כמו להיות טיפשה. לא לדעת. כאילו כל היישות שלי מתכווצת לזה שאני חדשה ולא יודעת כלום. אז בעבר, תמיד כשהייתי מגיעה כתיירת למקום חדש, בייחוד מקום אירופאי חדש, הייתי מסתכלת על המקום דרך הפריזמה של "האם הייתי רוצה לחיות במקום הזה?".

הקיץ, בקופנהגן, זה לא קרה לי. אני חושבת שזה חלק מהשינוי של לראות את אירופה דרך אירופה וגם תוצאה של הניסיון שצברתי במעברים. אני מה זה לא מעלה בדעתי לעבור שוב מקום. המחשבה אפילו לא עברה בי, למרות שקופנהגן יפה ומקסימה וטובה. לא רוצה מקום חדש. אין לי כוח. ודווקא דרך זה הצלחתי להיות תיירת בלי להרגיש צורך להתנצל על זה. אני באמת לא יודעת איך משתמשים בתחבורה הציבורית, אני לא מכאן, ואיזה מזל שאתם דנים חביבים וכותבים הכל גם באנגלית.

 

***

כשאתה תייר הכל מרגש. הדברים הכי טריוויאלים, הכי קטנים. היכולת להתמצא, להסתדר, לנוע במרחב, היא מהנצחונות הקטנים של התיירים. אני רואה אותם בברלין, מתרגשים מאלכסנדרפלאץ, מצטלמים על הגשרים, מדברים אל מכונת הכרטיסים באובאן. זה הכי סימן שלי, אנשים שמדברים אל המכונות באובאן. בהודו, בטירוונאמאלי, איפה שחייתי, היינו מזהים את התיירים לפי ההתפעלות שלהם מקופים.

אלכסנדרפלאץ

תיירים זה אלו ששואלים אותך ברחוב איך להגיע לאלכסנדרפאלץ

בהתחלה זה נפלא, זה מרגש, זה בלתי נתפס. תראו תראו, קופים, באמצע הרחוב, בתוך העיר, קופים! איזה פלא, איזה פלא. אחרי כמה זמן, לתיירים שהפכו את התיירות לחיים, זה הופך טריוויאלי, מתיש, מובן מאליו. ברור, ברור, זה קוף! יש קופים בהודו, בדרכים, על הכבישים, על העצים, בכל מקום. אלו קופים. אין מה לעמוד כאן עכשו ולהתפעל, זאת לא סיבה להיאסף, יאללה, תמשיכו ללכת! זה רק קופים בדרך. ככה זה עם מכונת הכרטיסים בברלין. כן, אלו מכונות כרטיסים, וכן, צריך לבחור כרטיס, וכן, הם בגרמנית, אבל יש גם תרגום לאנגית, רואים את הדגל שם בחלק התחתון של המסך? יאללה, בחרו שפה, כרטיס, וזוזו. כל הזמן אני מפספסת רכבות בגלל התקהלויות של תיירים סביב המכונות.

***

ברלין של קיץ גדולה עלי בכמה מספרים, אני יודעת. ידעתי את זה עוד לפני שהקיץ התחיל וסידרתי לי נסיעות אל מחוץ לעיר, לשאוף אוויר, לנוח קצת. נסעתי לאמסטרדם ונסעתי לקופנהגן. אמסטרדם איכזבה אותי, נראתה לי פשוטה ומשעממת ולא אירופה בכלל, או לא ממש אירופה, לא אירופה כמו ברלין.

זה מצחיק איך אני יכלה בו זמנית לחיות כאן, באירופה, להמשיך לתחזק דימוי של אירופה. בו זמנית. אמסטרם נראתה לי פחות אירופה מהדימוי שיש לי על אירופה. קופנהגן נראתה לי יותר אירופה מברלין. אירופה האמיתית. כמעט, הייתי אומרת, בייחוד בתחנות האובאן עם הניקיון המטורף שלהם והסדר המופתי והשלטים האלקטרונים שיודעים לחשב חצאי שניות, קופנהגן נראתה לי כמו גרמניה האמיתית, ככה גרמניה היתה אמורה להתנהל, בסדר מופתי כזה. לא כמו הבלגן שהוא ברלין.

מצחיק ההתנגשות בין המציאות והדימוי ומעניין מתי הדימוי מתפוגג או מתעדכן בהתאם למציאות.

בית בברלין

Migration is not a crime כתוב על הבית

***

השבוע, באחד הערבים, ואני עדיין לבושה בחולצה קצרה וסנדלים, הרגשתי את הסתיו. זה לא היה בטמפרטורות, כאמור, עדיין היה חם, אבל זה היה ברור, הסתיו הגיע. האיכות של האוויר אחרת, קרירה יותר, נושבת. האור עמוק יותר. השמים גבוהים. וזה קרה בבת אחת, ברגע. באמצע אוגוסט.

אני לגמרי מוכנה לסתיו. ברלין של קיץ היא קצת טו מאץ' בשבילי.

קללות זה שטויות

השבוע, מאחד מהימים של הפוגת האש, דיברתי עם אמא בטלפון, ואמא שלי היקרה והרחוקה, מביתה שבישראל, הביעה דאגה לשלומי, לאור המצב והכל. לא הבנתי בדיוק על מה הדאגה, אם זאת הדאגה הרגילה, הקבועה, או שיש משהו חדש. ממה אני צריכה לדאוג עכשו? אמא המשיכה וביקשה שלא אדבר עברית ברחובות, שאזהר. היא שומעת סיפורים, היא אמרה, ורק אז הבנתי, רק אז נפל לי האסימון על ממה אני צריכה להיזהר, איפה האויב עכשו. זאת האנטישמיות הנוראה שתוקפת את העולם בימים אלו, היא הסכנה. רדיפת היהודים קיץ 2014, ואני בחזית.

אז קודם כל אמא'לה אני בטוב. באמת. שום דבר רע לא קרה לי. לא התנכלו לי. לא אמרו לי. לא עשו לי כלום. אפילו שלטי גינוי לא ראיתי. חברה שלי ראתה, באובאן, השלט משבוע שעבר, אבל לי עצמי לא קרה כלום. שמעתי על אחרים שקרה להם, זה כן, יש סיפורים, ואני שומעת אותם יותר מבעבר, אבל אני לא יודעת אם זה כי יש יותר סיפורים או כי אנחנו מדברים על זה יותר.

השבוע למשל שמעתי מחבר על שני חברה שעובדים איתו שנסעו באובאן ודיברו עברית ומישהו התנפל עליהם, קללות וצעקות, ולפני שהוא ירד מהאובאן הוא גם זרק עליהם את הבקבוק מים שלו. או השפריץ עליהם מים מהבקבוק שלו, אני לא בטוחה בפרטים. בכל מקרה מדובר באירוע לא נעים. לא הייתי רוצה שזה יקרה לי.

ברלין

ברלין היפה והבטוחה והמוארת. יש לי ממה לפחד?

הדבר הכי נורא שקרה לי זה שחברים גרמנים הביעו עניין במצב. כלומר, חברים גרמנים שאלו אותי ישירות מה שלום המשפחה שלי בישראל ואיך הם מסתדרים. למשל זוג החברים שפגשתי השבוע. הזוג. אותו אני מכירה מהעבודה, אותה הכרתי דרכו. אנחנו חברים כבר הרבה זמן. הם מהווים עבורי אבן בוחן ליחסי אם בני האומה הגרמנית.

לפעמים אני מרגישה שהיחסים אתם הם כמו עבודה. יש איזה מאמץ רציף בהתקיימות שלהם. אנחנו קובעים להיפגש באיימילים וכל פגישה מצריכה הרבה תיאומים הרבה זמן מראש. כל פעם צד אחד צריך ליזום את הפגישה הבאה. בין פגישה לפגישה אנחנו לא מרימים טלפון ומקשקשים. בסוף כל פגישה אנחנו מבטיחים אחד לשני לעשות את זה יותר ואני אף פעם לא בטוחה אם ניפגש שוב בכלל. אלו יחסים שכל הזמן בהתנעה ואף פעם לא מגיעים. והשבוע הם הזמינו אותי לארוחת ערב אצלם.

כבר מההזמנה חשדתי שזה קשור למלחמה. היא שלחה לי סמס כדי להציע שניפגש. סמס! זה לגמרי שבירת שיגרה, לתקשר בסמס. אז איך שהגיע הסמס חשבתי שהם בטח רוצים לדעת ולדבר על המלחמה. ההזמנה לארוחת ערב אצלם בבית הבהירה לי שהם ממש מודאגים. הגעתי עם בקבוק יין והיה אוכל טוב שהם הכינו ודיברנו ואכלנו ושתינו ואז, אחרי שכיסינו הרבה מהנושאים וסיימנו עם האוכל, על הקפה ופירות של קינוח, היא, שישבה מולי, שאלה אותי מה באמת שלום המשפחה שלי, איך הם מסתדרים בימים אלו. והפנים שלה, הפנים של שניהם, לבשו שואה.

ברלין, גרפיטי

הכי "טנקים בברלין" שאני חוויתי

אין לי דרך אחרת לתאר את זה. פניהם לבשו שואה. כבר ראיתי את זה קורה קודם. כמה ימים לפני כן נפגשתי עם חברה גרמניה אחרת, ואתה זה היה אותו דבר, אותה הבעת פנים, אותה שואה. כאילו כל הקומפוזיציה שלהם התכרמה. הפנים התכווצו פנימה והתכסו חמלה והשתתפות. משהו מאוד קשוב וחם וחרד. אותה הבעה שיש להם כשמקרה מזכירים משהו שקשור למלחמה ההיא. ככה הם נראו כשהם שאלו אותי איך באמת המשפחה שלי, מה שלום כולם.

בתשובה פצחתי במונולוג מבולבל שכלל בתוכו הבטחה שהכל בסדר, המשפחה שלי בסדר, זה לא פחד פיזי, תבינו, זה משהו אחר, כולם בסדר, רקטה אחת נפלה בקיבוץ די קרוב לאמא, וזה לא נעים, ברור, אבל פיזית כולם בסדר, זה רק שהאווירה, והמצב, ומה שאנחנו עושים בעזה, אז קשה להם, והכל עומד, והאלימות, ומה שאנחנו עושים בעזה, ולא נעים, ואין תקווה, ולא רואים לזה סוף, ואין תוכנית, ואין אופטימיות, אבל הם בסדר פיזית כמובן. ככה דיברתי את עצמי למוות ורק רציתי שזה יגמר. אם אין לממשלת ישראל מספיק סיבות לסיים את המלחמה הזאת אנא קחו בחשבון גם את זה: אני לא מסוגלת שוב לראות את הבעת הפנים הזאת. לא מסוגלת. אז בשבילי, בבקשה, אולי די כבר?!?

לא שמעתי גינויים על ישראל, או אפילו ביקורת. פעם אחת אפילו שמעתי עידוד, התייצבות לצידי, לצד ישראל. זה קרה אצל הגניקולגית שלי, אשה נפלאה לחלוטין, בת 60 פלוס, יפיפה בלונדית ונמרצת בצורה לא טבעית. הגעתי אליה לצורכי אולטרסאונד. זה נורא נחמד בגרמניה שהגניקולוגית עושה הכל, גם בדיקות ידניות וגם אולטראסאונד למשל, ולא צריך ללכת למקום אחר כמו בישראל. אז היא הובילה אותי לחדר האולטרסאונד והתיישבתי על הכסא ופיסקתי רגליים והסתכלתי על התקרה, כמו תמיד, ואז התחילה השיחה.

ברלין, קיץ

גם זה ברלין. אם יהיו סיבות לפחד את אזהה אותם?

הגניקולוגית שלי מאוד מקפידה על השיחה. היא שואלת שאלות וחוקרת לגבי האורח החיים שלי. הפעם היא רצתה לדעת על הספורט שאני עושה ודיברנו על הבריכה שלי ואני ציינתי בפניה שהבריכה שלי עתיקה מהמדינה שלי והיא שאלה אותי מאיפה אני, אז אמרתי, אני מישראל. בבת אחת היא הפסיקה הכל והתייצבה לצידי. ליטראלי, היא יצאה מבין הרגלים שלי ונעמדה לצידי. כשהמוט של האולטראסאונד מונף ביד שלה היא אמרה לי שזה נורא, פשוט נורא, שהיא מצטערת נורא שאני נאלצת להתמודד עם זה, שזה נורא מה שעושים לישראל, זה לא בסדר שאנחנו צרכים לעבור דברים כאלה. אני ניסיתי להגיד משהו על עזה, שלנו זה קשה אבל להם…היא לא היתה מוכנה לשמוע, היא קטעה אותי ונפנפה ביד וסיכמה את המצב כנורא. כלפינו. פשוט נורא מה שעושים לנו.

בערב נפגשתי עם בחור בוודינג, הלכנו לשתות ובדרך הוא אמר משהו על זה שבוודיניג יש מלא טורקים וערבים ואולי עדיף לי לא לדבר בשפה שלי כאן. הוא לא לגמרי אמר את זה, רק משהו כזה. אני לא יודעת בדיוק מה הוא אמר כי לא נתתי לו לדבר. קטעתי איתו. בלי לחשוב, באינסטינקט, קטעתי אותי. כאילו לא רציתי לשמוע. כאילו לא הייתי מסוגלת לשמוע. הוא גרמני והוא גר בוודינג שנים ומכיר ויודע הרבה יותר ממני, ואני חושבת שפשוט פחדתי לשמוע. אז קטעתי אותו וסיפרתי לו על אמא שלי והשיחה אתה ושהיא אמרה לי את אותו הדבר וכמה זה היה לי מוזר שהיא דואגת לי שאני בברלין בעוד שחמש מאות מטר ממנה נפלה רקטה.

ברלין, פרחים ברחוב

והפרחים לא לצה"ל. הפרחים לרחוב, לשכונה

וזה הפסיק אותו. אחרי זה שאלתי אותו למה התכוון והוא אמר לי לשכוח מזה, שהוא לא מאמין שמשהו יקרה, שהוא טעה כשאמר, שהוא לא רוצה שאדאג. אז סיפרתי לו על השניים באובאן ואיך קיללו אותם. אז הוא אמר שקללות זה שטויות. הוא היה נשוי 7 שנים לאשה קנדית שחורה והוא אמר שבערך אחת לחודשיים היא ספגה קללות בעיר. קללות זה שטויות. ושוב לא חזרנו לנושא.

קללות זה שטויות? מתי זה מפסיק להיות שטויות? אני אדע אם זה לא יהיה שטויות, אני אזהה? אני לא יודעת. אני לא רוצה להאמין לסיפורים על אנטשימיות באירופה, זה לא באינטרס שלי כרגע להאמין בזה, ואולי הרצון וחוסר הרצון מערפלים לי את הראייה. אני מקווה שאדע לזהות את הרגע. או בעצם, זה לא נכון, אני מקווה שהרגע לא יגיע. אני מקווה שאתם טועים. שהביקורת היא נגד מדיניות ישראל בשטחים הכבושים, כמו שראוי. שהעולם לא נגדנו. לא נגד ישראל ולא נגד היהודים. אני רוצה לקוות שהרוב יודע להבחין ולהפריד בין היהודים ומדיניות ממשלת ישראל הימנית בשטחים הכבושים. אבל אני לא יודעת. בנתיים, בכל מקרה, אני לא מרגישה רדופה.

ישראל – ברלין – אני

ישראל 

אירוע / אירוע מתפתח. אירוע קשה. אירוע מתגלגל / שפה חדשה / יאוש ישן / מנהרות / המנהרות מגיעות אל תוך הקיבוצים / אמא: "הפאדיונים הגיעו עד רחובות" / בשנות החמישים / המחבלים תיככנו לצאת מתוך המנהרה באמצע חצר הקיבוץ ולחטוף את כל הקיבוץ לעזה / מגה פיגוע. קוראים זה / חדירה / המנהרות לא מגיעות עד לקיבוצים. לא אל תוך הקיבוצים / המנהרות זה לא נגד הקיבוצים. המנהרות זה נגד החיילים / איזון / הפסקת אש הומניטרית / לפחות היא. הומניטרית / קיטיאגל נרקור / להפיץ!  לשתף! חשוב! / חייו הקצרים של קיטיאגל נרקורן / חבר העלה תמונה של חומוס אבו חסן ביום שישי בצהריים. ריק / הכל מת. איך יהיה לאנשים כסף אחרי הטירוף הזה? / קיצונים משני הצדדים / חברה כתבה בוואטסאפ: "אין שמאל ואין ימין. יש שוליים שהשתלטו על הכל" / איזון / עוד כתבה: "אני חייבת לעבוד. וקשה להתרכז עם כל הכאב והחרא" / נפילות בשטחים פתוחים / העורף מגלה עמידות / העורף מגלה אחידות / (יש בישראל שטחים פתוחים?) / רקטה נפלה בין הבריכה לבית הקברות בקיבוץ, 50 מטר מהבית של אמא / איזון / הם הפרו ראשונים / (בדוויים זה שטחים פתוחים) / לסיים את העבודה! / קצין בכיר אמר / אני קודם כל [ הכנס לאום] / ואני [קודם כל] לא לאום / אחדות / איזון / יום הזעם / שטחי כינוס / יירוט / פצמ"ר / כיפת ברזל / רצועת עזה – לפני ואחרי / בתפקיד כוח הטבע: צה"ל / "אני רוצה שהעולם יעצור ויתחיל מחדש" / מבצע זה לא מלחמה / מלחמה זה יקר / מבצע זה על חשבון האזרחים / הפצצות בלייב. תביאו כסאות מהבית / ופיצוחים / חייבים לראות! / איזון / בוגדים / שמאל קיצוני / אזעקה באמצע הלילה בתל אביב / יש לי חברות עם ילדים בתל אביב / "התודעה הלומת קרב" / כתבה לי חברה אחרי / "ברמת הביטחון האישי, מה שנקרא, יכולה לעבור את זה כנראה, אבל התודעה הלומת קרב" / מישהו כתב: איזה דושבג החמאס, עשה "ערה"? לכל תל אביב / פרופ' חנוך שינמן / אוניברסיטת בר אילן נגד חמלה / איזון זה לנו כואב יותר / "גם בסוריה מתים ילדים ולאף אחד לא אכפת" / האופוזיציה נותנת גיבוי לראש הממשלה. רוב הישראלים מרוצים מתפקודו של ראש הממשלה / אחדות / הסכמה / איזון / אונר"א משתף פעולה / האו"ם עובד עם החמאס / בתים מתפוצצים / טייסים גאים / קודם כל ישראלים / עניי עירי קודמים / (מי היא עירי?) / גרסת צה"ל / לטפל בבעיה. לחסל את הבעיה / כל הדימוים מפוברקים. כל התמונות מעובדות / לא להפיץ! לא להפיץ! / צריבת תודעה / הם. רק הם / מגן אנושי / סרטון של דקה מראה את ישראל משטיחה שכונה בעזה. במציאות זה לקח שעה / איזון /  יותר מאלף חמש שלהם, שישים פלוס שלנו / לא כולל נפגעים, רכוש, סיוטים בלילה, תודעה הלומה / צבא ההגנה לישראל מפרסם שמות של חיילים מתים בטוויטר / לרטווט? / כולנו רשת חברתית אחת חיה / איזון /  400 מילים

IMG_9434

בתחנה של הרמנפלאץ, השבוע. חברה צילמה. מישהי העירה לה שזה לא בסדר לצלם בלי לבקש אישור. מישהי אחרת עודדה את המפגין

ברלין

חם / לא בשביל החום הזה עזבתי את הארץ / אין לי מספיק חולצות קצרות לקיץ / די, אין לי על מה להתלונן / "את לא יכלה להבין. את לא כאן" / לעלות פוסט שסופר את המתים. לא לעלות פוסט שסופר את המתים / לא רוצה לצער / להם קשה יותר / אין לי זכות / אני לא מוכנה לשתוק / עדיף לשתוק / חברי יותר לשתוק /חבר מישראל הגיע לביקור / הלכנו ל KDW. דיברנו על החיים / ואהבות / יש שם מיזוג וקריר / ויש סילים בכל החנויות / בגדי הקיץ איומים. חולצות כבדות. בדים נוקשים / הלכתי לאירוע תרבות ישראלי-פלסטיני בברלין / הקריאו שיר של מוחמד דרוויש בגרמנית / היה מלא וצפוף ומחניק / מפונקת / לא הגעתי להפגנה / מתפנקת / במערב אין כל חדש / תירגם את זה יפה חבר שחי בברלין / פגשתי איש נחמד / אספר עליו אחרי שהכל יגמר / בהפגנה נגד המלחמה היו קריאות אנטישמיות / העיתון "בילד" פרסם שער עם הכותרת "לעולם לא לשנאת יהודים" / ושנאת אחרים "אחרים", מה עליה? / אני לא רוצה להשתתף בהפגנות עם קריאות אנטישמיות. אבל איך יודעים מראש / עוד הפגנה. ללכת או לא ללכת / כל היהודים בורחים מאירופה / הניוזוויק אמר / לאן עוד אפשר לברוח. לאן נברח מפה / חברה החליפה את ה -U7 ל – U8 בהרמנפלאץ. בתחנה הסתובב איש עם שלט נגד ישראל, הציונות, הכיבוש. בעד שחרור פלסטין. לא לאנטישמיות / איזון / הכל בשלט אחד / היא היתה בדרך לבקר אותי / לפרסם את התמונה. לא לפרסם את התמונה / אם אפרסם יצקצקו. מסוכן באירופה / השתקה / מתחילה בפנים / יש / 50 גוונים של השתקה. לפחות / הורדתי לאיש בתמונה את הפרצוף / בברלין התקיים ערב מחווה למשתמטי מלחמת העולם הראשונה בספרות העברית / לרגל מאה שנה למלחמה ההיא / גם התרגום החדש של במערב אין כל חדש זה לזכר המלחמה ההיא. הראשונה / 70 שנה למרד ורשה / מי זוכר. למי יש כוח לזכור / הפולנים והגרמנים זוכרים. יש תערוכה חדשה על המרד בטופוגרפיה של הטרור / שיתוף פעולה גרמני-פולני / בערב אמרו "המדינה ההיא" ו"הצבא של המדינה ההיא" / לא אמרו ישראל / קניתי נעלי סירה ורודות של סטלה מקטני / עלובת נפש שכמותי / אני משתמטת / כלומר, השתמטתי / מתי זה עובר לעבר / יש רקע והיסטוריה למשתמטים / גם להם / איזון / לא רוצה לצער / עדיף לא לדבר / זאת השתקה / באובאן ישבה מולי בחורה צעירה וקראה את Stadt der Engel oder The Overcoat of Dr. Freud של Christa Wolfיש לי את הספר בבית / חשבון נפש שכתבה הסופרת על עברה ועל שיתוף הפעולה של עם השטאזי / היא כתבה את הספר בלוס אנגלס / אני אוהבת את מדיאה שלה / שוק הספרים מת / הזמינו אותי לפיקניק עם 2 סופרים ישראלים ובני משפתחותיהם / הם באו לעיר כדי לנוח מהמלחמה / החיים שלי טובים / הגב שלי כואב  / אין איזון / 400 מילים

ואני 

אני = סכיזופרניה

שלט נגד ישראל, ברלין

הצד השני. האיש דחף עגלת תינוק

לבד, בשדה התעופה, אחרי שכולם נסעו. בין יאוש לאשמה

הגעתי לשדה התעופה שלוש שעות לפני הטיסה. אני תמיד מקדימה, זאת בעיה כרונית שלי, מקדימה לכל מקום, וידעתי שלוש שעות לפני הטיסה זה הרבה יותר מנדיב, אבל לא הצלחתי להתאפק. כשמשהו כבר אמור לקרות אני רק רוצה שהוא יקרה. אז לקחתי רכבת לתחנת נורפון ושם החלפתי ל – M1 והגעתי לשדה התעופה קלילה ושמחה. יש לי זמן, היתה לי תקופה נפלאה בקופנהגן ואני חוזרת למקום ואל חיים שאני אוהבת. הכל טוב. ואז העפתי מבט על הלוח הטיסות היוצאות וגיליתי שהטיסה שלי יוצאת באיחור של כמעט שעתיים. במקום ב – 21:15, הטיסה תצא בשעה 22:55.

או קי. חמש שעת בשדה התעופה. לא לבכות, לא לבכות, אני יכלה לעמוד בזה. נשמתי עמוק והבטחתי לעצמי שאני יכלה לעמוד בזה. כבר היו דברים גרועים מזה בעולם, אנשים בילו ימים שלמים בשדות תעופה, ואני בשדה של קופנהגן, באמת שיכול להיות יותר גרוע. התחלתי להעביר את הזמן. שתיתי קפה כאן, בדקתי את לוח הטיסות, אכלתי סנוויץ שם, בדקתי את לוח הטיסות, יצאתי מהבניין ונכנסתי שוב, בדקתי את לוח הטיסות, עברו שעתיים, בדקתי את לוח הטיסות. הטיסה שלי נדחתה לשעה 01:30. עכשו התפרקתי.

לבד בשדה התעופה

לבד בנתב"ג של קופנהגן. תמיד חשבתיש הדיוטי פרי עובד תמיד, לנצח, האור האחרון שהאנושות תכבה יהיה בדיוטי פרי. מסתבר שלא, לפחות לא בקופנהגן. אני חושבת שבישראל הדיוטי פרי אכן לא נסגר לעולם, אבל אני לא בטוחה

זה לא עזר. הצטרפתי לתור ,מסרתי את המזוודה, עברתי בידוק ונכנסתי לדיוטי פרי. ואני שונאת דיוטי פרי כמו שאני שונאת את איקאה. צרכנות נבובה. ואני יש לי שעות רבות להעביר כאן, אללי. חברת התעופה נתנה לנו שובר זיכוי של 67 קורונות דניות לבזבוזים (9 יורו). השוברים התאימו רק למקום אחד שלא היה בו קפה. קניתי שקית בוטנים מלוחים, בקבוק מים וופל שוקולד קטן. אכלתי סנוודיץ. שתיתי קפה. הלכתי לשירותים. חיפשתי חנויות ספרים. הסתכלתי על חלונות ראווה. ראיתי את המוכרים מכבים את האור, את המלצרים מרימים כיסאות, את בתי האוכל נסגרים ואת החנויות ננעלות. מישהו אפילו כיבה את האור. הדיוטי פרי הלך לישון, רק אני ערה.

נשארתי לבד, כמעט, בדיוטי פרי של קופנהגן, והיו לי כמה רגעים של התרוממות רוח, לבדי בעולם שנעצר בין דברים לא רלוונטים ואנשים שלא מצליחים להגיע הביתה, בתוך בליל של אורות מוחלשים, בשקט גדול. אפילו נרדמתי קצת, שרועה על 2 מושבים כפולים כשהידית תקועה לי בגב, אפילו נרדמתי קצת.

שדה התעופה של קופנהגן ריק

משטחים רחבים וריקים, והכל בשבילי.

הטיסה יצאה לבסוף בשעה 0230 ואחרי שעה, כן כן, איחור של 6 שעות לטיסה של שעה, נחתתי בברלין. לקראת 0500 הגעתי הביתה והתחלתי את היום, ואחרי כמה שעות קראתי בערוצים הרלוונטים שארצות הברית ביטלה את הטיסות לישראל ואחריה אירופה וישראל דה פקטו בעוצר. שמים סגורים. ואנשים באמת נתקעו בשדות תעופה רחוקים בלי פתרונות. ויצאה ממני אנחה גדולה של יאוש ובחילה ומרמור ויאוש שוב. ישראל stole my thunder, שוב.

ישראל היא הדרמה הגדולה, הנצחית. דרמה שלא נגמרת. וכולנו שחקני אופי קטנים שעובדים אצלה, עובדים בשביל הדרמה שלה. ישראל לא מדינה טוטאליטארית (לא לפי ההגדרה המקובלת, קרי ההגדרה שמצאתי בויקיפדיה) אבל היא כן מדינה טוטאלית. מדינה שמלאימה את החוויות של הפרט, החירות של הפרט, לטובת הנרטיב שלה. בבת אחת עברתי משמחה קלה מהולה ברחמים עצמיים קלים לרגש אשמה נוראי. על מה אני בוכה, מה כבר קרה לי? אנשים נתקעו באמת בשדות תעופה! יש מצור על ישראל! הבוס של נתקע איפהשהו, אנשים לא יכלים לחזור הביתה, לילדים שלהם, לעבודה שלהם, לחיים שלהם. ואני מה, איך אני מרשה לעצמי להרגיש לא טוב?

ישנה בשדה התעופה

אני, הרגלים שלי. אני הייתי אחד האנשים האלה שנרדמים מעוקמים על כסאות בשדה התעופה

וככה זה בכפולות וחזקות. חברה כתבה שקשה לה, תל אביב, טילים, 2 ילדים, קשה לה. ואז הוסיפה: "וברקע כמובן התמונות האיומות מעזה כך שאת מרגישה כל הזמן שהיית רוצה לרצוח במו ידיך את מי שמשגר טילים על ביתך וילדיך ובו זמנית מרגישה כל הזמן נורא אשמה". ישראל היא הביצה עליה פורח רגש האשמה. וכולו מוצדק. תמיד יש אומללים ממך, והם תמיד עניי עירך. החברים שלי בתל אביב, קבוצת ההתייחסות שלי, מתארת ימים קשים, דיכאון נוראי, יאוש. וכל פעם, כל שיחה ועם כל אחד, אחרי שאומרים כמה המצב חרא מוסיפים ששם, בעזה, באמת חרא יותר. אנחנו יודעים. אנחנו יודעים. החיים נחנקים בין יאוש ואשמה.

פסיכולוגית של אחד האקסים שלי, מומחה עולמי לרגש אשמה, אמרה לו: אתה מרגיש אשמה כשאתה יודע שאתה לא עושה את הדבר הנכון. רגש האשמה זה הנחמה שלך על לא לעשות את הדבר הנכון.

שדה התעופה הריק

בתי קפה ריק ומקופל בשדה התעופה. היה בזה המון קסם, הרגשתי לבד בעולם, כאילו כולם הלכו לישון ורק אני נשארתי. מתבוננת

החיים בלעדי

זאת הפעם הראשונה שאני מרגישה את זה, שאני מחוץ לסיפור. ואני כל כך מחוץ לסיפור. אני לא חלק. אני לא יודעת מה עובר עליהם, לא באמת. אני לא צוברת את החוויות הקטנות עליהן מדברים ביומיום, בהן ניזכר פעם, כשכל זה יהיה להיסטוריה. אני לא שותפה. אני מחוץ לנרטיב. שזה גם תזכורת לעבודה המזעזעת שהעולם ממשיך גם בלעדי. הנרטיב מתפתח, הסיפור נכתב, ואני לא בשום מקום בעלילה.

זה לא שאני רוצה להיות שם דווקא עכשו, בימים של מלחמה, אני לא. אבל אני רואה את הפער, ואני רואה אותו נפער וזה מפחיד אותי. אלו ימים קשים לאנשים, לחברים שלי, האהובים, ואני לא שם להושיט יד. לא עוזרת, לא שותפה, לא חווה. ואני יודעת שאין מזה דרך חזרה, אני לא אקבל את החוויות בהזרקה לווריד כשאחזור, אם אחזור.

אמא שלי אמרה לי, לירזי, את לא מבינה, את לא כאן ואת לא מבינה איך זה. ואני מתווכחת אתה. אני מתווכחת אתה על הכל. המלחמה הזאת מוציאה ממני כעס גדול, כעס עלינו. אנ חושבת שזה חלק מההבדל, המלחמה מוציאה כעס מהרבה אנשים, אבל נדמה לי שהאנשים שם, בישראל, כועסים על החמאס. ואני כועסת עלינו.

תיקרה של כנסיה, קופנהגן

מבט אחרון ופרידה, תיקרה של כנסייה בקופנהגן. בשעה המתאימה

אמא צודקת? שנתיים וחצי של חיים מחוץ לביצה המדממת ואני כבר לא מבינה? תמיד הייתי שמאלנית, ועכשו מה, אני יותר שמאלנית? התפיסה שלי השתנתנה? אני רואה דברים אחרת? אני חושבת שקצת כן. אני חוששת שקצת כן. משהו כן השתנה ובדיוק בגלל זה, בגלל שאני לא שותפה, בגלל שאני לא חווה, בגלל שאני רואה את הדברים מבחוץ. וזה מפחיד אותי, הפער הזה שנפער, מפחיד אותי.

אני לא רוצה לחזור לישראל אבל אני גם לא רוצה להיות בחוץ, מחוץ למעגל החברתי שלי. אני כן רוצה להיות שותפה, וחברה, ותומכת. איך עושים את השניים? אני יודעת שאי אפשר, אי אפשר להיות בשני מקומות בו זמנית, היא אפשר להחזיק את היד לחברים בישראל מברלין. זה לא עובד. אני לא רוצה להיות מחוץ למעגל החברתי שלי ואני לא רוצה להיות בפנים. אני לא באמת רוצה להיות שותפה לחווית החיים בתל אביב במלחמה ואני גם לא רוצה, לא מוכנה, לא להיות שותפה, להיתפס כלא שותפה. אני לא יודעת. אני לא יודעת. אני לא יודעת.

רק זאת: מלחמות זה דבר נורא. המלחמה הזאתי היא נוראה. רק יאוש צומח ממנה. רק יאוש.

ברלין, אלכסנדרפלאץ

ושוב בברלין. אלכס זקוף כתמיד

בקופנהגן הברבורים לבנים יותר

לא תכננתי את זה, אין לי את הכלים, הכוח וההשפעה לתכנן משהו בסדר גודל כזה, ואני לא רוצה לנקר עינים ולהשתחצן. אבל שיחקתי אותה. את פרעות קיץ 2014, חגיגות עזה, פסטיבל גרמניה, אני העברתי בקופנהגן. קופנהגן היפה והמנחמת. והלא נסחפת. קופנהגן שלא יצאה למלחמה ולא זכתה במונדיאל והחיים בה לא השתבשו. כבר מאות שנים שהחיים בה לא השתבשו. זאת הפעם השנייה שלי בקופנהגן. פעם קודמת היתה לפני 17 שנה, במסגרת טיול רכבות אירופאי. מה שנשאר לי מאז זה זיכרון של ימים ארוכים, פארקים גדולים, והמסקנה שלי שככה נראית קידמה. זוהי קידמה. קופנהגן זה הכי טוב שהעולם המערבי יכול לשאוף אליו. הפיסגה. השיא.

קופנהגן

תעלות רחבות, בתים מהודרים, ברבורים רבים

היופי של קופנהגן הפתיע אותי. לא זכרתי כמה שהיא יפה. ואז נזכרתי, והופתעתי מההפתעה שלי. קופנהגן יפה לגמרי. יפה כמו ארץ מהאגדות. כמו השמלה של סינדרלה. כמו הגבעות של טוסקנה. כמו שוקי כריסמס. כמו עירם של ה elves. כמו הפלך של ההוביטים. ככה היא יפה.

היא גרמה לי לצחקק ולמצמץ בעינים בהשתאות ופליאה. איזה עיר יפה, כמו באגדות! אבל בעצם, בעוד מבט, לא יפה כמו באגדות, אלו לא אגדות מה שהיא מזכירה לי, היא מזכירה לי עצמה, היא יפה כמו עצמה, כמו שהיא אמורה להיות, כמו קופנהגן. יש במראה של קופנהגן משהו כל כך טיפוסי, כל כך נכון, שהיא נראתה לי מוכרת. לא מוכרת מהזכרון, מוכרת מידע מוקדם. היא נראתה כמו שציפיתי שהיא תיראה. רק את היופי שלה לא ציפיתי. בימים הראשונים שלי בקופנהגן הרגשתי כמו דמות מגלויה שהתעוררה לחיים ועכשו שמחה לגלות שהעולם סביבה התעורר איתה.

קופנהגן

קופנהגן. שפיצים מחודדים. מדינת הגמדים. מראה של לונה פארק

קופנהגן היא עיר של בתים מחודדים וגגות רעפים ושפיצים ולבנים אדומות ומבנים עתיקים ובתים עתיקים ופארקים וגינות ואגמים מלאכותיים בהם שטים ברווזים וברבורים – אבל לא אחד או שניים או חמש, לא יצוגיים וסמליים, הרבה ברווזים, הרבה ברבורים, בקבוצות, בעשרות – ותעלות רחבות עם שבילי אופנים ושבילי ריצה וספסלים ונקודות תצפית, וכיכרות ופסלים במרכז הכיכר וגינות ופינות ירק ומדרכות מרווחים וכבישים מרווחים ותחושת רווחה כללית. רווחה עמוקה.

קופנהגן היא עיר בלי הפרעה, עיר בלתי מופרעת. לא קרו לה קטסטרופות. לא התרחשו בה שואות. היא לא נשרפה, הופצצה, נכתשה, כל זה. פסח עליה. היא לא מצולקת, לא היו לה פציעות. אין לה חורים שחורים. נשתמר בה רצף. המשכיות. היא התפתחה על ציר זמן, לא מאירוע מכונן לאירוע מכונן. וזה ניכר בעיר, איכשהו. יש בה סוג של אחידות, בארכיטקטורה שלה, לאורך השנים, השימוש בלבנים, הגגות, יש אלמנטים חוזרים והם ניכרים, קל לראות אותם, והם מייצרים אני חושבת תחושה של הרמוניה, של שקט.

קופנהגן

הכניסות לבתים: דלת עץ גדולה, ורד. כניסה אופיינית

היא עיר יפה. לא עיר מעניינת. עיר יפה. השהות בה חידדה לי את ההבדל בין השניים. חלק מהיופי של קופנהגן זה הקלות שלה. משקל נוצה. בלי דרמה. בלי סיפורי קרבות. בלי אנדרטאות. עיר בלי סיפור מעניין. ולא רק קלות מטאפורית. קופנהגן היא עיר שקל בה. שהחיים קלים בה. הכל חובר ביחד לייצר את הקלות הזאת: היופי הפיזי שלה, היופי של הטבע שלה והאופן בו הוא חי בתוך העיר, בתוך המבנים של העיר, ההיסטוריה השלווה שלה, הרציפות, הקידמה. חלק המיופי של קופנהגן הוא כמה שהעיר מתקדמת, ואיך הקידמה הזאת, מושג חמקמק, איך הוא בא לידי ביטוי בעיר, ביומיום, בחיים של האזרחים. בקופנהגן הקידמה, כמו היופי, נוכח ומורגש. הם בעלי המשקל בעיר, לא ההיסטוריה שלה.

פכים קטנים על יופי וקידמה 

קופנהגן, תחנת רכבת

מהי קידמה? זה. כשלוח האלקטרוני בתחנות רכבת יודע לספר על חצאי דקות

וגם: ברכבת ובמטרו יש מסכים אלקטרונים שמציגים את המסלול של הרכבת והתחנות ומתעדכנים בזמן אמת. ויש גם מסכי טלוויזיה. ויש גם מפות של התחנות. ולכל קרון יש דלת זכוכית שנפתחת בלחיצה. ויש קרונות מיוחדים לאופניים. ויש סימון על הרצפה בתחנות איפה צרכים לעמוד העולים לרכבת כדי לא לחסום את היוצאים. והקול המדבר ברכבת מדבר גם באנגלית. וגם בשלטים הרבים יש אנגלית. והרכבת ריקה. לקח לי זמן להבין את זה, גם הרכבת, גם המטרו, ריקים. אין צפיפות. אין לחץ. כמעט ואין עומדים. כולם על האופניים שלהם. הצפיפות עברה לחניית אופניים. ברכבת ריק.

באגמים המלאכותיים שבתוך הגינות והפארקים בעיר יש קונסטרוקציות שנבנו במיוחד לציפורים. משטח באמצע האגם. צינור שמתפתל בתוך האגם עד לאי הפראי שבאמצע. ככה, בקטנה, עוזרים לטבע להיות מרהיב.

טבע

קונסטרוקציות עזרה לטבע

בקומת הקרקע של המוזיאון יש מבחר עגלות ילדים לגילאים שונים. כדי שהורים שמגיעים עם ילדים יוכלו להסתובב במוזיאון בנחת. ולא צריך לזכור להביא מטבע בשביל הלוקרים. הם הביאו בשבילנו.

קופנהגן

מטבעות ללוקרים במוזיאון. יש 2 קופסאות, על אחת כתוב: לקחת. על השניה: להחזיר. הלהחזיר היתה ריקה באופן משמעותי

אין עמודים ברחוב. לא עמודי תאורה, לא עמודי חשמל. הכל תלוי, הכל באוויר. רשת דקיקה של חוטים עוברת כמה מטרים מעל הראש שלנו, והרחובות רחבים וריקים, בלי הפרעות, בלי סכנת היתקלות.

תאורת רחוב תלויה

תאורת רחוב תלויה. כבלים של חשמל. אין הפרעות ברחוב, אין עמודי חשמל, הכל שטוח וגלוי ורציף

קופנהגן היא עיר של שוליים ומרכז. למדתי מה זה מרכז. אני גרתי בשכונה שהיא לא במרכז. איך אני יודעת? בשכונה שלי יש בית קפה אחד ושבע סופרמרקטים. זאת ההוכחה. המרכז של קונפהגן עתיק מאוד. בתים מהמאה ה16, 17, וכו', ואת השנים הם רושמים בחזית, בפאר, משוויצים. בשוליים יש שכונות פרברים, כמו השכונה בה אני גרתי, שכונה שהמקומיים אמרו עליה שהוקמה בשנות השלושים של המאה שעברה בתור שכונת פועלים וכיום היא שכונה בורגית.  בתי אבן חומים. פונקציונאלים. גגות רעפים מחודדים. חזיתות משולשות. כבישים רחבים, שביל אופניים מרווח, מדרכה. שום עמודים.

ואחרון ודי: כנסיות.

נשארו בחוץ: בתי קברות, מוזיאונים, מחוץ לעיר, חנויות בגדים, כריסטיאנייה, ועוד מלא. כי החיים קצרים והפוסט ארוך.

תיקרה של כנסיה

כנסיות. העיר מלא בכנסיות, והן מהממות. כנסיות של כסף ופאר. ממש רואים את הכסף במושבי העור, התאורה, רמת התחזוקה, התיקרות. התיקרות מהממות.

כנסיה

תיקרה של כנסייה. וכל היופי הזה עומד ריק. הכנסיות בקופנהגן הן אתרי תיירות. אחת מהן, מרשימה ביותר, הפכה גלריה. השאר מצטלמות נהדר, אבל לא ברור לי איזה והאם יש בהן חיים