תהלוכת למפיונים בחוץ, ועוד לא חנוכה

כשהייתי ילדה, בקיבוץ, קצת לפני חנוכה היו עושים ערב יצירה. ואל ערב היצירה היינו באים כל הילדים וההורים שלהם ומכינים דברים לחג החנוכה. חדר האוכל היה הופך לאולם יצירה ענק עם פינות שונות. היתה פינה לבנות חנוכיות והיינו בונים אותן מאצטרובלים או חצי תפוז ריק או אשכולית. והיתה פינה להכין נרות, היו מכינים מראש סירים ענקיים עם חלב, כל סיר חלק בצבע שונה, והאמיצים שבחבורה, כלומר האבות, היו מכניסים את היד לסיר, כל פעם לכמה שניות, וככה יוצרים, בעזרת עוד טבילה בסיר החלב ועוד טבילה, נרות צבעוניים ענקיים בצורה של יד גברית. והיתה פינה ליצור קישוטים לחלון מניירות צבעוניים. והיתה פינה לבנות למפיונים. אני הכי אהבתי לבנות למפיונים. בעצם גם את הנרות אהבתי, אבל לא היה לי אומץ להכניס את היד, אז למפיונים היו הכי שלי.

אני זוכרת את האירוע הזה בחום גדול. לחדר אוכל היה ריח מיוחד, ריח של היום הזה, ריח שמזוהה אצלי עם חנוכה. ריח של חלב נרות ושעווה ושל בריסטולים חדשים ושל ניירות צבעונים מרשרשים. ריח של חדש. ריח של מלאכה. זה גם היה אירוע תחרותי, בדרכו. היתה תחרות רשמית של בניית חנוכייה, והיו משפחות שממש נכנסו לזה, והיתה תחרות לא רשמית של תראו-איזה-נר-אבא-עשה-לי, והיתה תחרות של למפיונים. הכי גדול, הכי יפה, הכי צבעוני, הכי עם שם המשפחה. כאלה. היה עניין.

אחרי זה היה מגיע היום הגדול, חג החנוכה עצמו. בערב החג היו בני כתה ז', במסגרת שנת בר המצווה שלהם, נוסעים לאן שנוסעים ומביאים משם את הלפיד בריצה, כל אחד היה רץ חלק מהדרך עם הלפיד ביד. בכניסה לקיבוץ חיכתה להם תהלוכת הלמפיונים. כשהם הגיעו היתה התהלוכה מצטרפת אליהם וכולם ביחד היו זורמים למצרנה, אולם הספורט של הקיבוץ, לאירוע המרכזי. והאירוע המרכזי היה טכס אש גדול בו בני כתה ז', שוב, כחלק ממשימות הבר מצווה שלהם וכעדות לכך שהם כבר גדולים, היו מצטרפים לחטיבת בני הנעורים. כתובות האש בטכס חנוכה היו בנוסח: צרפונו אליכם. צרוף נצרף. וכאלה. וזה היה חג החנוכה שלי: יצירה, תהלוכת למפיונים, ריצה עם הלפיד, כתובות אש. הכי אהבתי את חנוכה, יותר מכל החגים. זה היה חג עם תוכן.

חנוכה בגבעת ברנר

חג חנוכה כפי שהוא מתואר, למען ההסיטוריה, באתר סיפורי הגבעה

אחרי שנים, כשהגעתי לעיר ולמדתי את דרכי העיר, הבנתי שכמו עוד מלא דברים, גם הלמפיון ותהלוכת הלמפיונים היו עניין פרטי שלנו בקיבוץ, משהו שרק אנחנו הכרנו, עוד אחת מהמוזרויות שלנו. משהו שאין לו הד ואין לו תוקף בעולם האמיתי. עד השבוע.

השבוע נזכרתי בלמפיונים החביבים מילדותי כי פתאום, בשיחה שלא קשורה לשום דבר, הם עלו. ידיד שמקורב לילדים מקומיים וחגים מקומיים סיפר על ההכנות בגן הילדים לתהלוכת למפיונים. הוא לא אמר למפיונים, הוא אמר lanterns ואני צעקתי פתאום למפיונים! הם בונים למפיונים וזאת תהלוכת למפיונים, ודיברנו על זה קצת והסכמנו שמדובר באותו הדבר, נר בתוך קופסת קרטון מאולתרת ומעוצבת מניירות צבעוניים וקשורה בחוט דק על מקל. למפיונים. אבל אני לא הבנתי, למה הם בונים למפיונים עכשו, בכלל עוד לא חנוכה, והוא הסביר לי שזה לא קשור לחנוכה, זה קשור ליום של מרטין הקדוש, או בלעז, st. Martin's day.

הלכתי לגוגל לחפש מידע על הלמפיון. כל התשובות בדף הראשון היו קשורות לקיבוצים, והאתר של גבעת ברנר עלה פעמיים בתוך החמש תשובות הראשונות. באתר של גבעת ברנר, מסיפורי הגבעה, אחרי ההודעה המפחידה שמאיצה לעבור לאקספלורר 4 ומעלה, לטובתך שלך, מצאתי את ההגדרה הבאה: …למפיון – עששיות נייר או חצי אשכולית שקושטו בפנים מחייכות/כועסות. בלמפיון הודבק נר ובערב החג יצאו תהלוכות למפיונים מכל שכונות הקיבוץ לכיוון בית סרני. עם כיבוי הנרות החל החג והמסכת של מתיתיהו ובניו המכבים ומלחמתם ביוונים. לאחר הנצחון והסופגניות חזרו הילדים לבית הילדים לאור הלמפיון ששרד לעיתים כמו מנורת השמן…7 ימים ולילות! כמו כן כתוב שם, תחת הכותרת "ממציא": מונח שאול מגרמנית.

למפיון

למפיון, הגדרה מתוך אתר קיבוץ גבעת ברנר, סיפורי הגבעה. המונח, למפיון, שאול מגרמנית. ואגב, מי קישט את הלמפיון שלו בפנים כעוסות? היו כאלה?

בתשובות הראשונות בגוגל מצאתי גם את ההגדרה הבאה, באתר מילוגלפיד מאולתר ומקושט, עשוי לרוב מנייר, קרטון וצלופן, המחוברים לצורת קופסה, שבתוכה קובעים נר, ואוחזים בה במקל עץ, המחובר אליה מלמטה. משמש בעיקר למצעדי חג החנוכה. מזה אני מסיקה שאני לא היחידה בישראל שמכירה למפיונים, אבל הם לא חצו לשדרה המרכזית. הם לא כבשו להם מעריצים. לצערי לא מצאתי באתר של גבעת ברנר תמונות של למפיונים ושל תהלוכת הלמפיונים. הייתי שמחה להראות כאלה, כמה הם היו יפים, הלמפיונים שלנו.

השבוע ראיתי אותם שוב, את הלמפיונים. בברלין. ביום שאחרי st martin's day, אחר הצהריים, יצאתי אל הכיכר הסמוכה אל ביתי, היא היא כיכר ארקונה, היפה בכיכרות, וראיתי אותם. את תהלוכת הלמפיונים. אי אפשר היה לא לזהות או להתבלבל, ואני לא מבינה איך לא שמתי לב לזה בשנים קודמות. זה נראה בדיוק כמו הדבר האמיתי: תהלוכת למפיונים. כמה מבוגרים בראש נושאים למפיוני ענק, מפלסים את הדרך. אחריהם ילדים קטנים וחמודים עטופים במעילים צבעוניים, ילדים וההורים שלהם, והתוספת המקומית, מקהלה קטנה, כמה זמרים וכמה נגנים עם כלי נגינה. הם הקיפו את הכיכר בתהלוכה איטית. הם עצרו כל כמה דקות, בפינות, או ליד חנויות מסויימות, לא יודעת לפי איזה הגיון, אבל הם עצרו כל כמה דקות וניגנו ושרו וכולם התקבצו סביבם בשקט ורק אני צילמתי כמשוגעת (אבל בסתר, שלא יראו). וזה נמשך ונמשך. לא עקבתי עד הסוף אבל אני מנחשת שזה לא התפתח לטקס אש מלא.

למפיונים

תהלוכת למפיונים בכיכר הקרובה לביתי. בתמונות הקטנות: הלמפיונים

רק שחנוכה עוד רחוק.

גבעת ברנר הוקמה בשנת 1928 על ידי שתי קבוצות, קבוצה שהגיעה מגרמניה, ברלין, וקבוצה איטלקית. בקיבוץ, לשנת צהריים-קודש קראו שלאפשטונדה ולחדרי חולים איזולציה. אולי הברלינאים הם שהביאו את מנהג הלמפיונים. אולי אהבו את המנהג, מהילדות שלהם, וחיפשו לתת לו הד בחיים החדשים. או אולי, מהכיוון השני, אולי חיפשו מה לעשות עם החג הזה, חנוכה, וסיפורי המלחמה שלו וכל זה, והם, מתבוללים עד לרגע העלייה,חילונים גמורים שלא חגגו בעצמם את חנוכה, אולי הם לא ידעו מה לעשות עם חנוכה, ועל הדרך גם נזכרו שיש את הבר מצווה הזה, עוד מנהג שפתאום נדרשו אליו (בבת מצווה שלי סבתא פתחה את הברכה שלה בלציין שלה לא חגגו בת מצווה, שהם לא ידעו מה זה). ואולי בסך הכל רצו לחסוך בימים מיוחדים, או אולי לא ידעו איך לעשות ימים רגילים למיוחדים, אז אולי זרקו מלא דברים בסיר וזה מה שיצא. אולי אז, פעם, מזמן, הם יכלו לעשות את זה. אולי הרגישו בטוחים מספיק, נינוחים מספיק, ביהדות שלהם, בחילוניות שלהם, במי שהם, שככה, על הדרך, בלי לחשוב, בטבעיות, חיברו להם ביחד כל מיני דברים ומנהגים. חנוכה, תהלוכת למפיונים, כתובת אש, בר מצווה, התבגרות, צרפונו אליכם. אולי פעם זה היה אפשרי.

אצל רופא השיניים. להבין זה עוזר?

אצל רופא השיניים אני תמיד מגיעה לרגע הזה, אחרי שהרופא סיים עם כל ההתחלות וההכנות, כלומר, אחרי שהגעתי וזרקתי את התיק שלי על הריצפה והתלוצצתי עם הרופא ועם העוזרת הנאה שלו, ואחרי שהקשבתי בחיוך קפוא להבטחה של הרופא שזה כלום, הטיפול הזה, ממש משחק ילדים, אני לא ארגיש שום דבר, זה הטיפול הכי משעמם בעולם, ואחרי שהתיישבתי על הכסא והרכנתי ראש בפני הטיטול, אחרי שנתתי להם לקשור עלי את הסינר, למען לא ארייר על עצמי, ואחרי שקיבלתי את הזריקה והבטחתי לרופא שזה היה כלום, ממש כלום, דיגדוג קל בכנף, ואחרי שהפה שלי התנפח, התקשה, אחרי שאיבדתי את היכולת לדבר, ובכלל, את היכולת להזיז את שרירי הפרצוץ, לשלוט בשרירי הפרצוף, אחרי כל זה, ואפילו אחרי שהשייננית דחפה לי לפה את הצינור שאמור לנקז ממני את הרטיבות, אחרי כל אלה, ואני יושבת על הכסא כבולה, חגורה, חסרת אונים, חסרת ברירה, אחרי כל אלה אני מגיעה לרגע הזה בו אני מוטלת כבדה ועמומה ומטושטשת וקולטת שהם מדברים על החופשות שלהם. הרופא והעוזרת שלו. על החופשות שלהם.

אני זוכרת את הרגע הזה בהשתלה הראשונה שלי. הגעתי אליה, אל ההשתלה הראשונה, כמו שמגיעים אל המוות. תמיד ידעתי שהרגע הזה יגיע. אמרו לי. עוד מילדות, בקיבוץ, הרופא שיניים הקיבוצי שהכיר את הרקע הגנטי שלי הבטיח לי שאני לא אמות עם כל השיניים שלי בפה. אין מצב. הוא הזהיר אותי שזה עומד לקרות, וכל רופא שיניים שראיתי מאז תמך בהבחנה. אז ידעתי שזה יקרה. ידעתי שהשתלה באופק שלי ואל ההשתלה הראשונה הגעתי בהשלמה, כמעט בציפיה. בבחינת, מה שאמרו שיקרה אכן קורה! כל החרא מתממש.

ברלין, 25 שנה לנפילת החומה

ברלין, רק בסוף השבוע הזה. האורות, קו המנורות הלבנות, הוא Art Installation לציון 25 שנה לנפילת החומה. העמודים הם חלק מתצוגת הקבע. קו האורות יעלם ביום שני.

הייתי אחרי לילה ללא שינה, על הקצוות האחרונים של מערכת העצבים שלי. עברתי את כל השלבים, ההכנות, הזריקות, הסימום, ובמקרה של הרופא הטוב שלי מתל אביב, הסימום כלל גז צחוק – פלא הבריאה, מתנה של אלוהים, מסכה שמזרימה משהו מקהה אל המוח – וישבתי על הכסא עם הרגלים מתוחות קדימה, פוזה שמחכה נינוחות בעוד שבעצם הגוף מכווץ והנשימה איננה, ישבתי שם הלומה והמומה, הפה פעור, מכשירים יוצאים ממני, רוק מטפטף, הפנים נקרעות מבפנים, ואז שמתי לב שהרופא היקר והעוזרת שלו מפלרטטים. הם דיברו על החופשה הצפויה שלה, עם הילד והבעל, הוא שאל והיא סיפרה, וזה היה נשמע לאוזנים שלי שיחה עליזה ופלרטטנית. נורא.

אני זוכרת ששאלתי את עצמי עם זה נעים לה, הפלירטוט הזה עם הרופא, ורציתי להגיד לה שאם זה לא נעים לא שתפסיק עם זה, שתגיד לו, אבל לא הייתי בטוחה אם זה נעים לה או לא ובכל מקרה להגיד משהו היה מעל לכוחותי, אז רק שכבתי שם וחשבתי כמה זה נורא שאני כאן מתה אלפי מיתות והם מדברים על החופשות שלהם. ואז חשבתי שעדיף לי לא להקשיב, עדיף לי להתרכז בנשימות שלי, לברוח למקום בטוח במוח, לספור חתולים. רק שהמוח שלי לא מקונפג ככה, המוח שלי רגיל לנסות לפענח, וזה המאבק, זה מה שקורה לי על הכסא, אני נעה בין רצון להיעלם, להפסיק לראות, לחשוב, להרגיש, לבין רצון לעקוב אחרי מה שקורה, לנסות לפענח מהטון של הרופא מה מצבי, לעקוב, להיות ערנית ואחראית על מה שקורה איתי.

ברלין, 25 שנה לנפילת החומה

ככה זה נראה בלילה, ובפילטר שחור לבן

וזה לא קל. גם כשהבנתי את השפה זה לא היה קל, כי הרצונות המנוגדים, אז השבוע, כשהשיחה הקלה הזאת התנהלה מעלי בגרמנית, זה היה לי גם מוכר וגם אכזר. בשביל לעקוב אחרי שיחה בגרמנית אני נדרשת לריכוז על. אני צריכה להסתכל על השפתיים, לנסות לזהות איפה מתחילה מילה ואיפה נסגרת, לחבר בין דברים, להשלים פערים. אני נדרשת לריכוז. אז יותר קל לי לוותר על הרצון להבין מה הם אומרים כשמה שהם אומרים נאמר בגרמנית. ומצד שני, המוח שלי לא מקונפג ככה. ועוד כשהרופא גרמני.

אני  לא מוכנה להיות מוצאת להורג בגרמנית. אז שכבתי שם ונאבקתי כן להבין מה הם אומרים, על מה הם מדברים, כדי שאת בשורת האיוב, בכל זאת, אבין דקה לפני שהרופא מוסר לי במבטא גרמני כבד. שכבתי שם, מנסה להכיל את האימה, והמוח שלי קפץ בטירוף בין הרצון להבין לרצון להיעלם ובסוף נשארתי עם התהייה הקבועה שלי: להבין, זה עוזר במשהו?  זה יותר טוב לי או יותר רע לי, זה שהם מדברים בשפה שאני בקושי מבינה בזמן שאני נטבחת? אני רוצה להבין או לא? אם הם היו מדברים באנגלית, או אפילו בעברית, זה היה לי פחות נורא? הייתי באמת מבינה משהו או רק חושבת שאני מבינה? אני באמת רוצה לדעת על מה הם מדברים בזמן שהם מחטטים בי, או שעדיף לא, עדיף להניח לזה?

ברלין, 25 שנה לנפילת החומה

Art Installation לציון 25 שנים לנפילת החומה. בלי שפה. בלי מילים. כולם יכלים להבין

25 שנים לנפילת החומה, בלי שפה

בסוף השבוע הזה מציינים בברלין 25 שנים לנפילת החומה. האירוע הגדול הוא Art Installation של אורות מעופפים בתוואי של החומה. 8000 אורות כאלה על הקו שפעם היה החומה. Art installation זמני, רק בסוף השבוע הזה. בדקתי: בחמישי בלילה האורות המעופפים עוד לא היו שם, בשישי בבוקר כן. ככה: בלי מילים. בלי שפה. בלי לבנות מונומנט. בלי נוכחות קבע. ככה: מייצג זמני. ויזואלי. נגיש לכל אחד. מאפשר לכל אחד להיות שותף. להרגיש חלק.

בערב שישי יצאתי לטייל לאורך החומה, לאורך קו האורות, בחלק שקרוב אל ביתי. המידרכות היו עמוסות וצפופות. נדמה לי שהיתה עליצות באוויר.

ברלין, 25 שנה לנפילת החומה

ככה זה נראה בלילה. התמונה קצת משקרת, המדרכות היו מלאות וצפופות

אנקדוטה, עם שפה

בערב של יום חמישי היה אירוע של ישראלים בברלין. הלכתי. האירוע היה במקום שאני לא מכירה. מקום חדש עבורי. קבעתי עם חברה להיפגש שם והגעתי לפניה. היתה לי הכתובת והיא הובילה לחצר פנימית גדולה ובתוך החצר לא היה לי מושג לאן ללכת. היו שם שלטים אבל הם לא התאימו לשם של המקום. הסתובבתי שם, מחפשת, ולא והייתי לבד. באמצע החצר הפנימית עמדו בחור ובחורה שגם הם חיפשו משהו. די מהר התברר שכולנו מחפשים את אותו הדבר. הבחור יזם את השיחה. הבחורה ענתה לו בגרמנית. אני בעברית. הוא המשיך את השיחה איתה בגרמנית. עקבתי מרחוק, כמו לווין. היא חיפשה בסמרט פון, הוא היה נמרץ, נכנס לאיזה בניין, עלה במדרגות, נעלם. עוד בחורה הגיעה. היא ואני דיברנו בעברית. הגיע בחור על אופנים. הוא שעט בתוך החצר, יצא מהצד השני שלה, חיפש. הוא עידכן אותנו בעברית שלא מצא. אני והבחורה השניה נשארנו באמצע, מחכות להכרעה. הגיעה החברה איתה קבעתי. היא מקומית, יודעת שפה, יודעת את העיר. היא הציעה להתקשר אליהם בטלפון. בסוף ראינו מישהו מגיע וחותך ימינה בבטחה וניסינו את זה וזה עבד. הגענו.

ברלין – לונדון – ברלין. רשומון

השבוע היתה לי נסיעת עבודה ללונדון. אפילו המשפט הזה מרגיש לי קצת מזוייף, העובדות נכונות אבל משהו בטון חורק לי באוזניים. זאת לא באמת אני, המישהי הזאת שיש לה נסיעת עבודה של יום אחד ללונדון. מברלין. קמתי בחמש בבוקר, בחושך מלא, כדי להספיק לטיסה של שבע, ובמקום להרגיש יאוש מהקור והשעה והיום הארוך בהיסטוריה, הרגשתי כמו כוכבת קולנוע. אני ושערי המתנפנף והמקבוק הלא נקי שלי נוסעים ליום לונדון. נקראתי ללונדון. נתבקשתי להגיע ללונדון. לונדון זקוקה לי, לארבע שעות מהזמן שלי, ויש מי שיממן את העסק. רוצים אותי. רוצים. לגמרי חיים של אחרים.

מישראל אין נסיעות של יום לשום מקום. אולי לאילת, אבל מבחינתי זה לא נחשב, גם כי זה בתוך ישראל וגם כי מי נוסע לאיילת ולשם מה? ישראל מחייבת יותר מאשר יום אחד. אבל ברלין, בברלין זה אחרת. ברלין קלילה, קוסמופוליטית. ברלין זה העולם. מברלין אפשר להגיע למקומות אחרים, בירות אירופאית, בשעה אחת של טיסה. אז קמתי בבוקר מוקדם ותיקתקתי את היום כמו שדיימינתי לעצמי שאנשים יותר משופשפים ופחות נרגשים ממני היו עושים.

לקחתי מונית לטגל והגעתי לא מוקדם מדי, הישג ראשון ליום הזה, הגעתי ממש לקראת פתיחת שער הטיסה. הייתי על הסרט הנע. בידוק. ביקורת גבולות. עליה למטוס. German wings, פעם ראשונה. עד כמה שעות לפני כן בכלל לא ידעתי שהם קיימים. הם היו מצויינים. הם היו כמו טיסה במנהרת הזמן. הם חילקו ארוחת בוקר בשקית קטנה לכולם, הודו או גבינה, וקפה או תה, בלי תשלום נוסף, ממש כמו פעם, לכולם.

טיסה

אלכס מלמעלה, אלכס מהשמים. או אלכס בשמים

נחתנו בלונדון לתוך שמים כחולים ומרחבים אין סופיים של היתרו ואחרי הליכה והליכה והליכה הגענו לביקורת גבולות ושם התנופה שלי נבלמה. היינו מעטים בתור של "כל הדרכונים" ומולנו פקידה אחת ומסדרת תור אחת. הסתבר, כי מסדרת התור אמרה לנו, שאנחנו צרכים למלא גלויה ולהראות לה. שאלתי למה, והיא אמרה כי אני רוצה להיכנס לבריטניה. היא שאלה למה לא עשיתי את זה עוד ועניתי לה שלא היה לי מושג מזה. היא שאלה מאיפה באתי. מברלין, אמרתי. הגרמנים הארורים, היא צעקה לכיוון של פקידה היחידה, שכחו לחלק את הגלויה. כולנו, כל האנשים בתור והפקידה הנהנו בראש להסכמה, אכן, גרמנים ארורים, והתפזרנו למלא את הגלויה שלנו ועד שחזרתי למקומי בראש התור עם הגלויה ביד התברר שהפקידה לקחה את ההפסקה שלה, ואחרת אין. עמדנו שם וחיכינו. התיידדנו. קיטרנו על האנגלים. על השלומיאליות שלהם. על מה זה הדבר הזה, רק פקידה אחת, ומה יהיה איתנו עומדים פה תקועים, ולי בכלל יש פגישות חשובות, לא הפסקתי למלמל, פגישות שאני חייבת להיות בהם.

יצאתי בסערה מהיתרו וחיפשתי לי מונית שחורה. כמו בסרטים. מונית שחורה גדולה. עמדתי בתור, הגעתי לראש, שודכתי עם מונית. יש לך פאונדס, שאל אותי הנהג, לא, אמרתי, יורו. הסתובבתי וחזרתי לתוך הנמל תעופה ומצאתי אקסציינג' והחלפתי כסף וחזרתי לתור של המוניות והגעתי לראש התור וקיבלתי מונית, שחורה, גדולה, ובתוכה נהג חביב. הראתי לו את ההזמנה שלי עם הכתובת של המשרד עליה. הוא לא הכיר. הוא אמר שאין מה לדאוג, הוא יזין את הכתובת למכשיר שלו. אבל הוא לא הצליח להחליט עם האות האחרונה במילה החמישית היא L או I, והסדרן של התחנת מוניות קרא לו להתקדם כי הוא יצר תור אז הנהג נסע כמה מטרים ואמר לי שתכף הוא יעצור ויברר הכל ובאמת, די קרוב, הוא נעמד על אי תנועה וחזר להתעסק במכשיר שלו.

שוטרת דפקה על החלון של הנהג. היא אמרה לו שאסור לעמוד כאן והוא אמר שהוא יודע, זה רק לשנייה, עד שהוא ימצא את הכתובת, כי עדיף בעיניו, ככה אמר, שידע לאן הוא נוסע ולא יתקתק במכשיר בכביש המהיר. I reckon you are right, היא אמרה לו, we wouldn't want that, והם נפרדו כידידים והנהג מצא את הכתובת, זאת בכלל היתה J האות הסוררת,  ונסענו משם והגענו.

בתוך המונית בלונדון

שמחה במונית השחורה. אני לא רואה איך מישהו יכול להרגיש משהו אחר, חוץ מהתרוממות רוח, בתוך המונית השחורה

היו מתוכננות לי 4 שעות עבודה בלונדון, ובשעה 1500 בדיוק הם הסתיימו ואני יצאתי לחופשי. היה לי קצת זמן עד לטיסה חזרה והחלטתי לשוטט ברגל. המשרדים היו בתוך חצר פנימית עם ארבע כניסות. יצאתי מהחצר דרך הכניסה שהיתה מול המשרד וכמעט נפלתי לתוך התמזה. מעבר לכביש היתה ירידה תלולה וגינה קטנה ובית קפה גדול עם שולחנות בחוץ בקו המים. התיישבתי על ספסל בגינה ועישנתי סיגריה והיה לי רגע.

ואחרי שהרגע עבר אמרתי שלום לנהר, לגינה, למשרדים, והתחלתי ללכת. היה יום כחול ומצב הרוח שלי היה מרומם וכולם נראו לי כל כך נחמדים, נגישים, ששים לעזור. ויודעי אנגלית. הו, כמה זה קל כשכולם יודעים אנגלית. אני חושבת שכבר שכחתי את ההרגשה הזאת, של להבין הכל, להבין כל מילה, לדעת מה אומרים. זה היה כל כך מרענן. הלכתי, נכנסתי לחנויות, צילמתי פינות רחוב, אכלתי וכשנגמר לי הזמן לקחתי מונית חזרה להיתרו ובבת אחת, בתוך המונית הגדולה, יצא ממני האוויר והרגשתי כמה אני עייפה.

היתה שעת שקיעה והמונית נסעה בין נופים אורבאניים זרים ואני הסתכלתי על החוץ וחשבתי לעצמי שבחצי שנה האחרונה ביקרתי בארבע ערים אירופאית מרכזיות, ברלין, אמסטרדם, קופנהגן, לונדון, וכרגע הכל היה נראה לי קצת דומה. לא הבנתי פתאום את כל המהומה שלי, בתים חומים כאן, בתים חומים שם, מה זה משנה בכלל. למה כל המעברים האלה. מה אני מחפשת. מה אני חושבת שיש שם, בכל המקומות הזרים האלה.

היתרו, לונדון

מבט אחרון ופרידה. זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך גדר שקופה, וכל זה. גרסת לונדון

בטיסה חזרה לברלין היתה לנו טייסת ושוב חילקו אוכל, כולל, אחרי הארוחה, בקבוקים קטנים של בירה או יין או קולה, ממש כמו פעם, ובביקורת הגבולות בטגל שמתי לב שאולי בפעם הראשונה בחיים אני בתור הקצר, כי התור של "all passports" היה זניח בהשוואה לתור של ה EU. אחד אפס לטובת הזרים ובטגל נגמר יום הקסם שלי, יום סינדרלה, אז הלכתי ליציאה של האוטובוסים ולקחתי אוטובוס לאלכסנדרפלאץ .

באלכסאנדרפלאץ החלפתי ל U8. הרציף של ה U8 היה די מלא והיו עוד כמה דקות לחכות. עבר שם בחור צעיר עם הופעה רגילה לגמרי, גבוה עם שער בהיר וקפוצון אפור, ובכל זאת, בחור צעיר שראו עליו שאינו בסדר. הוא הלך, מעוקם משהו, לאורך הצריף אבל ממש מעל הפתח של הרכבת, ממש בקצה, וההליכה שלו היתה עקומה והוא כל כמה שניות הסתכל אל הפתח ופסי הרכבת ולי היתה הרגשה וודאית שהוא תכף קופץ פנימה. עוזב הכל וקופץ.

הסתכלתי מסביב. מה עושים? החלפתי מבטים עם כמה אנשים, אמרנו אחד לשני בעינים שכן, ראינו, ואנחנו לא יודעים מה לעשות, ובזמן הזה בחורה צעירה ניגשה אליו ונכנסה איתו לשיחה. היא משכה אותו בעדינות מעל הפתח והוציאה את הארנק שלה והם עמדו דיברו. הוא נראה שמח. ה U8 הגיע ועליתי עליו. אחרי שהתיישבתי ראיתי שגם הבחורה עלתה, וגם הבחור, ושהם עומדים, ושהוא טוחן לה את המוח בתוך הרכבת. היא ירדה ברוזנטהלרפלאץ. הוא עמד ליד הדלת של האובאן והסתכל אחריה. הייתי בטוחה שהוא יצא אחריה אבל הוא לא. הרכבת התחילה לנסוע. הוא הסתובב לתוך הקרון והתחיל לדבר בקול רם. הוא דיבר ודיבר וכולם התעלמו ממנו והשתדלו לא להסתכל עליו. כשירדתי בברנואר הוא עוד עמד ודיבר.

דמיאן רייס

ואתמול בערב הייתי הופעה (חינמית, סודית עלאק) של דמיאן רייס. אני ועוד 100 אנשים, אולי. #onlyinberlin

רציתי שלעזיבה שלי תהיה משמעות

לפני שבוע היה יום השנה שלי בברלין. כלומר, יום השנה השלישית שלי בברלין. שלוש שנים מאז אותו היום, בתפר שבין כיפורים לסוכות, 3 ימים אחרי היום הולדת שלי, שבו עליתי על טיסת לילה ונחתתי לבוקר אפור וקר בברלין. תכננתי לציין את היום הזה. חשבתי לפרסם פוסט מיוחד, לשנות את התמונה בבלוג, לעלות תמונה לפייסבוק ולכתוב משהו שנון. תכננתי מלא דברים. בפועל לא עשיתי כלום. לא הייתי מסוגלת. רצף הימים המיוחדים, מועדים וחגים, שהתחיל עבורי שבוע לפני הנסיעה לישראל, עת מרוב התרגשות חדלתי לתפקד, והמשיך בתל אביב, ראש השנה, יום כיפור, יום המילקי, חזרה לברלין, סוכות, יום הולדת תאריך לועזי, שמחה תורה, יום הולדת תאריך עברי ואז יום השנה, מרוב כל אלה, לא נשאר בי כלום. הגעתי אל המועד האחרון ריקה וחלולה. וברקע מזדמזם לי כל הזמן, כל הזמן, ישראלים בברלין, ישראלים בברלין.

קראתי הרבה מהדברים שנכתבו על זה בתקופה האחרונה. אני קוראת את זה כי זה עלי, וזה מרתק אותי. גם עצם זה שכתובים עלי. שהפכתי, שוב, לנושא לדיון, לחלק מקבוצה מובחנת. למשהו שהחברה הישראלית מעסקת בו. אני מרגישה קצת כמו כשהייתי ילדה יחפה בחצר הקיבוץ וראיתי את האוטובוסים המפוארים, הממוזגים, האטומים, של התיירים מגיעים לקיבוץ ועושים סיבוב ופנים של זרים עם שער לבן מסתכלים עלי ומבציעים עלי, ועלינו, הילדים, מהחלונות. מה הם ראו? מה הם קיוו לראות?

סתיו בברלין

הישתנות. שינוי (וגם: תיק, תק, תיק, תק, תיק, תק)

אני קוראת וכל הזמן נדמה לי שאני לא מבינה. לא באמת. מה מסעיר אותם כל כך? למה? כל הזמן נדמה לי שאני מפספסת משהו. לא את התוכן, אני מבינה את התוכן של הדיון, הטיעונים לכאן ולשם. מה שאני לא מבינה זה את הכעס, את הסערה, את החותמת הרגשית שמתלווה לכל הטיעונים האלה. אני לא מבינה אותם, את הצד הישראלי ישראלי שבדיון, למה עכשו, למה דרך המילקי, למה ברלין (ישראלים כל הזמן עוזבים את ישראל, יש הרבה יותר אקס-ישראלים בארצות הברית מאשר בברלין וכו'). אבל זה ניחא, זה הצד שלהם כרגע. העניין הוא שגם את התגובה של הצד שלי, של ישראלים בברלין, אני לא מבינה. על מה הם, שיותר מייצגים אותי בדיון הזה, על מה הם-אנחנו כועסים? למה אנחנו מגיבים לדיון בכזאת עוצמה רגשית, מה אנחנו רוצים להגיד?

לקח לי זמן להבין שהדיון הזה הוא עלי, עלינו. שבגלל זה אנשים נרעשים מהדיון הזה. בגלל זה הסערה. לקח לי זמן להבין שאנשים שחיים כאן, ישראלים בברלין, מתקוממים נגד האופן בו הם נתפסים בישראל, שזה מאבק על התדמית, על הנרטיב, על הסיפור. על מה יחשבו עלינו. על מה הם חושבים עלינו. ואני חושבת שלקח לי זמן להבין את זה כי אני לא מרגישה ככה. כי לא הרגשתי שזה עלי, שזה נוגע בי. לא בתחלה, לא עד שבשיחה עם חברה היא אמרה לי את זה. היא אמרה: עכשו בארץ כולם חושבים שאנחנו אופורטוניסטים. ואני חשבתי, אבל מה אכפת לי מה חושבים עלי בארץ, הרי עזבתי אותה.

***

לעזוב את הקיבוץ היה אקט פוליטי. לא ידעתי את זה אז, כשעזבתי. אז חשבתי שזה טבעי, שזה מה שעושים אנשים בגילי, מנסים חיים אחרים, רואים עולם. אני עזבתי את הקיבוץ כי רציתי מאוד מאוד לעזוב את הקיבוץ. לא להיות שם יותר. לא לחיות יותר את החיים האלה. כשעזבתי את הקיבוץ זה לא היה חדשני או מרדני או דרמטי. כולנו, כל בני הגיל, כל השכבה, כולנו עזבנו. בבום, בבת אחת.

עלים בסתיו

להיות בתנועה. לזוז. לחיות

כמה שנים אחרי שעזבתי, כשכבר חייתי בתל אביב, נודע לי שיש מנהג כזה שבני משק נוסעים לקיבוץ בחגים, או בימי הזיכרון. אני זוכרת את היום הזה בבהירות, הייתי בתל אביב, בשנקין, ופגשתי מישהי כמוני, בת קיבוץ שעזבה, וזה היום הבוקר של יום הזיכרון והיא שאלה אותי אם אני נוסעת לטקס בערב, היא רצתה לדעת אם יש לי טרמפ עבורה. אני לא הבנתי. לא העלתי בדעתי לנסוע לטקס. למה שאסע לטקס? הרי עזבתי את הקיבוץ.

לעזוב את הקיבוץ לא היה רק לעזוב מרחב גיאוגרפי. זה היה הרבה יותר מזה. בגלל שהקיבוץ היה פוליטי, אידיאולוגי, בגלל שעצם החיים בקיבוץ זה הצהרה, לעזוב את הקיבוץ היה הצהרה נגדית. אקט פוליטי נגדי. לעזוב את הקיבוץ, בשבילי, היה לעזוב את הנרטיב של הקיבוץ, להיות לא חלק, להיות לא שותפה. בשבילי, בשנים הקיצוניות, שנות האנטי קיבוץ שלי, לעזוב את הקיבוץ היה במפורש לא להיות בחגים, לא להיות בטקסים, לא לדקלם את הטקסטים, לא לשיר עם המקהלה. לעזוב את הקיבוץ היה לעזוב את השקפת העולם ודרכי החיים והלחנים המיוחדים ומגילת החג הפרטית של הקיבוץ. בדיעבד, זה היה לגמרי אקט פוליטי. אמירת לא.

וגם זה: כשעזבתי את הקיבוץ רציתי שהם ידעו, חברי הקיבוץ, רציתי שידעו שעזבתי. רציתי שידעו שבחרתי לא להיות ביניהם, לא להיות כמוהם. רציתי שיכאב להם. באמת. אני חושבת שעזבתי גם על גל של כעס ורציתי שהם ידעו מזה. שידעו עד כמה אני לא מקבלת, עד כמה אני פוסלת, את אורחות חייהם. כאב לי וכעסתי ורציתי שהם ידעו מזה, רציתי שידעו את הכעס והכאב שלי, ורציתי שיעשו עם זה משהו. רציתי שישתנו. בשבילי, הקטנה, למה לא. רציתי שיהיו אחרת.

סתיו בברלין

הישתנות. בטבע זה כל כך יפה, קל טבעי.

רציתי שלעזיבה שלי תהייה משמעות. ואני חושבת שכולנו היינו קצת ככה, כל העוזבים, רצינו שלעזיבה שלנו תהייה משמעות. זה לא היה הפסקת הדיאלוג. זה היה תפיסת קול אחר. תראו, רצינו להגיד, תראו מה קורה עם היצירה שלכם, ותלמדו מזה משהו.

אני חושבת שזה מה שקרה לי השבוע, זה מה שפתאום הבנתי: שאנחנו, הישראלים בברלין, קולקטיב אמורפי שמעולם לא חתמתי על הצטרפות אליו, רוצים שלעזיבה שלנו תהייה משמעות. שיקראו ממנה משהו. ובגלל זה אנחנו רוצים לשלוט במסר. בגלל זה אכפת לנו מהנרטיב. בגלל זה העמוד של "עולים לברלין" כל כך מגעיל אותנו, כל כך מעליב. זה לא המסר שאנחנו רוצים, זה לא הנרטיב שלנו, ואנחנו מנסים, כל אחד בדרכו, מן הסתם גם אני בפוסט הזה, לשלוט במסר. אנחנו מנסים לתת משמעות לאומית לעזיבה שלנו ואנחנו רוצים שתקשיבו, זה לא המילקי וכל זה, תקשיבו. ותראו. והלוואי וזה היה אחרת.

ובמובן הזה לא באמת עזבתי את הקיבוץ, את ישראל. הדיון הזה, המגוחך, על המילקי, הוא גם דרך לשמור על קשר, להיות בדיאלוג, להיות שותפים, להיות חלק. זה לא ניתוק. זה ההפך מלנתק. זה להחליף קול, זה רק קול אחר, בדיון המתמשך על הציונות, על ארץ ישראל. אני חושבת שאנשים שבאמת עוזבים לא משתתפים בדיון, לא מרגישים שהדיון הזה הוא עליהם, קשור בהם, שהם חלק ממנו.

עזבנו. אבל לא עזבנו רחוק כל כך!

סתיו בברלין

דם ודמעות. כשייגמר הסתיו, אני אפסיק לצלם אותו

***

אולי בגלל זה לא הבנתי בהתחלה על מה המהומה. אולי כי עבורי, בעצם, היתה רק עזיבה אחת. מאז ומעולם. רק העזיבה של הקיבוץ. כל שאר העזיבות הן רק הד, הידהוד קלוש, של העזיבה ההיא, האמיתית, החותכת. עזיבת הקולקטיב. כל השאר, ישראל לדוגמא, זה כבר לא משנה. אני עזבתי.

***

ואולי לא באמת עזבתי. אולי אני משתהה עוד בצדדים, בשוליים. בשוליים של הדיון הציבורי, בשוליים של החברה. אולי כל זמן שאני בדיון, כל זמן שאני מרגישה, איכשהו, שהדיון הזה עלי, לא באמת עזבתי. אבל אני מבטיחה, יבוא יום, עוד יבוא היום, ואני אצליח. באמת. לעזוב.

***

מה שהביא בסופו של דבר לנפילת הקיבוצים היה העזיבה. גלי העזיבה של הצעירים. לא המשבר הכלכלי, לא זה שהמערך (העבודה) איבד את השלטון, לא הקפטיליזים הקיצוני שהשתלט על ישראל. מה שבאמת שבר את הקיבוצים היה העזיבה הקולקטיבית, הסוחפת, של הבנים. זה מה ששבר את המערכת. וזה מה שהביא לשינוי.

"ועכשו הם פתאום שואלים, איך קרה שנפלו השמים"

***

פתחתי את הבלוג הזה לפני שלוש שנים ושבוע. כמה ימים לפני שעזבתי לברלין. בחרתי לו תמונה שסימלה לי מקום שאהבתי, מראה שאני אוהבת. שקיעה, חוף יפו.

את התמונה החדשה בחרתי בגלל מה שהיא מסמלת לי. שינוי. השתנות. להיות בתנועה.

גרשוני בברלין

גרשוני בנוייה גלרי. מי ציוני מי לא. את ה"מי לא" השארתי בחוץ

תל אביב – ברלין. אז למה אנשים זזים בעולם?

את היום האחרון שלי בישראל ביליתי עם אחותי בתל אביב. היו לנו תוכניות ליום הזה, חשבנו ללכת למוזיאון של נחום גוטמן ולהסתובב בנווה צדק וכאלה, אבל כשהיום הגיע הייתי לא תיפקודית לחלוטין. מרוטה וסחוטה, הייתי על אוטומאט נסיעות, מחכה לזמן שיצעד לאחור כדי שאני אוכל לנוע קדימה, ולא התחשק לי לעשות כלום. במקום זה אכלנו ארוחת בוקר ארוכה וטיילנו קצת בעיר ובסוף התמרחנו בבית של חברה לשיחה ארוכה ומדי פעם הצצתי באינטרנט, בפייסבוק, וככה גיליתי את סיפור המילקי.

לא ידעתי איך זה התחיל הפעם, מרוב סהרוריות בתל אביב לגמרי פספסתי את זה, ובאותו בוקר זה כבר היה בכל מקום, תמונות של חשבוניות, בן כספית והפגיעה בכבוד הלאומי, אלדי, אלדי, אלדי, כל הקשקשת על הראש שלי, ואני עוד לפני זה בקושי החזקתי את הראש זקוף. אמרתי לאחותי שאני חושבת ששוב מדברים על ישראלים בברלין והיא אמרה שאוי, למי יש כוח שוב לשטות הזאת. אמרתי לה שאני לא עזבתי בגלל המילקי והיא אמרה שהיא יודעת ודיברנו על הסיבות שלדעתי מביאות אנשים לעזוב את ארץ הולדתם ולחיות במקום אחר.

***

באותו יום, מעשה שטן, פרסמו שלושה אנשים שונים שהכרתי, אנשים שעבדתי אתם בסאונדקלאוד, תמונות מהחיים החדשים שלהם בניכר. אחד מהם, הבכיר, היה VP טכנולוגיות בסאונדקלאוד. עבדנו ביחד והיינו מאוד מיודדים. הוא היה הגרמני הראשון שהזמין אותי לבית שלו, שהכיר לי את משפחתו. אשתו גרמניה ממוצא דני שנולדה בגרמניה. היא סיפרה לי שבימי הכיבוש הנאצי סבתא שלה התאהבה בחייל גרמני. אחרי המלחמה הסבתא התחתנה עם הגרמני וקיבלה צו גרוש, דנמרק שללה את האזרחות שלה והסבתא עברה לגרמניה. בכל מקרה, אחרי שסיים את עבודתו בסאונדקלאוד הוא החליט להצטרף לחברה שפועלת מניו יורק. לפני שבוע הוא, היא ושלושת הילדים שלהם עלו על המטוס. בתמונה שהוא פרסם רואים שניים מהילדים מסתובבים בעיר והוא הוסיף את הכיתוב: "New Yorker". הוא קיבל מלא לייקים וקצת תגובות. בתגובות כתבו "yay" או "cool" וגם "grosse klasse".

ברלין, סתיו

ברלין. אפורה וצבעונית. כל שנה בסתיו הבית הזה עושה את הדבר הזה, הפלא הזה.

חברה אחרת מסאונדקלאוד פרסמה תמונה מתוך מכבסה אוטומאטית בסן פרנסיסקו, תמונה של מכונות כביסה בשורה, אחת ליד השניה, ולזה הוסיפה את הכיתוב:  Scary, ואני ישר נזכרתי בימים הראשונים שלי בברלין, בשנה הראשונה, כשכיבסתי את הבגדים שלי במכבסה מהסוג הזה, מכבסה אוטומאטית, וכמה אימה וכמה בושה זה העביר בי. הייתי הולכת אל המכבסה ביום ראשון על הבוקר, בשעה שהרחוב הכי שקט והכי ריק, כי זה יום ראשון על הבוקר, וכל הדרך למכבסה הייתי מתפללת שאף אחד שאני מכירה לא יראה אותי. ככה התביישתי בזה. אבל ממה בעצם התביישתי? מה היה כל כך נורא בזה?

הבחורה הזאת, שמעלה כל השבוע תמונות של בתים פוטנציאליים עבורה בסן פרנסיסקו, היתה האימה שלי בעבודה. היה לה מעמד-על בחברה. היא היתה שם כמעט מההתחלה וכשאני הצטרפתי היא היתה לגמרי המלכה של המקום. עוד לפני שהגעתי ידעתי עליה. היא היתה חלק מהאנשים שערכו איתי ראיון סקייפ. דיברנו יותר משעה. אחרי הראיון אתה חשבתי שהיא נחמדה וחלשה ואני אוכל לעזור לה. במציאות היא התגלתה כמעניינת, מורכבת, קשה, חזקה, ומה זה לא צריכה שום עזרה ממני. היתה לי אתה מערכת יחסים של שנאה אהבה. רציתי שהיא תאהב אותי, תקבל אותי, תעריך אותי. ביני לביני קראתי לה "הנאצית". זה היה סתם אימפולס מכוער. היא היתה גרמניה ובלונדינית עם עינים כחולות וחזקה וזה היה הפחד שלי והחרדה שלי שבגללם כיניתי אותה ככה.

אחרי כמה זמן התיידדנו. היא סיפרה לי שהיא קונה דירה בברלין. היא ביקשה שאשמור את זה בסוד. אני לא יודעת למה, לא הבנתי אז ואני לא מבינה היום, אבל היא לא רצתה שאחרים ידעו שהיא קונה דירה. כאילו היא התביישה בזה. היא אמרה לי אז, בימים של קניית הדירה, שזה הדבר הגדול האחרון שיקרה לה בחיים. היא אמרה שאחרי הלידה ובית ספר, האוניברסיטה ובחירת המקצוע, היא עברה את כל הנקודות ציון הגדולות של החיים. היא אמרה שאין לה כוונה להתחתן ולעשות ילדים ולפיכך זהו זה עבורה, זה מה יש. ועכשו היא מעלה תמונות מתוך מכבסה אוטומאטית בסן פרנסיסקו וכותבת שזה מפחיד אותה.

סתיו בברלין

מדרכות הסתיו. כל שנה בסתיו. לא מבינה איך זה קורה, בחיי, לא מבינה

הבחור השלישי הוא מתכנת IOS שעבד בצוות שלי והוא וזוגתו עברו לסן פרנסיסקו. בחודש האחרון עקבתי אחרי החתונה שלהם (בשביל הויזה שלה, הוא קיבל ויזת עבודה), הירח דבש, פירוק הדירה בברלין. באותו יום, יום המילקי, היום האחרון שלי בתל אביב, הוא פרסם את הסטטוס הבא:

Boarding the plane to a new life in a few hours. Can't express how excited I feel. Also can't express how grateful I am. Moving to this new continent feels easy. Nearly too easy. My parents wouldn't have been able to make such a trip. Times are changing, worlds are moving closer together. Still I'm one of the few lucky ones. Something to meditate over on the plane.

הוא קיבל הרבה לייקים ותגובות, איחולי ברכה לרוב, וביניהם כתבה לו הבחורה מהפיסקה הקודמת, זאת שכל כך הפחידה אותי עד שכיניתי אותה בליבי "הנאצית":

my head is imploding when i actually really think about it.

מה עובר בראש של גרמני כשהוא עובר לחיות בארץ אחרת? זה אחר לגמרי מאשר בראש הישראלי? על מה הם חושבים כשהם מדברים על זה? באיזה מילים הם משתמשים? ולמה ההורים שלהם לא יכלו לעבור גם? האם הגרמנים פחדו לטייל בעולם כי כולם שנאו אותם? האם היום יותר נעים להם בעולם כי העויינות כלפיהם פחתה? אני לא יודעת. אני לא יודעת מה עובר בראש של גרמני כשהוא עובר לחיות בארץ אחרת. יש דבר כזה לרדת מגרמניה?

וזהו. אני לא חושבת שדיברו על זה עוד באמצעי התיקשורת.

סתיו

דברים משתנים בחיים. כל הזמן דברים משתנים. אנשים עוברים מקום. עלים משנים צבע.

***

"החיים בקרב עם זר עוררו בי תחושה זרה לאופי שלי, תחושה ברורה של השתחררות כמעט חסרת עכבות ומעצורים".

מתוך: פיין ואן ברוקלין, מאת: מיקה ולטרי ("נוף הירח", תרגום רמי סערי). בנובלה מספר הכותב, ממוצא פיני,על התקופה בה חיי מחוץ לארצו, בצרפת.

***

היום האחרון

את הלילה האחרון העברתי בבית של אחותי. בבוקר היא הסיעה אותי לנתב"ג. היתה לי טיסה נוחה, טיסת צהריים, ולפני שיצאנו מהבית בדקתי בנחת את לוח ההמראות והנחיתות של הנתב"ג. היה כתוב שם שהטיסה של איזיג'ט לברלין תצא מטרמינל 1. ממש ברגע האחרון, כבר בתוך שטח הנתב"ג, נזכרתי בזה ואמרתי לאחותי ושתינו היינו קצת נבוכות ולא הבנו, איך זה מטרמינל 1? הרי הטרמינל הישן נסגר והכל.

נלחצתי והרגשתי אומללה ושאלתי את עצמי למה הכל צריך להיות כל כך מסובך, למה פתאום טרמינל 1 ולא טרמינל 3, למה ככה, ובכלל. אחותי, שהיא קרת מזג ממני לא נלחצה, סובבה את הרכב ולקחה אותנו חזרה אל טרמינל 1, הנתב"ג הישן, ושם, בתוך דימעה שקופה וזיכרונות מטיסות של ילדות, נפרדנו. בפנים היו דלפקים של איזיג'ט. רק של איזיג'ט. העסק לקח דקות. כל התהליך, צ'ק אין, בידוק, ביקורת גבולות, נמשך אולי 10 דקות ונכנסתי לתוך החלל הריק של הנתב"ג הישן ושאלתי את עצמי מה נעשה פה שעתיים, אפילו פינת עישון אין. ואז קראו לנו לעלות על השאטל – אוטובוס של הנתב"ג – והאוטובוס הסיע אותנו כל הדרך חזרה לטרמינל 3 ונכנסנו דרך דלת אחורית אל הדיוטי פרי הגדול בעולם, הדיוטי פרי של טרמינל 3.

סתיו בברלין

כסאות ריקים

נחתנו דרך ענן וברלין היתה אפורה וגשומה והיה עדיין אור ואני הרגשתי התרוממות רוח, שמחתי לחזור, והשמחה הזאת הטיסה אותי קדימה. הרגשתי חזקה מספיק ושמחה מספיק כדי להגיע הביתה בתחבורה ציבורית והלכתי אל תחנת הרכבת וקניתי כרטיס ועליתי, כמו מלכה, על ה – RE בדרך אל אלכסנדרפלאץ והדלתות נסגרו מאחורי והרכבת התחילה לנסוע. הייתי בתנופה. באלכנסדרפלאץ החלפתי ל - U8. במדרגות מישהו תפס את המזוודה שלי מאחורי, אמרתי לו שלא צריך אבל הוא התעקש והוריד את המזוודה שלי אל הרציף ואני נכנסתי דרך הדלתות הפתוחות של ה U8 והרכבת התחילה לנסוע ואחרי כמה דקות וכמה תחנות הבחנתי שאני נוסעת לכיוון ההפוך מביתי. בלי לאבד את החיוך ירדתי מהרכבת, חציתי את הרציף ועליתי על הרכבת לכיוון ההפוך. חזרתי.

להיות בישראל

יום כיפור ושקט בחוץ ואני שומעת את המיית המזגנים, וציוצים של ציפורים, ותיקתוק של ברז דולף, טיף, טיף, טיף, אחיד, קצוב, טיפה, טיפה, טיפה, כמו בספירה לאחור. אבל ספירה לאחור לקראת מה? לקראת מה?

עוד כמה ימים אני חוזרת לברלין. או נוסעת לברלין. או נוסעת מכאן. או עוזבת. עוד כמה ימים, ואני לא יודעת איך לכנות את הפעולה הזאת, של לנסוע מכאן לשם, מכאן לשם, מכאן, איפה שחייתי רוב חיי ואני כרגע נמצאת, לשם, איפה שאני חיה עכשו וכרגע לא נמצאת. איך קוראים לפעולה הזאת? וגם, איך מכנים את מה שאני עושה עכשו, מה אני עושה עכשו, אני בחופשה? ביקור? הפסקה?

אני אוהבת את יום כיפורים בתל אביב. באתי בכוונה בתקופה הזאת של החגים, של יום כיפורים. בימים האחרונים, וגם לפני שבאתי, יצא לי להגיד את זה הרבה, שאני אוהבת את יום כיפורים בתל אביב. שזה כל כך מיוחד. עכשו יום כיפורים ועוד כמה ימים אני נוסעת ואני מרגישה את הפרידה מכסה אותי בצבעים חמים ועצובים, שמחה והקלה וצער על מה שלא היה וגעגועים מראש למה שתכף לא יהיה.

שדרות בן גוריון תל אביב

הכניסה של יום כיפור. הרחוב כבר התרוקן וטרם נכבש על ידי גדודי ילדים חמושים באופניים. כל הקסם

יש שקט מיוחד ביום כיפור או שזה הכל בראש שלי? השקט הזה, שיש בחוץ עכשו, הוא שונה משקט של שבת רגילה? אני שומעת את המיית המזגנים. כל הימים האלה בתל אביב אני שומעת את המיית המזגנים. השקט של העיר. אתמול, בתפר שבין רגיל וכיפור, הלכתי לבית של חברים לארוחה מפסקת. אחר הצהריים המוקדם, קצת לפני ארבע, הלכתי לאורך דיזינגוף ושדרות בן גוריון והסתכלתי על העיר מתקפלת. זה היה מקסים. בתי הקפה נסגרו והאנשים נעלמו והרחובות עוד לא נכבשו על ידי גדודי הילדים עם האופניים והעיר היתה פשוט יותר ריקה. היו בה פחות אנשים. זה היה אפוקליפטי ומקסים.

אני אוהבת את יום כיפורים בגלל זיכרונות וסנטימנטליות. יש לי זיכרונות טובים מימי כיפורים קודמים. גם זיכרונות וגם מאגרי ידע שנותנים לו משמעות עבורי. המלחמה. בן כיתה שאבא שלו נהרג. השנים הפכו את זיכרונות המלחמה ומשמעויות המלחמה לחלק מהיום הזה עבורי, ליום בעל משמעות. והדברים שעשיתי: נסיעות לצפון, שיט אבובים בירדן, רק אנחנו, סוחבים שוב ושוב את עצמנו ואת האבוב שלנו לנקודת ההתחלה כדי להנות מהשיט הקצר. ככה, כל היום. או ימי כיפורים בים. חוף זיקים. חוף פלמחים. או ימי כיפור של מסיבות סמים בעיר. או ימי כיפור על הגג של חברים. יש לי זיכרונות טובים מימי כיפורים. חשבתי שזה יהיה רעיון מצויין, להיות בישראל ביום כיפורים.

ערב יום כיפור, דיזינגוף

דיזינגוף, ערב יום כיפור. כמו דקה לפני האפוקליפטה. כמו רחוב שנכבש על ידי תנועות נוער. כמו חגיגת ילדים. כמו דקה אחרי ההפצצה.

להיות בישראל

זה הביקור השישי שלי בארץ מאז שעזבתי. קצב של שני ביקורים בשנה, ואני בביקור מספר 6. אני חסרה בשפה העברית את המילה לזה, לדבר הזה, לבקר בארץ המולדת בה אני לא חיה. זה לא כמו ולא דומה לשום דבר אחר. לשום חוויה אחרת. זה משהו בפני עצמו. לגמרי מצדיק מילה.

לבקר בישראל* עבורי זה חלק מהמשמעות של לא לחיות בישראל. זה חלק מהזמן, מרצף הזמן של החיים שלי מחוץ לישראל. זה לא חופשה. אי אפשר לקרוא לזה חופשה. לצאת לחופש זה, יותר מהכל, לצאת לחופש מעצמך, מעצמי. זה לנסוע למקום חדש, להיות טאבולה ראסה, להתענג על חוסר המשמעות, חוסר המעורבות, חוסר המחוייבות. זה להחליף, בבת אחת ולזמן מוגבל, את כל הסרטים בראש. זה לצאת מעצמך. לצאת מעצמי.

שקיעה, חופי תל אביב

היום יום אחרון שלי עם הים. מתנה לא צפויה: טיול יומי מול הים בשעת שקיעה

לבקר בישראל, עבורי, זה ההפך. בדיוק ההפך. לבקר בישראל זה כמו להתנפץ במהירות של מיליון אלף קמ"ש אל תוך עצמי. כמו צפרדע שמטיחים על חלון, אני נמרחת על מידרכות ההיסטוריה של עצמי. על כבישי העבר. על גרסאות קודמות. לבקר בישראל זה כמו לבקר גרסאות ישנות יותר של עצמי. זה לא מוציא אותי מעצמי, זה מכניס אותי בכוח של צנטריפוגה אל תוך מעגלי החיים הקודמים שלי. חיים עליהם וויתרתי.

לבקר בישראל זה לבקר את המקום בו בחרתי לא להיות. זה להיפגש עם אופציות של חיים עליהם וויתרתי. זה להסתכל בעינים על האלטרנטיבה, האלטרנטיבות. תראי, אומרים לי העצים, הבתים, הגינות הגזוזות, שלטי הרחוב, כל זה היה יכול להיות שלך. ראי על מה וויתרת. ראי מה בחרת לא. ובביקור בישראל אני הולכת ברחובות האלה ואומרת לא לעצים, לבתים, לגינות הגזוזות, לשלטי החוצות. לא, לא, לא, לא. אני לא. אני רק מבקרת.

לבקר בישראל, גם ביקור ממושך, כמו הפעם, ביקור של יותר משבועיים, זה לא כמו להיות בישראל. זה לא כמו לחיות בישראל. זה לבוא למקום שהכי טבוע בי ולהיות בו לא נטועה. זה כמו לשהות במצב של הקפאה עמוקה. לנוע בין הזיכרונות והאופציות. גן השבילים מתפצל סביבי לשני הכיוונים, לעבר העבר המלא, לעבר העתיד הריק. בביקור בישראל הזמן שלי תחום, מוגדר, מגודר. אני תחומה בלוחות זמנים. אין לי זמן ואני דוחסת את כל הוויתי אל תוך האין זמן הזה.

חומוס אבו מארון בתל אביב

האוכל הטוב בעולם. אכלתי כאן חומוס בכמויות לא סבירות ויצאתי עם כמה תובנות חדשות בנוגע להשפעות דיאטת חומוס על מערכת העיכול.

אני פוגשת את החברות שלי, האהובות, ומסביבינו התיקתוק נמשך, התיקתוק מתקתק. אני מנסה לספר להן את עצמי בזמן הקצר שנותר והזמן שלנו כל הזמן מתקצר. מתחילת הפגישה אני יודעת שיש לי פחות זמן איתן, פחות זמן לתאר את עצמי. אז אני מנסה לדייק, לדחוס, למיין, לבאר. אני רוצה לספר להן את עצמי, שיראו אותי, ואני רוצה להקשיב להן, להיות חלק מהחיים שלהן למרות שאני לא, ואני נזקקת לרמת עריכה ודיוק ותימצות שהופכים את הכל, הזמן, החיים שלי, לעוד יותר דחוס ואני כל הזמן מוצפת רגשות, מותשת מהמאמץ להיות.

השיחות שלנו הן רק ההיילייטס. כאילו יש מיליון אלף שעות שיחה ביננו איפשהו בעולם והשיחה שלנו האמיתית, הממשית, מה שבאמת אמרנו אחת לשניה, זה הקצה ותוצאה של עריכה מטורפת. רק הקטעים הכי חזקים, אמוציונאלים, דרמטיים, נשארים. שיחה שכולה מיצי קיבה. וזה אף פעם לא מספיק. אני אף פעם לא מדוייקת מספיק. כל הזמן אני שוכחת דברים, שוכחת לשאול, שוכחת לברך, שוכחת להגיב. אני לא מספיקה. עוד לפני שאנחנו נפרדות אני כבר מוטרדת ממה שלא אמרתי, לא שאלתי, לא הגבתי. מכל מה שלא הספקנו. בביקור בישראל אני כל הזמן שומעת את השעון מתקתק.

עם ישראל חי אבל משלם ביוקר

בלי מילים (בגינה הקרובה לביתי)

לבקר בישראל זה משהו שלא דומה לשום דבר אחר. אני מתהלכת כאן ואני לא אני, אני כמה גרסאות של עצמי וכולנו כאן ביחד, דבוקה של לירזיות, תופסות נפח ובו בזמן שקופות. אני מי שהייתי ומי שאני ומי שבחרתי לא להיות. לבקר בישראל זה כל הזמן לנסח את עצמי. לעולם ולעצמי. זה להגיד, זה להיזכר, שאני לא באמת אומרת לא לעצים, לבתים, לגינות הגזוזות, לשלטי החוצות.

איך אפשר להגיד לא לעצים, לא לבתים, לא לגינות הגזוזות, לא  לשלטי החוצות? איך אפשר להגיד לא לכל זה? אני לא אומרת לא. הכי הרבה שאני אומרת זה לא כרגע, לא עכשו. וגם זה אני לא אומרת. יותר מהכל אני חושבת, ואני רוצה להגיד, יותר מהכל אני רוצה להגיד שזה בכלל לא אתם, זה לא קשור בכם, בבתים, בעצים, בגינות הגזוזות, בשלטי החוצות. זה באמת, באמת, באמת, לא אתם. הפעם זה אני. לגמרי אני. לכרגע.

____

* בפוסט הזה אני כותבת "לבקר בישראל" כי זה נראה לי פחות פרובוקטיבי מ"לבקר בתל אביב". אבל זה גם פחות מדוייק. האמת היא שאני מבקרת בתל אביב. לא בישראל.

תל אביב. בלי שלום והיי ודנקה וצ'וסי וביי

חם מאוד בתל אביב, ולח, ואני הגוף שלי כבר לא רגיל למזג אוויר הזה, לחום הזה, ללחות הזאת, לא הגוף ולא הנפש, ואני מרגישה קצת המומה, או עמומה, מעומעמת, כאילו אני הולכת בתוך מעטפת שקופה, ענן שקוף של חמימות דביקה שלפעמים היא נעימה, אפילו הרבה היא נעימה, אבל הכי נעים להסיר אותה מהגוף בסוף היום.

ערב אחד השבוע הסתובבתי בין הרחובות שדרות נורדאו, סוקולוב ובזל ולא הצלחתי למצוא את עצמי. זה היה בסוף היום, כבר ירד החושך, וכל היום הייתי בחוץ, ברחובות, מתחת לשמש, הלכתי והלכתי בתל אביב, הלכתי משדרות נורדאו למסעדה טבעונית חדשה בפינסקר והלכתי בחזרה, הלכתי על הטיילת בשעת שקיעה, הלכתי מגורדון עד לשוק המקורה ובחזרה, ואחרי שהשמש שקעה, אחרי הטיילת והשקיעה נהייה לי רעב וחיפשתי פתרון לדברים אבל לא הצלחתי להחליט מה אני רוצה לאכול, לא ידעתי על מה בא לי, וככה יצא שהלכתי מתוך תקווה שברחוב משהו ידבר אלי, משהו יקרא לי, הלכתי מסתכלת החוצה, לצדדים, מחפשת, ופתאום, לרגע, מצאתי את עצמי כשאני לא יודעת בדיוק איפה אני ואיפה הבית שלי ואיך להגיע מפה לשם והיד שלי, מעשה שטן, מעשה אינסטינקט, נשלחה אל הסלולר וברגע האחרון עצרתי את עצמי. לא לירז, אמרתי לעצמי, את לא שולפת גוגל מפס באמצע תל אביב, את לא צריכה את זה. אם יש מקום בו את לא צריכה את גוגל מפס זה תל אביב, והמשכתי ללכת בנחישות ומרוב נחישות שכחתי שאני רעבה והגעתי אל הדירה עם תחושת נצחון קלה ובטן מקרקרת.

תל אביב, צפון

תל אביב. האופן שבו דברים משתלבים זה בזה. או לא משתלבים בכלל

אני לא באמת יכלה ללכת לאיבוד בתל אביב. אני כל כך רגילה ללכת לאיבוד שאני לא רואה בזה ללכת לאיבוד. אני פשוט, בחיים שלי בברלין, מרבה להגיע למקומות שלא הייתי בהם קודם, שזאת הפעם הראשונה שלי להגיע אליהם, אז הזמן שלוקח לי להגיע אליהם והבלבולים בדרך הפכו למשהו יומיומי, למשהו שאני מצפה לו, מניחה שהוא יקרה, חלק מהעניין. אבל בתל אביב לא, תל אביב עיר שטוחה, בלי עומק, בלי צל, בלי פינות מסתור, ואני מכירה אותה. היא העיר שלי. או, היא הכי עיר שלי שיכול להיות, כי היא לא באמת שלי אבל אני רגילה בה והרגילות הופכת אותה ליומיום, לטריוויה, לבית.

רציתי לכתוב משהו על החיים בין שתי תרבויות, אבל אני לא חיה בין שתי תרבויות, אני לגמרי ישראלית. העיר הזאת, החום, השקיעה, השפה, זה לגמרי הבית שלי. רק שאני לא חייה בבית הזה כבר כמה שנים, ופה ושם, בקצוות, בשוליים, אני מסתכלת על הבית הזה ומרגישה את התתרחקות שלי ממנו, את הזמן שאני לא. יצאתי בוקר אחד לשוטט על דיזינגוף. זה היה קצת אחרי תשע בבוקר, הרחוב עוד לא ממש נפתח, רק חלקית, ואני חיפשתי אופטיקאי. כבר הרבה זמן אני דוחה את זה, אולי מדחיקה, אבל הגיע זמני למשקפי קריאה, וכשהחנות הראשונה שראיתי ברחוב מולי היתה אופטיקאי גור החלטתי שזה משמיים ואין מה להדחיק עוד וניסיתי להיכנס.

תל אביב

בתפר שבין גן העצמאות והטיילת ניצבים שני ספסלים נפלאים. נקודה של יופי

החנות היתה סגורה. למרות השלט שאמר שהיא פתוחה משמונה וחצי, ולמרות שהיה אחרי תשע, החנות היתה סגורה. הדלת לא זזה. מישהו צפר מאחורי, צפירה ממושכת. הסתובבתי לחפש את מקור הרעש. הצפירה הגיעה מרכב לבן שעמד בחניה ליד החנות. האיש ברכב תימרן את הרכב לחניה ודיבר אלי, ואני לא שמעתי כלום אבל הבנתי: זאת החנות שלו, הוא תכף יפתח, חכי לי. לא חיכיתי, המשכתי ללכת לאורך הרחוב בכיוון של דיזינגוף ומצאתי חנות של אופטיקה הלפרין והדלת היתה פתוחה אז נכנסתי. בפנים, בשולחן קבלה, עמדה אשה. הלכתי אליה ונעמדתי. היא לא הרימה את העינים ולא אמרה כלום וכלום לא קרה. אמרתי לה, שלום. היא לא אמרה כלום ולא הרימה את העינים ושתינו עמדנו אחת מול השניה בלי שום קשר עין. אחרי קצת זמן היא אמרה, מה, בלי להרים את העינים. שלום, אמרתי לה, שלום ובוקר טוב. היא הרימה את העינים והסתכלה עלי ובשקט יצא לה מהפה, כמו סינון, כמו קללה, שלום, ואז חייכתי אליה וביקשתי לראות אופטיקאי. היא אמרה שאין אופטיקאי, הם עוד לא הגיעו. טוב, אמרתי לה, אז תודה ושלום ויום טוב. היא לא ענתה. לפקיד בבנק שנתן לי כסף כי הכספומט בחוץ לא עבד אמרתי דנקה דנקה, ואז תיקנתי את עצמי. לאיש במכולת אמרתי צ'וס לפני שיצאתי ואז תיקנתי לביי. הוא היה נראה מופתע. נוט טו סלף: לא אומרים צ'וס כשיוצאים ממקום בתל אביב. לא אומרים כלום, פשוט יוצאים.

בתחנת רכבת, גם בחוץ וגם בתוך הרכבת, הכל מכוסה שלטים שמסבירים לאנשים איך להתנהג, מתי הם מרגישים טוב: "כשיש יותר ספייס כולנו נהנים מהדרך!" ועוד כאלה סלוגנים מחנכים. במכולות נותנים שקיות פלסטיק דקיקות. פחי האשפה הירוקים עומדים פתוחים באמצע הרחוב. פעמים הזיזו אותי פועלי ניקיון מהספסל רחוב עליו ישבתי כי הם רוצים לנקות. הזמנתי ספר לפני שלושה שבועות באינדיבוק. הספר עוד לא הגיע. פעמיים שלחו אותו לכתובת הנכונה, המדוייקת, של אחותי, והספר לא הגיע. בדואר אמרו שאף אחד לא תבע את החבילה. אחותי לא קיבלה פתק שהחבילה הגיעה. אמיילים ביני לבין החנות. בניסיון שלישי הצעתי שישלחו לאמא שלי, לקיבוץ, אולי שם הדואר עובד.

רכבת ישראל

רכבת ישראל בהמלצות להתנהגות טובה

במונית שלקחתי חזרה הביתה מאוחר בערב ראש השנה הנהג השמיע אלביס. על תא הנהג היה פתק: שירים של אלביס שמושמעים כרגע במונית שר אותם נהג המונית. מעוניינים בדיסק? נא לפנות לנהג. בסניף הבנק אליו נכנסתי כי הכספומט לא הוציא כסף היו שתי כספריות וארבע אנשים ומכונה שממנה צריך לקחת מספר בשביל התור. של 4 אנשים. מכונה שצריך להכניס אליה את הכרטיס אשראי והיא תתן מספר. לתור. כל החלל שם הוא בערך 4 מטרים על 4 מטרים ואת התור מסדירה מכונה ועדיין, נקלעתי לוויכוח על התור, מי הגיע קודם (היא הגיעה קודם, בכלל לא ניסיתי לתפוס לה את התור, פשוט עמדתי ליד המכונה כדי לראות מה עושים אתה, איך לתפעל אותה. היא, אחרי שאמרה לי שהיא היתה שם ראשונה, הסבירה לי שהיא שונאת לחכות. היא בת שמונים, היא אמרה, והיא שונאת לחכות.)

מונית

נהג מונית ששר אלביס ומוכר דיסקים שלו שר אלביס לנוסעי המונית

אני לא זרה בתל אביב ואני לא בין שתי תרבויות וכל הדברים האלה. אני לגמרי מכאן, לגמרי כאן. רק שאני לא חיה כאן עכשו, לא חיה כאן כבר שלוש שנים, ודרך ההפתעות הקטנות שלי, דרך המקומות בהם אני מוצאת את עצמי מופתעת, אני מרגישה את הזמן שעבר, את הזמן שאני אינני. זה לגמרי בהוויוריסטי. כמו כלב שלמד כמה טריקים חדשים ועכשו צריך לשכוח אותם. בתל אביב לא צריך להתעקש על שלום בבוקר. אין מה להגיד ביי כשהולכים. יותר עדיף שאת התור תסדיר המכונה. ברור שרכבת ישראל עוסקת בחינוך, מי אם לא רכבת ישראל יתעסק בלחנך?!? זה הדברים הקטנים, המצחקים, בהם אני מרגישה את הזמן שעבר, את הפער שנוצר, בהם אני מרגישה שזאת אני, זאת אני שקצת הישתנתי.

תל אביב, חוף הים

הו הים. אין אין אין כמו הים. הריח של הים. הלחות של הים. כמה התגעגעתי לים