מישהו לריב איתו. על קבוצות בעולם וקבוצות בפייסבוק

אני לא אוהבת קבוצות. לא אוהבת. קיבוץ של אנשים, של פרטים, של אינדווידואלים. כריכה שלהם ביחד. התכה אחד לתוך השני, סידור אחד לצד השני, אחד מאחורי השני. סידור של אנשים במקומות קבועים. אירגון העולם. קבוצה. אוסף מקרי של אנשים שהנסיבות זרקו ביחד מחליפים דעות כאילו היו צלחות שולחן. המקום בו כולם יתחרו אותך על נראות, על קול, על אוויר. קבוצה. אורגניזים שנוצר ברגע, נוצר מצורך, אולי, צורך רגעי. גוף נוצר כדי לתת מענה לצורך אמיתי, ואז קפא בעולם, הפך לאנדרטה, למנציח של רגע אחד, בודד, ספציפי, רגע שעבר. ורק הקבוצה נשארה.

אני לא אוהבת קבוצות, לא בעולם האמיתי ולא ברשת. אני לא בן אדם של קבוצות. בשבילי קבוצה היא לחץ חברתי, תביעה להשתייך, לתייג את עצמך, להיות חלק, להיות בתוך. בשבילי קבוצה היא המקום בו הפרט הולך לאיבוד. מקום בו הפרט הופך לסיסמא, עמדה, אמירה, תביעה. קבוצה היא מבנה כוח, סטרוקטורה פוליטית, שדה פתוח, פומבי. קבוצה מגדרת את הפרט מהעולם, תחומת אותו כלפי חוץ אבל גם כלפי פנים. הקבוצה סגורה לעולם ופתוחה, פעורה, כלפי פנים, כלפי חבריה. השדה הפנימי של הקבוצה הוא פתוח, חשוף, פומבי. וזאת הפומביות שמרתיעה אותי. בשבילי להתקיים בתוך קבוצה זה כמו לחיות במרחב הציבורי.

אז אני לא אוהבת קבוצות, אבל אני מאוד אוהבת להתבונן בדינמיקה של קבוצות. זה מרתק אותי. כמו להתבונן בתאונת דרכים בעת התרחשותה, אני נמצדת לחלון הרכב, מסתכלת, מנסה להבין את תנועת האקרדיון של התכווצות-התפשטות-התכווצות-התפשטות. אוויר-נכנס-אוויר-יוצא. הנשימה של הקבוצה.

ציון קירץ, ברלין

ניפגש בציון. כנסיית ציון בתאורת שקיעה. 1600 אחר הצהריים. נובמבר לעד (ככה מרגיש לי החורף הזה, בנתיים)

לפני שעברתי לברלין הצטרפתי לקבוצת הפייסבוק "ישראלים בברלין". עוד לפני שעברתי הצטרפתי. זה היה לפני יותר משלוש שנים. היו אז בקבוצה פחות מ – 1000 אנשים (אני יודעת כי אני זוכרת את חגיגות האלף. והאלפיים. וכו'). והיו אז עוד שתיים שלוש קבוצות של ישראלים בברלין, קבוצות פייסבוק הכוונה. היתה קבוצה בשם מוסיקאים ישראלים בברלין. היתה קבוצת הדיאספורה. היו עוד, אולי.

היום יש עוד. היום יש מלא. ישראלים אוהבי חיות בברלין. ישראלים טבעוניים בברלין. משפחות ישראליות צעירות בברלין. ישראלים אמיתים בברלין. ישראלים שבאמת חיים בברלין, ישראלים שבאמת באמת באמת חיים בברלין. ישראלים חסומים בברלין. ישראלים. ברלין. קבוצות. לרוב. (השמות הם לצורך המחשה בלבד, השמות לא בהכרח נכונים). למה ככה? מה זאת התנועה הזאת ולמה הפיצול הזה? מה זה משרת?

לקבוצה מצטרפים כדי להיות חלק. להשתייך. אני הצטרפתי לקבוצה בלי לחשוב בכלל, באוטומאט, כברירת מחדל, כי היא שם, והיא בשבילי. היא מכילה את (אחת) ההגדרות החיצוניות שלי. עשיתי את זה כאילו זה מעשה טכני. לקבוצות פייסבוק יש דנימיקה כזאת. הן כמו וירוס, מתפשטות ללא הרף. ההגדרות שלהן גסות, ההקמה פשוטה, ההצטרפות קלה. להצטרף לקבוצה בפייסבוק זה לא מעשה בעולם. זה כאילו מעשה. זה בייחוד קל. אבל מתחת לקליק, מתחת למעשה הטכני הפשוט, רובץ צורך אנושי עמוק, קדום וראשוני להיות שייך, להיות חלק. לקבוצה מצטרפים כדי להיות פחות לבד, להרגיש פחות לבד, להיות בתוך ובין אנשים דומים. לכאורה.

מדרכות ברלין אחרי הגשם

מדרכה אחרי הגשם. לכל מרצפה צבע משלה, צבע קצת שונה, קצת אחר. ביחד הן מדרכה

ואז הקבוצה מתפצלת. הקבוצה מולידה קבוצות נוספות. קבוצות הישראלים בברלין, כמו תנועות השמאל הישראלי, כל הזמן מתפצלות. וזאת אותה דינמיקה. מצטרפים כדי להיות חלק, ואז מנסים להשפיע על הקבוצה, לשנות אותה, כדי שתתאים, כדי שתהייה בדיוק, בול, על הסכין, על הנקודה, מתאימה למצטרף. ולכאורה הפיצול הזה נועד לשיפור השרות, כלומר, הוא מוסבר ומנומק ברצון להיות מדוייק יותר. אבל באמת, אנחנו עד כדי כך לא מסוגלים להכיל שום חוסר הסכמה, ריבוי קולות, מגוון תחומי עניין?

כאילו כל הפרטים בקבוצה, בתנועה, במפלגה, צרכים להסכים על הכל, כל הזמן. כולל על הסדר יום. למה צריך קבוצה מיוחדת לישראלים אוהבי חיות בברלין, או לישראלים הורים לילדים בברלין? מה, הקבוצה הגדולה, האחת, לא יכלה להכיל את זה? פוסט שלא נוגע בנו ישירות חייב לעוף? דיון שרלוונטי רק לחלק מן הפרטים אין לו מקום? ומה לגבי הסקרנות? זה כאילו קבוצות הן לא מקום לסקרנות. הן מקום לדומות. לעוד מאותו הדבר.

קבוצות הישראלים בברלין הן כמו תא חי. מתפצלות ומתרבות ללא הרף. והסבר היעילות הוא, לדעתי, רק חלק קטן מזה, ועוד החלק הפחות מעניין. לא יכול להיות לדעתי שזה רק פרקטי. אנשים לא כאלה קצרי רוח ולא כאלה פרקטים. זה כמו תכונה טבעית של הקבוצה, תנועת האקורדיון, התרחבות לשם הצטמצמות, וחוזר חלילה. וזה האופן בו הקבוצה משפיעה על הפרט, מה שלהיות בתוך או חלק מקבוצה עושה לפרט: הקבוצה מעוררת בו את הרצון להתבדל, להיות אחר, לראות ולחוות את עצמו כאחר מהקבוצה, שונה. להתמצב מול, ביחס אל, בהשוואה. אני חושבת שזאת תכונה של קבוצות קטנות. הן מעוררות את הרצון בבידול ואחרות.

תחנת אובאן

תחנת אובאן. תחנה לא יפה במיוחד. אבל הייתי לבד והיה מאוחר והיו לי 15 דקות לחכות

זה כאילו אנחנו מצטרפים לקבוצה של אנשים דומים לנו רק כדי להתבדל לאורם. למרק את נוצות השונות שלנו, את כנפי האינדווידואליות. לראות להראות כמה אנחנו אחרים. כאילו כל המטרה של להתאחד, להתאגד, סביב רעיון, זה כדי להתפצל בגלל חוסר הסכמות על הדקויות. כאילו אנחנו לא יכלים לסבול שונות. כאילו אנחנו חייבים לאחד גם את השונות. ואז לפצל. ואז לאחד. ואז לפצל. תורת השירשור. תוגת הביחד. שירת הבידול.

אחרי ההצטרפות לקבוצה מגיעה הדקדקנות. העיקר הפרטים. הדיוק. החידוד. ההבדלים. האני בתוך קבוצה של אנשים שהם בדיוק, אבל בדיוק, כמוני. המחנה המשותף המצומצם ביותר הוא האחרון לעמוד. וכל דבר, כל אי הסכמה, היא עילא לסילוק או פרישה. אז ההגדרות של הקבוצות הולכות ומתכווצות. נהיות מדוייקות יותר, עלאק, ספציפיות. העולם מצטמצם. האקציות מושלות. אקציות פנימיות ואקציות חיצוניות. אבל ההוא, הוא לא בדיוק כמוני, הוא חושב אחרת, מעסיקים אותו נושאים אחרים. שילך מפה! כל הזמן אקציות, סילוקים, גירושים. "לך לעזה!"; "תעבור לברלין"; "תעוף לי מהעינים".

ואותה הדינמיקה מתקיימת בתוך הקבוצה. כל דיון נושא איתו פוטנציאל לפיצוץ, והפיצוץ בוא יבוא. החוויה שלי בקבוצה – ואני בעיקר קוראת זה. אני נהנית לקרוא בה, למדתי הרבה, ואני מפרסמת בה את הפוסטים שלי. לרוב, או כמעט מעולם, אני לא נכנסת לדיון. דיונים פומביים מביכים אותי – החוויה שלי מקריאה בקבוצה היא של כוננות מתמדת. מאיפה תיפתח הרעה? אוואטארים מחליפים דעות כאילו היו צלחות פריזבי, זורקים אותם אחד על התמונה של השני, מטיחים. לקבוצה הגעתי בשביל המידע והאנשים. ונשארתי בשביל הדרמה.

ברלין

ניסיתי לצלם את היופי של שעת הדימדומים, בין אור אפור חיוור לחושך מלא. אני לא בטוחה שהצלחתי

לפעמים אני חושבת שאנחנו מצטרפים לקבוצות כדי שיהיה לנו מישהו לריב איתו. מישהו להתווכח איתו. מישהו קרוב מספיק שיהיה על מה להתווכח, ורחוק מספיק שלא יהיה אכפת לריב. קבוצות פייסבוק הן ממש במידה המדוייקת. בתכלס, לא רבים עם אנשים, רבים עם תמונות ואוואטארים. זה התמונות שמחליפות קללות, הכפשות, פירגונים, ליקוקים. תמונות נעות. סרט נע. תמונות חיות מתות. וזה לא אישי. שום דבר הוא לא אישי. וזאת עוד תכונה של קבוצות: הן מאפשרות לשכוח שזה כן אישי, שזה כן אנשים.

ארבע עונות לשנה; אשה עם תינוק ורכב; שימי עין על המחשב שלי, בבקשה

ארבע עונות לשנה

אני אוהבת את החורף, אמרה לי חברה מקומית בערב קפוא במיוחד, ואני עומדת מולה כולי דומעת מקור. אני אוהבת שיש ארבע עונות לשנה, אמרה, ושכל עונה שונה מקודמתה. לא הייתי יכלה לחיות בלי חורף, הוסיפה, והעיניים שלה נצצו. ואני חשבתי שהבנתי משהו שם, בחוץ, בכפור. היה לי רגע בו חשבתי שאני מבינה את הערך של זה, של ארבע עונות בשנה, של מזג אוויר שהוא הדרמה, של מזג אוויר שכל הזמן מושך תשומת לב אל עצמו.

כלומר, מה עדיף, שהמדינה מושכת אליה את תשומת הלב? שמלחמות ובחירות יהיו התוכן? כמה לעגנו בילדותי לאירופאים האלה, שמרוב שאין להם תוכן הם מדברים על מזג האוויר. ככה אני מקנא בהם היום. עדיף לדבר על מזג האוויר. מזג האוויר הוא תוכן משובח, סוגה עילית. מזג האוויר והשיחות עליו הן הנרטיב המאחד, המשהו לדבר עליו במשרד, הדבר הגדול, החיצוני, שקורה לכולם בו זמנית, שכולם חווים אותו וכולם שותפים שווים בו. כמו המלחמות בישראל. או הבחירות. באירופה יש לשנה ארבע עונות: קיץ, סתיו, חורף, אביב. בישראל יש לשנה ארבע עונות: קיץ, מלחמה, חורף, בחירות.

ברלין

פנס רחוב, חצר פנימית. דצמבר הקר

אשה עם תינוק ורכב

השבוע, ביום של השלג הראשון, שאולי בכלל לא היה שלג, היה רק מין pre-שלג, הקדמה, תערובת של מים וברד, דברים רכים שצונחים מהשמים ונעלמים, רמז לבאות. ביום הזה, של הpre-שלג, אחר הצהריים, הייתי צריכה לצאת מהבית. סידורים ועיניינים. חדר המדרגות של הבניין היה מואר ודלת הכניסה פתוחה לגמרי, פתוחה לרווחה ותקועה על ידי המחזיק דלתות, ככה שהיא לא תוכל להיסגר. ואשה שאני לא מכירה, אשה יפה בבגדים יפים עם סל תינוק על הזרוע יצאה מחדר המדרגות. הלכתי אחריה וסגרתי את דלת הכניסה של הבניין אחרי והיא, שהיתה כמה צעדים לפני, הסתובבה אלי וביקשה שאשאיר את הדלת פתוחה לרווחה, שלא אסגור את הדלת.

עכשו, זה כמעט אף פעם לא קורה, שדלת הכניסה פתוחה ככה. זה קורה רק עם מישהו צריך להכניס משהו לדירה, לרוב אופניים. יש לבניין חניית אופניים בכניסה, ליד הגדר שלא מגדרת כלום, אבל לפעמים, בימי גשם, השכנה מלמעלה מעדיפה להכניס את האופניים לקלר. אז מה שהיא עושה זה מחנה את האופניים ליד המדרגות שמובילות אל הבניין, עולה במדרגות, פותחת את הדלת, תוקעת אותה מאחורי המחזיק דלתות, מדליקה את האור בחדר מדרגות, יורדות במדרגות אל הקלר, פותחת את הדלת של הקלר, וככה, כששתי הדלתות פתוחות וחדר המדרגות מואר, היא עולה בחזרה במדרגות מהקלר, יוצאת מהבניין, יורדת במדרגות הכניסה, אוספת את האופניים שלה ומכניסה אותן פנימה. רק אז, רק במקרים האלה, הדלת של הבניין פתוחה.

כניסות ויציאות

כניסות ויציאות. הכניסה לבניין היא דרך החצר הפנימית. הכניסה לחצר הפנימית דרך הפתח בתמונה. בצד השני הרחוב. וברחוב חונה הרכב

אז באותו יום לא הבנתי מה עושה האשה היפה עם התינוק. למה היא ביקשה להשאיר את הדלת פתוחה? וגם היה לי קצת לא נוח עם זה, בכל זאת, זה הבית שלי, ודלת פתוחה קוראת לגנב, ומה קורה, מה היא מנסה לעשות? אבל לא אמרתי כלום, השארתי את הדלת פתוחה והלכתי בעקבותיה, סקרנית לראות מה היא תעשה, מה היא עושה.

הכניסה אל הבניין שלנו היא רק דרך החצר הפנימית והאשה עם הסל והתינוק בתוכו ירדה במדרגות של הבניין והלכה דרך החצר הפנימית אל שער היציאה ויצאה אל הרחוב וניגשה אל רכב גדול שחנה ברחוב ופתחה את הדלת בצד של הנוסע והכניסה את הסל והתינוק בתוכו לרכב והניחה אותו על המושב וחיברה אותו לכסא שליד הנהג. ואני הלכתי אחריה, כלומר לא הלכתי אחריה בכוונה, זה היה המסלול שלי בכל מקרה, אבל יצא שהלכתי אחריה וראיתי מה היא עושה ולא הצלחתי להפסיק לחשוב על זה.

אשה עם תינוק, אפס מעלות, חושך בחוץ, רכב ריק, אור בחדר המדרגות, דלת פתוחה. מה היא עושה, למה היא מכניסה את התינוק לרכב? ועכשו מה? מה התוכנית שלה? לא תכננתי להתעכב שם, היתה לי תוכנית וכבר הייתי בדרך אליה, אבל זה הציק לי. מה היא מתכננת לעשות עכשו?

חורף, ברלין, בניינים

אסטתיקה של חורף. עצים חשופים. חלונות מחליפי צבעים

שימי עין על המחשב שלי, בבקשה

השבוע יצא לי לעבוד כמה שעות מאוברהולץ. בשולחן שלפני ישב בחור. הוא ישב עם הגב אלי ולא ממש שמתי לב אליו עד שהוא קם, הסתובב, ניגש אלי וביקש, באנגלית, שאשים עין על המחשב שלו בזמן שהוא הולך לשירותים. גם אני עושה את זה כשאני עבודת שם, מבקשת ממישהו שישים עין על הדברים שלי בזמן שאני הולכת לשירותים או קונה משהו בקומה למטה. זה גם עובד וגם ידידותי וכבר יצא לי להכיר ככה אנשים. וזה גם, נראה לי, הדבר האחראי לעשות.

בסוף אוקטובר הגיעו זוג חברים יקרים לביקור. כמה ימים, רק שניהם, בלי הילדים. אושר גדול עבורי. באחד הימים ישבנו בבית קפה בקרויצברג. למרות שהיה קריר ישבנו בחוץ, רצינו לראות את הרחוב, התנועה, החיים. ובזמן שישבנו סיפרה לי חברתי האהובה שהיא מסתכלת הרבה על אנשים עם ילדים ברחובות כאן וכמה הם שונים, כמה הם מתנהגים אחרת, מאנשים עם ילדים בתל אביב. למשל עכשיו, היא אמרה, תראי את העגלת תינוק.

ובאמת, ממש לידינו, בין השולחנות בכניסה אל הבית קפה, עמדה עגלת תינוק ובתוכה תינוק ולצדה לא אמא ולא אבא ולא איש. עגלת תינוק לבדה. חברתי סיפרה לי שהיא עקבה אחרי הכל, אשה הגיעה עם העגלה, החנתה את העגלה בחוץ ונכנסה פנימה, הנה היא בפנים, בתור, והנה העגלה כאן בחוץ והתינוק בתוכה. הם אמרו שבארץ היו מזעיקים משטרה במקרה כזה. אחרי כמה דקות הגיעה עוד אשה עם עגלת תינוק. גם היא החתנה את העגלה בחוץ ושאלה גבר שישב בשולחן לידינו אם הוא יכול בבקשה לשמור על העגלה בזמן שהיא נכנסת פנימה וקונה לחמים. בארץ היינו מזעיקים משטרה, החברים שלי מילמלו אחד לשני.

תחנת רכבת, ברלין

אלכסנדרפלאץ, מאוחר בלילה. מחכה לאובאן המחורבן שיבוא כבר. 15 דקות, כתוב בשלט. יש זמן

אשה עם תינוק ורכב

ועכשו מה? אשה עם תינוק, אפס מעלות, חושך בחוץ, אור בחדר המדרגות ודלת פתוחה. מה היא עושה? מה היא רוצה לעשות? לא תכננתי להתעכב שם, ולא הצלחתי להתקדם. הסתובבתי אליה ושאלתי אותה אם היא צריכה עזרה. היא נראתה לי מופתעת. היא לא ענתה. היא עמדה ליד הדלת של הקדמית בצד של הנוסע, מעל לתינוק, והסתכלה עלי כאילו היא לא מבינה מה אני אומרת. אז עשיתי עוד צעד לקראתה ואמרתי לה שאני יכלה לשמור על התינוק והיא הסתכלה עלי וההפתעה על הפנים שלה גדלה והיא שאלה אותי אם לא אכפת לי ואני כבר הייתי לצידה, ליד הדלת של הרכב ומעל התינוק שבסל, ואמרתי לה שאין בעיה, לא אכפת לי, אני אעמוד כאן רגע ואסתכל על התינוק והיא מאוד הודתה לי.

ואז היא הלכה לצד השני של הרכב ופתחה את הדלת האחורית בצד שמולי והוציאה משם זוג אופניים והעמיסה אותם על הכתף ונכנסה דרך השער אל החצר הפנימית ועלתה במדרגות של הבניין וירדה לתוך המרתף וקשרה את האופניים שלה, מן הסתם, לא ראיתי את החלקים האלה, ואחרי כמה דקות היא חזרה לרכב ואמרה לי שוב המון תודה ושלום, שלום ותודה.

שימי עין על המחשב שלי, בבקשה

הבחור באוברהולץ חזר מהשירותים ואמר לי יפה תודה והחלפנו חיוכים חמים, סקרנים, והיה נדמה לי שעוד רגע אנחנו בשיחה, עוד רגע מתחילים משהו, ואז הטלפון שלו צילצל והוא התיישב חזרה בשולחן שלו, עם הגב אלי, וענה, ודיבר עם מי שדיבר בעברית שוטפת וכל העניין וכל החדווה וכל הסקרנות שלי נפסקו באחת. ואז שמתי לב שזה מה שקרה, שברגע שהוא דיבר עברית איבדתי בו כל עניין. אז ציינתי לעצמי את זה. אין לי שורה תחתונה.

בית קפה, ברלין

סתם יום של חול. בבית הקפה. עושים חיים בברלין

נובמבר הקר

היה לי משהו חשוב להגיד, לפחות חשבתי שהוא חשוב, וכל אתמול עבדתי על לנסח אותו, להעביר אותו מהראש שלי אל הטמפלט של וורדפרס ומשם החוצה. אבל זה לא עלה יפה וכל היום המשכתי לשייף את הטקסט עד שבערב היה לי משהו והייתי צריכה לצאת. אז יצאתי. יצאתי אל ליל נובמבר קר ובבת אחת כל הטקסטים החשובים נשרו ממני. כל הסיפורים לא החזיקו מעמד. איזה דבר חשוב כבר יכול להיות לי להגיד אל מול החוץ הזה של לילה, ברלין, סוף נובמבר? מה כבר יכול להיות חשוב? רק הקור נשאר ממני. כל מה שנשאר לי זה הקור.

אני אוהבת את החורף בברלין. אני לא לגמרי יודעת למה, הוא ארוך וקודר וקר ומדכא ואני לא אוהבת את הפרקטיקה שלו, אבל אני קצת מאוהבת ברעיון של החורף בברלין. בדימוי שלו, בדימוי של חורף אירופאי ושלי בתוכו. זה ציורי ופואטי בעיני. והוא מזכיר לי דברים. הוא מזכיר לי שאני זרה כאן. שגם אם הכל נראה לי מוכר, הבית, הגדר, הרחוב, הפנס, אני זרה כאן. החורף מזכיר לי את זה כי הוא כל כך זר לי, ואני לו. החורף מרגיש לי כמו אגדה. כאילו אני חיה בתוך אגדה שהתפאורה שלה היא חורף קשה וקודר. כאילו אני חיה בתוך טקסטים של מישהו אחר. החורף הוא לא טבעי לי ואני מאוד מודעת לחוסר הטבעיות הזה. אני לא יודעת לכרוך צעיף על צווארי בונשלנטיות אלגנטית. אני מאבדת את תחושת הגוף שלי בתוך המעיל. הכובע הורס לי את הפריזורה. אני מרגישה מחוץ לאלמנטים שלי. החורף מזכיר לי שאני רחוקה מהבית, מאיפה שנולדתי. ובגלל זה יש בו ריח של הרפתקאה עבורי. אני חושבת שהכי בגלל זה אני אוהבת את החורף. הוא מאשש את הזרות שלי.

שקיעה בברלין

ברלין, השבוע, ביום של אפור בהיר, שבניגוד לימים של אפור ככה, בהם לא רואים שום שקיעה. תמונה בלי פילטר

חורף. זרם התודעה. חלקי

  • אני אוהבת את המראה של החורף. את האופן בו ענפים שחורים מצטיירים על רקע שמים קודרים. את העירום. את הקדרות. אני אוהבת את האופן בו ברלין מתרחבת בחורף. בלי העצים והצמחייה והאנשים על המדרכות העיר נראית עצומה וריקה. המבנים זזים קדימה. הטבע נסוג. הרחובות מתמתחים. אני אוהבת את האסתטיקה של החורף.
  • אני מרגישה את התקדמות החורף בהצטמצמות שלי. בחורף לצאת מהשכונה זה לחצות את ים סוף. אללי, בחורף יש ימים שלהגיע לסופר זה לחצות את ים סוף. כל יציאה מהבית מחייבת תכנון והיערכות. כל יציאה מהבית צריכה להצדיק את עצמה. להיתנמק. ההכנות ליציאה, שלבי ההתלבשות, זה כמו לצאת לנשף. זמן ההכנה ליציאה הוא בילט אפ לקראת היציאה עצמה. בחורף לכל יציאה של בילט אפ. כל יציאה היא הרפתקאה. כל הליכה ברחוב היא הרפתקאה. אני הלוחמת ברוח. אני שיכלה לקור. בחורף אני גיבורה טראגית באמצע הנובלה, בשלבים המתמרחים של הנובלה, כשהקורא קצת מיואש אבל לא יכול לעזוב כי הוא יודע שתכף יקרה משהו טוב, תכף יגיע האור.
  • אנשים אומרים לי להתלבש חם. שהכל עניין של לבוש. שאם מתלבשים נכון לא קר. אמא אומרת לי, אבל לירזי, יש לך כבר בגדים חמים לא? כן, יש לי כבר בגדים חמים. האמונה בבגדים חמים היא כמו שאר האמונות, רק אמונה. בגדים חמים לא מבטלים את החורף ולא מטשטשים את הקור. צריך בגדים חמים, ברור, אבל הקור הוא משהו אמורפי הרבה יותר מזה. הוא בכל מקום. הוא טוטאלי. אני לבושה לעילא והעינים של דומעות. אני הולכת ברחוב ובוכה. אני מרגישה את הקור על הפנים שלי, על העור. אני מרגישה את הקור בהליכה שלי, בכיווץ של הכתפיים, בקצב בו אני הולכת. אני רואה את הקור על פני העוברים ושבים. אני רואה אותו בקצב ההליכה שלהם, בתנוחה של הגוף ההולך, בכיווץ של הגוף.
ברלין

ברלין, השבוע, ביום חום. יש ימים שהעיר נראית לי חומה. זה צבע מוזר, חום. אפילו כשכותבים אותו, חום ועיר חומה, זה אומר גם מלא דברים אחרים, לא רק הצבע. צבע לא נטריילי, אולי. למרות שהוא כן נטריילי, הצבע.

  • אני מרגישה את הקור בהליכות שלי. אני מרגישה אותו בקצב ההליכה שלי. בקור אני הולכת לאט יותר, כאילו מנסה להקטין את החיכוך עם האוויר. אני מצמצמת את עצמי, בלי להרגיש, לא בכוונה, אני מצמצמת את עצמי להיות גבעול שנע בין הרוחות, שיודע להתכופף וגמיש מספיק כדי לא להישבר. בקור אני נהיית להלכנית איטית ולהלכנית פרקטית, שזה קצת סותר את עצם היותי הלכנית עירונית. בחורף אני לא מסוגלת לצאת סתם כך לשיטוט. החורף  מחייב פרקטיות. ההפך הגמור של שוטטות. בחורף אני לא משוטטת. החורף עושה אותי פרקטית. קר לי.
  • הקור מעיר אותי. בחורף אני ערה. כל יציאה מהבית היא התעוררות. אי אפשר ללכת מעורפל בקור הזה. יש בו משהו חי, מעורר, בקור. יש בו משהו לא נתפס. מצחיק. אתמול בלילה, בדרך חזרה הביתה, נסעתי בטראם. תחנה אחרי עלו 4 אנשים, שני זוגות. הם התפוצצו מצחוק. הבנתי את הצחוק שלהם. יש משהו לא נתפס בקור, בעוצמה שלו, הוא מעורר תדהמה. העינים שלנו נפגשנו וצחקנו אחד אל השני בחזרה. זה קורה לי הרבה בחורף, צחוקים עם זרים ברחוב. כל כך קר שזה מצחיק, אז צוחקים.
  • בקור הזה אין מקום לרגליים. זאת הבעיה האמיתית, אין איפה להניח את כפות הרגלים. הקור עולה מהרצפה והבעיה היא שכפות הרגלים, במבנה הפיזיולוגי הנוכחי שלי, חייבות להיות על הרצפה. אני לא חושבת שיש לזה פתרון. זה נורא. מכפות הרגלים נפתח הקור ואין פתרון. אני יושבת באובאן ומנסה להחזיק את הרגלים באוויר. באולם הקולנוע אני מניחה את הרגלים על התחת של הכסא מולי. בכל מקום שאני נמצאת אני מחפשת פתרון לכפות הרגלים. איפה להניח את כפות הרגלים?
שקיעה, ברלין

טמפלהוף, השבוע, ביום של שקיעה טובה.

  • ויש את הרגע הזה של היציאה מהאובאן. הו, הרגע הזה. כבר מצאתי אירוע שמצדיק יציאה מהבית ומהשכונה, כבר התלבשתי, יצאתי, הגעתי לאובאן. מרחוב, מהחוץ, תחנות האובאן נראות מחממות, כי הן תחנות, והן מתחת לאדמה, והן בתוך מבנה. והקור הוא כולו גוונים ורבדים. בשניה שנכנסתי לתחנה יש הקלה, ואז היא עוברת, ואז הרכבת מגיעה, ואז אני נכנסת לרכבת ויש רגע של הקלה, ואז הוא עובר, ואז אין לי איפה להניח את כפות הרגלים והקור מחלל ואני רק רוצה לעמוד, לזוז, ואז האובאן מגיע ליעדו ואני יוצאת ממנו וגל קור מכה בי כי בתחנה קר יותר מאשר בתוך האובאן, ואז יש את הרגע של היציאה מהאובאן. לא ממש היציאה, לפני היציאה, כמה שניות לפני היציאה, מתחת למדרגות שמובילות החוצה, שם, שם, זה הרגע, החוץ והפנים מתערבבים, האור מבחוץ מושך החוצה והקור מבחוץ מצליף בפנים. הכי קר זה כמה שניות לפני היציאה מהאובאן!
  • זה החורף הרביעי שלי כאן. צברתי קצת ניסיון. פיתחתי אסטרטגיות. כשמתחיל להתקרר אני עולה על בגדים חמים, לא מתווכחת, אני מנסה להקדים את הקור בלבוש שלי, במטרה שלא יהיה לי קר. אני חושבת שאם פעם אחת קר באמת אז הגוף אוגר את הקור והכל אבוד ואני מנסה לא להגיע לזה ולהקדים את הקור. אבל בו בזמן אני שומרת את התותחים הכבדים לימים שאין ברירה. אני דוחה את מעיל הפוך כמה שאפשר, ואת הטיץ, ואת ה- UGG. כי כן, לפני שנה קניתי UGG ועכשו הם כאן ואין לי איך לברוח מהם. עוד לא עליתי עליהם השנה. הבושה, הבושה גומרת אותי. לאן אפשר ללכת עם הנעלים האלה? אין להם שום צידוק אסטטי. ואני מבינה שזה ילדותי, אבל קשה לי. וזה גם החורף. הוא לא משאיר ברירות. היום, סוף נובמבר, מינוס 2 מעלות, אני אעלה על ה UGG. וויתרתי.
  • חורף בברלין זה, גם, ללכת להופעה בכנסייה ולשבת כל ההופעה עם מעיל וכובע וצעיף ובלי מקום להניח את כפות הרגלים. ועוד מאוד להנות. גם כי ההופעה היתה מקסימה וגם כי זה כל כך הזוי, לשבת להופעה של מקהלה, או קונצרט, בתוך מבנה, ולקפוא מקור. בקור, בחורף, לכל פעילות הכי פשוטה יש ארומה של הפתעה, של הרפתקאה. גם בגלל זה אני אוהבת את החורף.

וחוץ מזה, סוף נובמבר, והנחמה של סוף נובמבר זה שוקי הכריסמס והצייפיה לשלג. אני מתה על השוקים. הם חלק מעולם האגדות שהוא החורף. מוארים, צבעוניים, מנגנים ומריחים מיין חם. וחוץ מזה תכף יבוא שלג. אני אוהבת את הציפייה לשלג.

שקיעת חורף בברלין

אותו רחוב, אותה שקיעה (כמו בתמונה הראשונה בפוסט). יותר מרחוק, עם פילטר

יוזף פרונק: מהגר. Dong Xuan Center: מרכז של מהגרים

יוזף פרונק נולד בבוסניה וגדל בסרייבו של שנות השמונים. המקום לגדול בו. היתה לו להקת רוק ביחד עם החבר הכי טוב שלו והם ניגנו שירים של הביטלס, חלמו על תהילת עולם ונהנו מפופולאריות אצל הבנות. כשהתחילה המלחמה בסרייבו פרונק עזב את הבית ונסע לקייב שם למד במסגרת תוכנית סטודנטים כשלהי. ברית המועצות התפרקה לו באמצע הלימודים, היתה לו חברה אמריקאית ואיכשהו הוא התגלגל להשתתף בטקס זיכרון שערך הנשיא בוש הראשון לקורבנות השואה בבאבי יאר. בטקס הנשיא הצהיר: "אנחנו נשבעים שרצח כגון זה לא יתרחש עוד לעולם", ואחר כך, בשלב לחיצות הידיים, בוש נעצר ליד פרונק הצעיר ואמר לו: "המקום הזה הוא אדמת קודש, יברך האל את ארצך בני" ופרונק ענה לו: "זאת לא הארץ שלי" והנשיא אמר: "וודאי שכן, תהייה בטוח שכן, היא שלך ככל שתעשה אותה שלך" ופרונק עונה לו: "אבל אני מבוסניה" והנשיא בוש אומר לו, שם, בבאבי יאר, ועל רקע מלחמות הבלקן, "זה הכל משפחה אחת גדולה, הארץ שלך. אם יש אי הבנה, אתם צרכים לפתור אותה".

הספר. איש משום מקום, מאת אלכסנדר המון. סופר ענק

הספר. איש משום מקום, מאת אלכסנדר המון. סופר ענק

פרונק מהגר לארצות הברית. שנות התשעים מוצאות אותו בשיקגו, מנסה ללמוד אנגלית, מנסה להתפרנס, מנסה להשתלב. הוא מתגלגל בין עבודות שכר מינימום. באחת מהן, מתרים מטעם גרינפיס, הוא פוגש את רייצ'ל, יהודיה אמריקאית נכדה לסבא ניצול שואה. הם מתקרבים והיא מזמינה אותו אליה. בבית שלה, "דמיין פרונק את עצמו מדמיין את עצמו בחדר הזה, שאורותיו מעומעמים, ממתין לאישה שאינה יודעת אלא מה שסיפר לה באנגלית המרושלת שלו ובמבטאו המסולף. היטב ראה שמי שהוא חושב שהוא ומי שהיא חושבת שהוא שני אנשים שונים הם. הוא דימה לו את עצמו מוכפל, שני הכפילים יושבים זה לצד זה על הספה המחורבנת".

יוזף פרונק הוא דמות שהמציא הסופר אלכסנדר המון. הוא מככב בנובלה שהופיעה בספר הראשון של המון, "שאלת ברונו", והוא כוכב הספר השני שלו, "איש משום מקום" ("Nowhere man"). פעם ראשונה שקראתי את הספר, לפני שנים, בתל אביב, חשבתי שאני מכירה את פרונק, שאני מזהה אותו. הוא פליט. מהגר. מסכן. איש מחוץ לנרטיב של עצמו. איש מחוץ לחברה. כמו המהגרים הרוסיים בישראל, כמו אלו שראיתי ברחובות של תל אביב, בקושי מדברים עברית, עם מבטא כבד ולא מובן, לבושים חם מדי, ביותר מדי שכבות, עובדים בעבודות שהן הרבה מתחת ליכולת שלהם, ליכולת שהיתה להם לפני שנהיו למהגרים. יוזף פרונק התאים לסטריאוטיפ שהיה לי על מהגרים. אדם בוגר שמעשה ההגירה הגדיר את חייו, שיותר מהכל הוא מהגר, פליט, מחוץ למקום שלו. כשקראתי את הספר בפעם הראשונה חשבתי שאני מכירה את פרונק, יודעת מיהו. ואהבתי אותו, את יוזף פרונק, וליבי יצא אליו.

מרכז קניות Dong Xuan

מרכז קניות Dong Xuan. מרכז קניות של מהגרים. מרכז קניות אסיה, בלב ברלין. יהיה רלוונטי להמשך הפוסט

אני אוהבת את אלכסנדר המון. סופר נפלא בעיני. הוא לא כתב הרבה ובכל הספרים שלו מככב המהגר. לרוב אותו מהגר, צעיר בוסני שהיגר במלחמה וחי בארצות הברית. שזאת הביוגרפיה של המון עצמו. הוא משתמש בהגירה, במצב הזה של הכרות חלקית עם שתי תרבויות, כמו בזכוכית עקומה, העולם משתקף דרכה מעוות ומדוייק להפליא. אהבתי את המון הרבה לפני שהפכתי בעצמי למי שאינה חיה במקום בו נולדה.

השבוע קראתי את הספר על יוזף פרונק שוב. ולא אהבתי את יוזף פרונק. באמצע הספר שמתי לב שאני לא אוהבת אותו, וזה הפתיע אותי, כי זכרתי שבעבר כן אהבתי אותו. קראתי וקראתי ולא הצלחתי להבין מיהו, פרונק, ולמה הוא ככה, הוא הרי היגר צעיר, איך זה שהוא לא מצליח להשתלב? מה הבעיה כבר ללמוד אנגלית? למה דברים לא מסתדרים עבורו? למה ככה? יוזף פרונק לא נראה לי יותר הסטריאוטיפ של מהגר, אלה מקרה פרטי, מורכב, עקלקל. לא מייצג של כלום. סתם איש ביש מזל. "איש משום מקום" הוא עדיין ספר נפלא בעיני, והגיבור שלו, יוזף פרונק, והיכולת של המון לתאר ולשקף עולמות תרבותיים שונים, ספר נפלא. הרבה דברים יש בספר. מה שאין בו זה שיקוף שלי. כאילו, יש מהגרים, כמו יוזף פרונק, ויש אותי. משהו אחר לגמרי.

מרכז קניות Dong Xuan

. ערמות, ערמות, ערמות, שום פריט לא מגיע בודד. הכל משוכפל. וצבעוני. ועליז. מרכז קניות Dong Xuan

מרכז Dong Xuan

מרכז דונג סואן הוא מרכז קניות של מהגרים. הוא הוקם אחרי האיחוד על ידי מהגר וויאטנאמי והתפתח להיות מרכז של הקהילה האסייתית בברלין. במזרח העיר לשעבר, אחרי פרידריכהיין, בלב השממה של Lichtenberg, מקום בוא רק ה M8 עובר, מאחורי שער מקושט, חי עולם אחר. זר. שונה. מהמם לגמרי. בחוץ זה שטח עצום, לא נתפס, האנגרים ועוד האנגרים, וגם גן שעשועים קטן, סינטתי, צבעוני, ואנשים, מלא מלא אנשים. מבחוץ זה נראה כמו עוד שטח הפקר בעיר. בפנים, מאחורי הדלתות ובתוך האנגרים, אסיה.

הריח של אסיה, הריח של שוק באסיה, ריח של תבלינים זרים, חלב קוקוס, פירות אקזוטיים ופלסטיק, מלא מלא פלסטיק. ריח סינטטי. מעובד. כבד. אורות ניאון. מוסיקה זרה. שפות זרות. עציצים מפלסטיק. והצבעוניות של אסיה, הבלגן של אסיה. במרכז דונג סואן 9 האנגרים, לפחות, וכולם מלאים באסיה ורק אסיה. חנויות על גבי חנויות שמוכרות את אותם הדברים. חבילות בכל מקום. ערמות של בגדים מקופלים יפה על הרצפה. סופרים שאפשר למצוא בהם הכל. חנויות של כובעים וצעצועים ובגדים ותיקים. חנויות אוכל. מסעדות.

מרכז קניות Dong Xuan

סודדרים, סוודרים, סוודרים. מהרצפה עד התיקרה

הכל בריבוי, הכל בכפולות. לכל פריט יש שיכפולים אין סופיים. ערמות של אותו הסוודר בצבעים שונים. דגלים של כל המדינות. אורות צבעוניים. ערמות של הכל. חנויות לא מעוצבות, חנויות מאכסנות, דלתות פתוחות, מוכרים חביבים, לוח מודעות עצום שאין בו מילה בגרמנית, או אנגלית, או עברית. מרכז של מהגרים. בארץ, פעם, הייתי קוראת לזה גטו. על התחנה המרכזית הישנה בתל אביב אנחנו אומרים שהיא גטו, או הארלם, או שטח הפקר. או עוד מילים מבודדות. אבל אולי זה לא חייב להיות ככה? אולי זה לא חייב להיות גטו, להיתפס כגטו? זה לא גטו. זה בחירה. והישרדות. ואורח חיים.

מה, כל האנשים במרכז דונג קואן לא מצאו את מקומם? כל האנשים שעובדים שם, וקונים שם, ומבקרים שם, כל האנשים שעבורם זה לא רק, כמו לי, מרכז קניות, אלה באמת מרכז אמיתי של החיים, הם כולם יוזף פרונק? הם כולם נכשלו במבחן הגדול של המהגר, מבחן ההשתלבות? בארץ, השתלבות, קיבוץ גלויות, קיבל משמעות של להיות כמו כולם. אותו הדבר. אבל אולי אפשר אחרת, ומי בכלל קבע שמטרת ההגירה ותפקידו של המהגר הוא להשתלב? אולי אפשר, בלי להדביק שמות, פשוט לכנות את מרכז דונג סואן "מרכז קניות אסייתי". זה מספיק.

מרכז קניות Dong Xuan

לוח מודעות בלי מילה בעברית. כלומר בגרמנית. כלומר בשפה המקומית.

אני מאוד אוהבת להסתובב שם, במרכז קונג סואן. אני אוהבת להיות שם. הזרות שלי נוכחת שם, פיזית. ברורה וגלויה (לא שאני הלא אסייתית היחידה שם, אבל הזרים, כלומר אנחנו, כלומר הלא אסייתים, הם ספורים ומשתאים). יש משהו בלהיות זר שמנכיח את הזרות שלך, וזה מנחם. במקום להיות יוצא דופן, חריג חברתית, ההגירה נותנת תוקף לתחושת הזרות הפנימית. נוצרת הלימה. ובו בזמן גם נוצרות סתירות חדשות. למשל, המקומיים לא רואים עלי שאני זרה. הם חושבים שאני כמוהם ופונים אלי בגרמנית. במרכז דונג סואן אני זרה כמו שאר הגרמנים. זרה כמו המקומיים. זה מיישר את הקו, איכשהו.

תהלוכת למפיונים בחוץ, ועוד לא חנוכה

כשהייתי ילדה, בקיבוץ, קצת לפני חנוכה היו עושים ערב יצירה. ואל ערב היצירה היינו באים כל הילדים וההורים שלהם ומכינים דברים לחג החנוכה. חדר האוכל היה הופך לאולם יצירה ענק עם פינות שונות. היתה פינה לבנות חנוכיות והיינו בונים אותן מאצטרובלים או חצי תפוז ריק או אשכולית. והיתה פינה להכין נרות, היו מכינים מראש סירים ענקיים עם חלב, כל סיר חלק בצבע שונה, והאמיצים שבחבורה, כלומר האבות, היו מכניסים את היד לסיר, כל פעם לכמה שניות, וככה יוצרים, בעזרת עוד טבילה בסיר החלב ועוד טבילה, נרות צבעוניים ענקיים בצורה של יד גברית. והיתה פינה ליצור קישוטים לחלון מניירות צבעוניים. והיתה פינה לבנות למפיונים. אני הכי אהבתי לבנות למפיונים. בעצם גם את הנרות אהבתי, אבל לא היה לי אומץ להכניס את היד, אז למפיונים היו הכי שלי.

אני זוכרת את האירוע הזה בחום גדול. לחדר אוכל היה ריח מיוחד, ריח של היום הזה, ריח שמזוהה אצלי עם חנוכה. ריח של חלב נרות ושעווה ושל בריסטולים חדשים ושל ניירות צבעונים מרשרשים. ריח של חדש. ריח של מלאכה. זה גם היה אירוע תחרותי, בדרכו. היתה תחרות רשמית של בניית חנוכייה, והיו משפחות שממש נכנסו לזה, והיתה תחרות לא רשמית של תראו-איזה-נר-אבא-עשה-לי, והיתה תחרות של למפיונים. הכי גדול, הכי יפה, הכי צבעוני, הכי עם שם המשפחה. כאלה. היה עניין.

אחרי זה היה מגיע היום הגדול, חג החנוכה עצמו. בערב החג היו בני כתה ז', במסגרת שנת בר המצווה שלהם, נוסעים לאן שנוסעים ומביאים משם את הלפיד בריצה, כל אחד היה רץ חלק מהדרך עם הלפיד ביד. בכניסה לקיבוץ חיכתה להם תהלוכת הלמפיונים. כשהם הגיעו היתה התהלוכה מצטרפת אליהם וכולם ביחד היו זורמים למצרנה, אולם הספורט של הקיבוץ, לאירוע המרכזי. והאירוע המרכזי היה טכס אש גדול בו בני כתה ז', שוב, כחלק ממשימות הבר מצווה שלהם וכעדות לכך שהם כבר גדולים, היו מצטרפים לחטיבת בני הנעורים. כתובות האש בטכס חנוכה היו בנוסח: צרפונו אליכם. צרוף נצרף. וכאלה. וזה היה חג החנוכה שלי: יצירה, תהלוכת למפיונים, ריצה עם הלפיד, כתובות אש. הכי אהבתי את חנוכה, יותר מכל החגים. זה היה חג עם תוכן.

חנוכה בגבעת ברנר

חג חנוכה כפי שהוא מתואר, למען ההסיטוריה, באתר סיפורי הגבעה

אחרי שנים, כשהגעתי לעיר ולמדתי את דרכי העיר, הבנתי שכמו עוד מלא דברים, גם הלמפיון ותהלוכת הלמפיונים היו עניין פרטי שלנו בקיבוץ, משהו שרק אנחנו הכרנו, עוד אחת מהמוזרויות שלנו. משהו שאין לו הד ואין לו תוקף בעולם האמיתי. עד השבוע.

השבוע נזכרתי בלמפיונים החביבים מילדותי כי פתאום, בשיחה שלא קשורה לשום דבר, הם עלו. ידיד שמקורב לילדים מקומיים וחגים מקומיים סיפר על ההכנות בגן הילדים לתהלוכת למפיונים. הוא לא אמר למפיונים, הוא אמר lanterns ואני צעקתי פתאום למפיונים! הם בונים למפיונים וזאת תהלוכת למפיונים, ודיברנו על זה קצת והסכמנו שמדובר באותו הדבר, נר בתוך קופסת קרטון מאולתרת ומעוצבת מניירות צבעוניים וקשורה בחוט דק על מקל. למפיונים. אבל אני לא הבנתי, למה הם בונים למפיונים עכשו, בכלל עוד לא חנוכה, והוא הסביר לי שזה לא קשור לחנוכה, זה קשור ליום של מרטין הקדוש, או בלעז, st. Martin's day.

הלכתי לגוגל לחפש מידע על הלמפיון. כל התשובות בדף הראשון היו קשורות לקיבוצים, והאתר של גבעת ברנר עלה פעמיים בתוך החמש תשובות הראשונות. באתר של גבעת ברנר, מסיפורי הגבעה, אחרי ההודעה המפחידה שמאיצה לעבור לאקספלורר 4 ומעלה, לטובתך שלך, מצאתי את ההגדרה הבאה: …למפיון – עששיות נייר או חצי אשכולית שקושטו בפנים מחייכות/כועסות. בלמפיון הודבק נר ובערב החג יצאו תהלוכות למפיונים מכל שכונות הקיבוץ לכיוון בית סרני. עם כיבוי הנרות החל החג והמסכת של מתיתיהו ובניו המכבים ומלחמתם ביוונים. לאחר הנצחון והסופגניות חזרו הילדים לבית הילדים לאור הלמפיון ששרד לעיתים כמו מנורת השמן…7 ימים ולילות! כמו כן כתוב שם, תחת הכותרת "ממציא": מונח שאול מגרמנית.

למפיון

למפיון, הגדרה מתוך אתר קיבוץ גבעת ברנר, סיפורי הגבעה. המונח, למפיון, שאול מגרמנית. ואגב, מי קישט את הלמפיון שלו בפנים כעוסות? היו כאלה?

בתשובות הראשונות בגוגל מצאתי גם את ההגדרה הבאה, באתר מילוגלפיד מאולתר ומקושט, עשוי לרוב מנייר, קרטון וצלופן, המחוברים לצורת קופסה, שבתוכה קובעים נר, ואוחזים בה במקל עץ, המחובר אליה מלמטה. משמש בעיקר למצעדי חג החנוכה. מזה אני מסיקה שאני לא היחידה בישראל שמכירה למפיונים, אבל הם לא חצו לשדרה המרכזית. הם לא כבשו להם מעריצים. לצערי לא מצאתי באתר של גבעת ברנר תמונות של למפיונים ושל תהלוכת הלמפיונים. הייתי שמחה להראות כאלה, כמה הם היו יפים, הלמפיונים שלנו.

השבוע ראיתי אותם שוב, את הלמפיונים. בברלין. ביום שאחרי st martin's day, אחר הצהריים, יצאתי אל הכיכר הסמוכה אל ביתי, היא היא כיכר ארקונה, היפה בכיכרות, וראיתי אותם. את תהלוכת הלמפיונים. אי אפשר היה לא לזהות או להתבלבל, ואני לא מבינה איך לא שמתי לב לזה בשנים קודמות. זה נראה בדיוק כמו הדבר האמיתי: תהלוכת למפיונים. כמה מבוגרים בראש נושאים למפיוני ענק, מפלסים את הדרך. אחריהם ילדים קטנים וחמודים עטופים במעילים צבעוניים, ילדים וההורים שלהם, והתוספת המקומית, מקהלה קטנה, כמה זמרים וכמה נגנים עם כלי נגינה. הם הקיפו את הכיכר בתהלוכה איטית. הם עצרו כל כמה דקות, בפינות, או ליד חנויות מסויימות, לא יודעת לפי איזה הגיון, אבל הם עצרו כל כמה דקות וניגנו ושרו וכולם התקבצו סביבם בשקט ורק אני צילמתי כמשוגעת (אבל בסתר, שלא יראו). וזה נמשך ונמשך. לא עקבתי עד הסוף אבל אני מנחשת שזה לא התפתח לטקס אש מלא.

למפיונים

תהלוכת למפיונים בכיכר הקרובה לביתי. בתמונות הקטנות: הלמפיונים

רק שחנוכה עוד רחוק.

גבעת ברנר הוקמה בשנת 1928 על ידי שתי קבוצות, קבוצה שהגיעה מגרמניה, ברלין, וקבוצה איטלקית. בקיבוץ, לשנת צהריים-קודש קראו שלאפשטונדה ולחדרי חולים איזולציה. אולי הברלינאים הם שהביאו את מנהג הלמפיונים. אולי אהבו את המנהג, מהילדות שלהם, וחיפשו לתת לו הד בחיים החדשים. או אולי, מהכיוון השני, אולי חיפשו מה לעשות עם החג הזה, חנוכה, וסיפורי המלחמה שלו וכל זה, והם, מתבוללים עד לרגע העלייה,חילונים גמורים שלא חגגו בעצמם את חנוכה, אולי הם לא ידעו מה לעשות עם חנוכה, ועל הדרך גם נזכרו שיש את הבר מצווה הזה, עוד מנהג שפתאום נדרשו אליו (בבת מצווה שלי סבתא פתחה את הברכה שלה בלציין שלה לא חגגו בת מצווה, שהם לא ידעו מה זה). ואולי בסך הכל רצו לחסוך בימים מיוחדים, או אולי לא ידעו איך לעשות ימים רגילים למיוחדים, אז אולי זרקו מלא דברים בסיר וזה מה שיצא. אולי אז, פעם, מזמן, הם יכלו לעשות את זה. אולי הרגישו בטוחים מספיק, נינוחים מספיק, ביהדות שלהם, בחילוניות שלהם, במי שהם, שככה, על הדרך, בלי לחשוב, בטבעיות, חיברו להם ביחד כל מיני דברים ומנהגים. חנוכה, תהלוכת למפיונים, כתובת אש, בר מצווה, התבגרות, צרפונו אליכם. אולי פעם זה היה אפשרי.

אצל רופא השיניים. להבין זה עוזר?

אצל רופא השיניים אני תמיד מגיעה לרגע הזה, אחרי שהרופא סיים עם כל ההתחלות וההכנות, כלומר, אחרי שהגעתי וזרקתי את התיק שלי על הריצפה והתלוצצתי עם הרופא ועם העוזרת הנאה שלו, ואחרי שהקשבתי בחיוך קפוא להבטחה של הרופא שזה כלום, הטיפול הזה, ממש משחק ילדים, אני לא ארגיש שום דבר, זה הטיפול הכי משעמם בעולם, ואחרי שהתיישבתי על הכסא והרכנתי ראש בפני הטיטול, אחרי שנתתי להם לקשור עלי את הסינר, למען לא ארייר על עצמי, ואחרי שקיבלתי את הזריקה והבטחתי לרופא שזה היה כלום, ממש כלום, דיגדוג קל בכנף, ואחרי שהפה שלי התנפח, התקשה, אחרי שאיבדתי את היכולת לדבר, ובכלל, את היכולת להזיז את שרירי הפרצוץ, לשלוט בשרירי הפרצוף, אחרי כל זה, ואפילו אחרי שהשייננית דחפה לי לפה את הצינור שאמור לנקז ממני את הרטיבות, אחרי כל אלה, ואני יושבת על הכסא כבולה, חגורה, חסרת אונים, חסרת ברירה, אחרי כל אלה אני מגיעה לרגע הזה בו אני מוטלת כבדה ועמומה ומטושטשת וקולטת שהם מדברים על החופשות שלהם. הרופא והעוזרת שלו. על החופשות שלהם.

אני זוכרת את הרגע הזה בהשתלה הראשונה שלי. הגעתי אליה, אל ההשתלה הראשונה, כמו שמגיעים אל המוות. תמיד ידעתי שהרגע הזה יגיע. אמרו לי. עוד מילדות, בקיבוץ, הרופא שיניים הקיבוצי שהכיר את הרקע הגנטי שלי הבטיח לי שאני לא אמות עם כל השיניים שלי בפה. אין מצב. הוא הזהיר אותי שזה עומד לקרות, וכל רופא שיניים שראיתי מאז תמך בהבחנה. אז ידעתי שזה יקרה. ידעתי שהשתלה באופק שלי ואל ההשתלה הראשונה הגעתי בהשלמה, כמעט בציפיה. בבחינת, מה שאמרו שיקרה אכן קורה! כל החרא מתממש.

ברלין, 25 שנה לנפילת החומה

ברלין, רק בסוף השבוע הזה. האורות, קו המנורות הלבנות, הוא Art Installation לציון 25 שנה לנפילת החומה. העמודים הם חלק מתצוגת הקבע. קו האורות יעלם ביום שני.

הייתי אחרי לילה ללא שינה, על הקצוות האחרונים של מערכת העצבים שלי. עברתי את כל השלבים, ההכנות, הזריקות, הסימום, ובמקרה של הרופא הטוב שלי מתל אביב, הסימום כלל גז צחוק – פלא הבריאה, מתנה של אלוהים, מסכה שמזרימה משהו מקהה אל המוח – וישבתי על הכסא עם הרגלים מתוחות קדימה, פוזה שמחכה נינוחות בעוד שבעצם הגוף מכווץ והנשימה איננה, ישבתי שם הלומה והמומה, הפה פעור, מכשירים יוצאים ממני, רוק מטפטף, הפנים נקרעות מבפנים, ואז שמתי לב שהרופא היקר והעוזרת שלו מפלרטטים. הם דיברו על החופשה הצפויה שלה, עם הילד והבעל, הוא שאל והיא סיפרה, וזה היה נשמע לאוזנים שלי שיחה עליזה ופלרטטנית. נורא.

אני זוכרת ששאלתי את עצמי עם זה נעים לה, הפלירטוט הזה עם הרופא, ורציתי להגיד לה שאם זה לא נעים לא שתפסיק עם זה, שתגיד לו, אבל לא הייתי בטוחה אם זה נעים לה או לא ובכל מקרה להגיד משהו היה מעל לכוחותי, אז רק שכבתי שם וחשבתי כמה זה נורא שאני כאן מתה אלפי מיתות והם מדברים על החופשות שלהם. ואז חשבתי שעדיף לי לא להקשיב, עדיף לי להתרכז בנשימות שלי, לברוח למקום בטוח במוח, לספור חתולים. רק שהמוח שלי לא מקונפג ככה, המוח שלי רגיל לנסות לפענח, וזה המאבק, זה מה שקורה לי על הכסא, אני נעה בין רצון להיעלם, להפסיק לראות, לחשוב, להרגיש, לבין רצון לעקוב אחרי מה שקורה, לנסות לפענח מהטון של הרופא מה מצבי, לעקוב, להיות ערנית ואחראית על מה שקורה איתי.

ברלין, 25 שנה לנפילת החומה

ככה זה נראה בלילה, ובפילטר שחור לבן

וזה לא קל. גם כשהבנתי את השפה זה לא היה קל, כי הרצונות המנוגדים, אז השבוע, כשהשיחה הקלה הזאת התנהלה מעלי בגרמנית, זה היה לי גם מוכר וגם אכזר. בשביל לעקוב אחרי שיחה בגרמנית אני נדרשת לריכוז על. אני צריכה להסתכל על השפתיים, לנסות לזהות איפה מתחילה מילה ואיפה נסגרת, לחבר בין דברים, להשלים פערים. אני נדרשת לריכוז. אז יותר קל לי לוותר על הרצון להבין מה הם אומרים כשמה שהם אומרים נאמר בגרמנית. ומצד שני, המוח שלי לא מקונפג ככה. ועוד כשהרופא גרמני.

אני  לא מוכנה להיות מוצאת להורג בגרמנית. אז שכבתי שם ונאבקתי כן להבין מה הם אומרים, על מה הם מדברים, כדי שאת בשורת האיוב, בכל זאת, אבין דקה לפני שהרופא מוסר לי במבטא גרמני כבד. שכבתי שם, מנסה להכיל את האימה, והמוח שלי קפץ בטירוף בין הרצון להבין לרצון להיעלם ובסוף נשארתי עם התהייה הקבועה שלי: להבין, זה עוזר במשהו?  זה יותר טוב לי או יותר רע לי, זה שהם מדברים בשפה שאני בקושי מבינה בזמן שאני נטבחת? אני רוצה להבין או לא? אם הם היו מדברים באנגלית, או אפילו בעברית, זה היה לי פחות נורא? הייתי באמת מבינה משהו או רק חושבת שאני מבינה? אני באמת רוצה לדעת על מה הם מדברים בזמן שהם מחטטים בי, או שעדיף לא, עדיף להניח לזה?

ברלין, 25 שנה לנפילת החומה

Art Installation לציון 25 שנים לנפילת החומה. בלי שפה. בלי מילים. כולם יכלים להבין

25 שנים לנפילת החומה, בלי שפה

בסוף השבוע הזה מציינים בברלין 25 שנים לנפילת החומה. האירוע הגדול הוא Art Installation של אורות מעופפים בתוואי של החומה. 8000 אורות כאלה על הקו שפעם היה החומה. Art installation זמני, רק בסוף השבוע הזה. בדקתי: בחמישי בלילה האורות המעופפים עוד לא היו שם, בשישי בבוקר כן. ככה: בלי מילים. בלי שפה. בלי לבנות מונומנט. בלי נוכחות קבע. ככה: מייצג זמני. ויזואלי. נגיש לכל אחד. מאפשר לכל אחד להיות שותף. להרגיש חלק.

בערב שישי יצאתי לטייל לאורך החומה, לאורך קו האורות, בחלק שקרוב אל ביתי. המידרכות היו עמוסות וצפופות. נדמה לי שהיתה עליצות באוויר.

ברלין, 25 שנה לנפילת החומה

ככה זה נראה בלילה. התמונה קצת משקרת, המדרכות היו מלאות וצפופות

אנקדוטה, עם שפה

בערב של יום חמישי היה אירוע של ישראלים בברלין. הלכתי. האירוע היה במקום שאני לא מכירה. מקום חדש עבורי. קבעתי עם חברה להיפגש שם והגעתי לפניה. היתה לי הכתובת והיא הובילה לחצר פנימית גדולה ובתוך החצר לא היה לי מושג לאן ללכת. היו שם שלטים אבל הם לא התאימו לשם של המקום. הסתובבתי שם, מחפשת, ולא והייתי לבד. באמצע החצר הפנימית עמדו בחור ובחורה שגם הם חיפשו משהו. די מהר התברר שכולנו מחפשים את אותו הדבר. הבחור יזם את השיחה. הבחורה ענתה לו בגרמנית. אני בעברית. הוא המשיך את השיחה איתה בגרמנית. עקבתי מרחוק, כמו לווין. היא חיפשה בסמרט פון, הוא היה נמרץ, נכנס לאיזה בניין, עלה במדרגות, נעלם. עוד בחורה הגיעה. היא ואני דיברנו בעברית. הגיע בחור על אופנים. הוא שעט בתוך החצר, יצא מהצד השני שלה, חיפש. הוא עידכן אותנו בעברית שלא מצא. אני והבחורה השניה נשארנו באמצע, מחכות להכרעה. הגיעה החברה איתה קבעתי. היא מקומית, יודעת שפה, יודעת את העיר. היא הציעה להתקשר אליהם בטלפון. בסוף ראינו מישהו מגיע וחותך ימינה בבטחה וניסינו את זה וזה עבד. הגענו.

ברלין – לונדון – ברלין. רשומון

השבוע היתה לי נסיעת עבודה ללונדון. אפילו המשפט הזה מרגיש לי קצת מזוייף, העובדות נכונות אבל משהו בטון חורק לי באוזניים. זאת לא באמת אני, המישהי הזאת שיש לה נסיעת עבודה של יום אחד ללונדון. מברלין. קמתי בחמש בבוקר, בחושך מלא, כדי להספיק לטיסה של שבע, ובמקום להרגיש יאוש מהקור והשעה והיום הארוך בהיסטוריה, הרגשתי כמו כוכבת קולנוע. אני ושערי המתנפנף והמקבוק הלא נקי שלי נוסעים ליום לונדון. נקראתי ללונדון. נתבקשתי להגיע ללונדון. לונדון זקוקה לי, לארבע שעות מהזמן שלי, ויש מי שיממן את העסק. רוצים אותי. רוצים. לגמרי חיים של אחרים.

מישראל אין נסיעות של יום לשום מקום. אולי לאילת, אבל מבחינתי זה לא נחשב, גם כי זה בתוך ישראל וגם כי מי נוסע לאיילת ולשם מה? ישראל מחייבת יותר מאשר יום אחד. אבל ברלין, בברלין זה אחרת. ברלין קלילה, קוסמופוליטית. ברלין זה העולם. מברלין אפשר להגיע למקומות אחרים, בירות אירופאית, בשעה אחת של טיסה. אז קמתי בבוקר מוקדם ותיקתקתי את היום כמו שדיימינתי לעצמי שאנשים יותר משופשפים ופחות נרגשים ממני היו עושים.

לקחתי מונית לטגל והגעתי לא מוקדם מדי, הישג ראשון ליום הזה, הגעתי ממש לקראת פתיחת שער הטיסה. הייתי על הסרט הנע. בידוק. ביקורת גבולות. עליה למטוס. German wings, פעם ראשונה. עד כמה שעות לפני כן בכלל לא ידעתי שהם קיימים. הם היו מצויינים. הם היו כמו טיסה במנהרת הזמן. הם חילקו ארוחת בוקר בשקית קטנה לכולם, הודו או גבינה, וקפה או תה, בלי תשלום נוסף, ממש כמו פעם, לכולם.

טיסה

אלכס מלמעלה, אלכס מהשמים. או אלכס בשמים

נחתנו בלונדון לתוך שמים כחולים ומרחבים אין סופיים של היתרו ואחרי הליכה והליכה והליכה הגענו לביקורת גבולות ושם התנופה שלי נבלמה. היינו מעטים בתור של "כל הדרכונים" ומולנו פקידה אחת ומסדרת תור אחת. הסתבר, כי מסדרת התור אמרה לנו, שאנחנו צרכים למלא גלויה ולהראות לה. שאלתי למה, והיא אמרה כי אני רוצה להיכנס לבריטניה. היא שאלה למה לא עשיתי את זה עוד ועניתי לה שלא היה לי מושג מזה. היא שאלה מאיפה באתי. מברלין, אמרתי. הגרמנים הארורים, היא צעקה לכיוון של פקידה היחידה, שכחו לחלק את הגלויה. כולנו, כל האנשים בתור והפקידה הנהנו בראש להסכמה, אכן, גרמנים ארורים, והתפזרנו למלא את הגלויה שלנו ועד שחזרתי למקומי בראש התור עם הגלויה ביד התברר שהפקידה לקחה את ההפסקה שלה, ואחרת אין. עמדנו שם וחיכינו. התיידדנו. קיטרנו על האנגלים. על השלומיאליות שלהם. על מה זה הדבר הזה, רק פקידה אחת, ומה יהיה איתנו עומדים פה תקועים, ולי בכלל יש פגישות חשובות, לא הפסקתי למלמל, פגישות שאני חייבת להיות בהם.

יצאתי בסערה מהיתרו וחיפשתי לי מונית שחורה. כמו בסרטים. מונית שחורה גדולה. עמדתי בתור, הגעתי לראש, שודכתי עם מונית. יש לך פאונדס, שאל אותי הנהג, לא, אמרתי, יורו. הסתובבתי וחזרתי לתוך הנמל תעופה ומצאתי אקסציינג' והחלפתי כסף וחזרתי לתור של המוניות והגעתי לראש התור וקיבלתי מונית, שחורה, גדולה, ובתוכה נהג חביב. הראתי לו את ההזמנה שלי עם הכתובת של המשרד עליה. הוא לא הכיר. הוא אמר שאין מה לדאוג, הוא יזין את הכתובת למכשיר שלו. אבל הוא לא הצליח להחליט עם האות האחרונה במילה החמישית היא L או I, והסדרן של התחנת מוניות קרא לו להתקדם כי הוא יצר תור אז הנהג נסע כמה מטרים ואמר לי שתכף הוא יעצור ויברר הכל ובאמת, די קרוב, הוא נעמד על אי תנועה וחזר להתעסק במכשיר שלו.

שוטרת דפקה על החלון של הנהג. היא אמרה לו שאסור לעמוד כאן והוא אמר שהוא יודע, זה רק לשנייה, עד שהוא ימצא את הכתובת, כי עדיף בעיניו, ככה אמר, שידע לאן הוא נוסע ולא יתקתק במכשיר בכביש המהיר. I reckon you are right, היא אמרה לו, we wouldn't want that, והם נפרדו כידידים והנהג מצא את הכתובת, זאת בכלל היתה J האות הסוררת,  ונסענו משם והגענו.

בתוך המונית בלונדון

שמחה במונית השחורה. אני לא רואה איך מישהו יכול להרגיש משהו אחר, חוץ מהתרוממות רוח, בתוך המונית השחורה

היו מתוכננות לי 4 שעות עבודה בלונדון, ובשעה 1500 בדיוק הם הסתיימו ואני יצאתי לחופשי. היה לי קצת זמן עד לטיסה חזרה והחלטתי לשוטט ברגל. המשרדים היו בתוך חצר פנימית עם ארבע כניסות. יצאתי מהחצר דרך הכניסה שהיתה מול המשרד וכמעט נפלתי לתוך התמזה. מעבר לכביש היתה ירידה תלולה וגינה קטנה ובית קפה גדול עם שולחנות בחוץ בקו המים. התיישבתי על ספסל בגינה ועישנתי סיגריה והיה לי רגע.

ואחרי שהרגע עבר אמרתי שלום לנהר, לגינה, למשרדים, והתחלתי ללכת. היה יום כחול ומצב הרוח שלי היה מרומם וכולם נראו לי כל כך נחמדים, נגישים, ששים לעזור. ויודעי אנגלית. הו, כמה זה קל כשכולם יודעים אנגלית. אני חושבת שכבר שכחתי את ההרגשה הזאת, של להבין הכל, להבין כל מילה, לדעת מה אומרים. זה היה כל כך מרענן. הלכתי, נכנסתי לחנויות, צילמתי פינות רחוב, אכלתי וכשנגמר לי הזמן לקחתי מונית חזרה להיתרו ובבת אחת, בתוך המונית הגדולה, יצא ממני האוויר והרגשתי כמה אני עייפה.

היתה שעת שקיעה והמונית נסעה בין נופים אורבאניים זרים ואני הסתכלתי על החוץ וחשבתי לעצמי שבחצי שנה האחרונה ביקרתי בארבע ערים אירופאית מרכזיות, ברלין, אמסטרדם, קופנהגן, לונדון, וכרגע הכל היה נראה לי קצת דומה. לא הבנתי פתאום את כל המהומה שלי, בתים חומים כאן, בתים חומים שם, מה זה משנה בכלל. למה כל המעברים האלה. מה אני מחפשת. מה אני חושבת שיש שם, בכל המקומות הזרים האלה.

היתרו, לונדון

מבט אחרון ופרידה. זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך גדר שקופה, וכל זה. גרסת לונדון

בטיסה חזרה לברלין היתה לנו טייסת ושוב חילקו אוכל, כולל, אחרי הארוחה, בקבוקים קטנים של בירה או יין או קולה, ממש כמו פעם, ובביקורת הגבולות בטגל שמתי לב שאולי בפעם הראשונה בחיים אני בתור הקצר, כי התור של "all passports" היה זניח בהשוואה לתור של ה EU. אחד אפס לטובת הזרים ובטגל נגמר יום הקסם שלי, יום סינדרלה, אז הלכתי ליציאה של האוטובוסים ולקחתי אוטובוס לאלכסנדרפלאץ .

באלכסאנדרפלאץ החלפתי ל U8. הרציף של ה U8 היה די מלא והיו עוד כמה דקות לחכות. עבר שם בחור צעיר עם הופעה רגילה לגמרי, גבוה עם שער בהיר וקפוצון אפור, ובכל זאת, בחור צעיר שראו עליו שאינו בסדר. הוא הלך, מעוקם משהו, לאורך הצריף אבל ממש מעל הפתח של הרכבת, ממש בקצה, וההליכה שלו היתה עקומה והוא כל כמה שניות הסתכל אל הפתח ופסי הרכבת ולי היתה הרגשה וודאית שהוא תכף קופץ פנימה. עוזב הכל וקופץ.

הסתכלתי מסביב. מה עושים? החלפתי מבטים עם כמה אנשים, אמרנו אחד לשני בעינים שכן, ראינו, ואנחנו לא יודעים מה לעשות, ובזמן הזה בחורה צעירה ניגשה אליו ונכנסה איתו לשיחה. היא משכה אותו בעדינות מעל הפתח והוציאה את הארנק שלה והם עמדו דיברו. הוא נראה שמח. ה U8 הגיע ועליתי עליו. אחרי שהתיישבתי ראיתי שגם הבחורה עלתה, וגם הבחור, ושהם עומדים, ושהוא טוחן לה את המוח בתוך הרכבת. היא ירדה ברוזנטהלרפלאץ. הוא עמד ליד הדלת של האובאן והסתכל אחריה. הייתי בטוחה שהוא יצא אחריה אבל הוא לא. הרכבת התחילה לנסוע. הוא הסתובב לתוך הקרון והתחיל לדבר בקול רם. הוא דיבר ודיבר וכולם התעלמו ממנו והשתדלו לא להסתכל עליו. כשירדתי בברנואר הוא עוד עמד ודיבר.

דמיאן רייס

ואתמול בערב הייתי הופעה (חינמית, סודית עלאק) של דמיאן רייס. אני ועוד 100 אנשים, אולי. #onlyinberlin