למה, למה, למה גדר?

בדצמבר של שנת 2013 הגיעו פועלים לחצר הפנימית בבניין שלי והביאו אתם הרבה ציוד. ערמות של ציוד. חלקי גדר מרשת ירוקה. מוטות ועמודים. שקיות של מלט ואתי חפירה. הם עבדו בחצר יום שלם ובסוף היום היתה לחניית האופניים של הבניין גדר תוחמת בשני צדדים. חוץ מזה הפועלים מיקמו ערמה גדולה וירוקה של רשתות גדר על גזע עץ במרכז החצר ונעלמו. וזהו.

בונים גדר בחצר הפנימית

הציוד, רשתות של גדר, או בדרך להיות גדר, כלי עבודה, מערך שלם. כל זה קרה בדצמבר

והרבה זמן לא קרה כלום.

גדר לאופניים, חורף, שלג

זאת הגדר שהם בנו. גדר לחניית האופניים. גדר עם 2 צדדים בלבד. גדר לא מגודרת. והרבה זמן לא קרה כלום. היה חורף, ירד שלג, נמס השלג, נהייה אביב

הבניין שבו אני גרה הוא חלק מקומפלקס של בניינים שבנויים מסביב לחצר פנימית אחת. חצר גדולה, חצר  יפה, חצר ירוקה. חצר פנימית שהיתה יכלה לאכלס עוד כמה וכמה בניינים, אבל במקום זה היא הריאות הירקות שלנו, של כל דיירי הקומפלקס. הכניסות לכל הבניינים שמסביב לחצר הפנימית הן מבפנים, מהצד של החצר, ולחצר הפנימית יש כמה כניסות מקושטות, מכל הכיוונים של הקומפלקס. מארבעה רחובות שונים אפשר להיכנס דרך הקשתות ולהגיע לחצר הפנימית ומשם לבניין הספציפי שלך.

לקח לי זמן אבל למדתי את זה, למדתי איך להשתמש בזה, מאיזה יציאה לצאת כשאני רוצה להגיע לאובאן, למשל, או לבריכה. היציאות והכניסות השונות הן דרכי הקיצור שלנו. ולפעמים אנחנו חותכים דרך הדשא. כמובן, יש מדרכות בחצר הפנימית. מהבית שלי, אם רוצים לצאת או להיכנס דרך הפתח שהכי קרוב לאובאן, אפשר לקחת את הדרך הארוכה, העוקפת, דרך המדרכות שבתוך החצר הפנימית, או שאפשר לחתוך דרך הדשא. אני חותכת דרך הדשא. אבל התחלתי לעשות את זה רק אחרי שראיתי אחרים, מקומיים, את השכנים המבוגרים מלמעלה למשל, עושים את זה. אחרת לא הייתי מעיזה.

פתח כניסה יציאה

אחת הכניסות לחצר הפנימית. זאת הכניסה הכי נוחה עם יוצאים או באים מהאובאן, למשל. ואז כדי להגיע לבניין שלי חותכים דרך הדשא.

החצר הפנימית היא גינה שיתופית. שטח ירוק קולקטיבי. אני יושבת על מושב החלון בבית שלי ומשקיפה על החצר הפנימית ורואה את עונות השנה מתחלפות. רואה את הטבע חי. החצר היא שטח פתוח, משוחרר, ירוק. מטופח אבל גם טבעי, גם פראי גם בורגני.  שטח לא פרקטיש. יש בחצר עצים ושיחים ודשא וארגז חול גדול ופינות לפחים. או בעצם, במקרה של הבניין שלי, מכלאות לפחים.

אני לא יודעת למה, מעולם לא הבנתי את זה, אבל בחצר הפנימית יש שתי מכלאות פחים. לכל מכלאה יש מפתח. ביחד עם מפתח האב של הדירה קיבלתי מפתח למכלאת הפחים של הבניין. יש בנינים אחרים בקומפלקס שיש להם סתם פחים, לא מכלאת פחים. פחים משוחררים. פחים שעומדים להם, בפשטות, בחצר. אבל לא אצלנו בבניין. אצלנו הפחים נעולים בתוך מכלאה, מגודרים מכל עבר.

פחים נעולים

מכלאת הפחים. הפחים במעונם. פחים נעולים ומגודרים ומבוצרים. ביחד עם המפתח לדירה, מפתח האב, קיבלתי גם מפתח לפחים

ומאז דצמבר גם האופניים מגודרים. לא כמו הפחים, לא מארבע כיוונים, רק משניים. והזמן עבר וכלום לא קרה. עד תחילת אפריל. בתחילת אפריל חזרו הפועלים וחזר הציוד. הפעם הם נשארו ליומיים שלמים, יומיים מלאים. ועכשו יש לנו גדר מרשת ירוקה בחצר הפנימית. היא מגדרת חלק מהחצר הפנימית, חלק מהשטח שהיה פתוח. החלק שבו חתכנו על הדשא כדי לצאת ולהיכנס מהפתח הכי קרוב לאובאן, למשל, החלק הזה בתוך הגדר.

לכאורה, חשבתי, הגדר קמה כדי למנוע בדיוק את זה, את החיתוך דרך הדשא. אבל לא. בגדר הפנימית עשו שני שערים. והשערים הם בדיוק בשני הצדדים של איפה שאנחנו חותכים דרך הדשא. זאת אומרת, עדיין אפשר לחתוך דרך הדשא. הפועלים השאירו את השערים פתוחים והכל נמשך אותו דבר, פלוס גדר שלא מגדרת כלום.

למה באו הפועלים? מי הזמין אותם ולמה? מה התפקיד של הגדר הזאת, מה המטרה שלה? בפני מה היא מגנה, על מה היא שומרת? גדר גדר, את מה את מגדרת?

הגדר הפתוחה

הגדר הפתוחה. שהיא לא הגדר הטובה. או שכן. בעצם אין לי מושג. כי אין לי שום מושג, אפילו לא רעיון, למה הקימו או הגדר הזאת ומה היא באה לעשות ומה המטרות שלה.

"גדר היא מכשול שנועד לתחוֹ‏ם שטח מסוים, כדי לציין בעלות עליו ולהקשות על הכניסה אליו. גדרות עשויות לרוב מרשת או מוטות ברזל, ובעבר נפוצו יותר גדרות עץ." (מתוך ויקיפדיה). 

על מה הגדר שלנו מקשה, ועל מי ולמה? 

אחרי עוד שבועיים ננעלו שערי הגדר. לא הופתעתי. חשבתי שזה עומד להתרחש. אני כבר קצת כן משולבת כאן, בתרבות המשונה הזאת, וחשבתי שזה מה שעומד לקרות. רק קצת דאגתי שיתנו לנו מפתח חדש, אבל לא, אין מה לדאוג. פרקטיש לפני הכל. מפתח האב הכל יכול, המפתח שפותח את האינטרקום והקלר והדירה הפרטית, פותח גם את השערים של הגדר. את שניהם. רק לפחים, משום מה, יש מפתח אחר. באמת סוג של מחדל.

הגדר הסגורה

הגדר הסגורה. עוד מטלות למפתח האב, המפתח הכל יכול. המפתח שיש רק לנו, הגרים בבנין. למה צריך מפתח לגדר הזאת?

ועכשו הדשא והעצים, השיחים והעלים, כמו הפחים, לא יכלים לברוח לשום מקום. והחצר הפנימית מחולקת. יש בה חלקים משוחררים. ויש חלק מגודר. וכל זה למה?

הו, למה, למה, למה כל זה? אין לדעת. אין אפילו לשער. אני מסתכלת על הגדר ומשתוממת. מפני מה את מגינה? על מה את שומרת? גדר גדר, מה את מגדרת?

גדר בחצר

החצר עם הגדר. החצר המחולקת. יש חלק בפנים ויש חלק בחוץ ואין לי מושג למה ומה ההבדל ולפי מה נחתך השטח ולאיזה מטרה. יש גדר בחצר

תחנות רכבת. שירה ויזואלית

ה – U4 הוא המצחיק ב – U'איים. יש לו חמש תחנות. חמש תחנות! בשביל חמש תחנות הקימו את כל הקונסטרוקציה, כל הטררם, המפות, המנהרות, ההנחיות, המסילות, הפסים, התחנות. בייחוד התחנות. אני גיליתי את ה- U4 בעת שיטוט בשונברג עם חברה שתכף עוברת לגור שם. כל העסק - החברה שעוברת לגור בשונברג, ובכלל אנשים שגרים בשונברג, או בכל שכונה אחרת, רחוקה, שהיא לא השכונה שלי – כל העסק די מבאס בעצם. אחרי שנתיים וחצי בברלין אני לגמרי מבינה את עניין ההסתגרות בשכונות. העיר גדולה. למי יש כוח לכל הנסיעות?

תחנת רכבת

התחנה ב – Nollendorfplatz. חלל ענק. אנשים קטנים

אני חיה בתפר שבין Mitte ו – Prenz-berg והקו שלי הוא ה -U8 ואני רוצה שכל האנשים שהם חברים שלי וכל האנשים שאני מחבבת בעולם בבקשה יסתדרו יפה לאורך הקו. במיטוטא. ה – U8 הוא קו טוב, קו ארוך, קו חוצה שכונות, יש בו משהו לכל אחד וכולם יכלים למצוא בתים לצידו. רק שלדאבון הלב זה לא מה שקורה, ויש אנשים, אפילו אנשים נחמדים, שלא חיים לאורך הקו. יש אנשים, למשל, שחיים בשונברג. ליד ה U4, שמי בכלל ידע שהוא קיים ולאן, לאן, לאן הוא נוסע.

אחרי הטיול בשכונה החדשה של החברה נכנסנו לתחנת Vicotia-Luise-Platz של ה-U4 ואני עליתי על הרכבת ונסעתי תחנה אחת בלבד, שזה בכלל קצת מפגר, והגעתי לתחנת Nollendorfplatz שם תכננתי לקחת את ה U2 ולחזור איתו הביתה, לצביליזציה של המזרח. הדבר הטוב שקרה הוא שככה הגעתי לתחנת Nollendorfplatz, תחנה שהיא ממש, אבל ממש, שירה ויזואלית. ככה היא יפה.

תחנת רכבת

התחנה ב – Nollendorfplatz. אותה תחנה, זווית אחרת, פילטר שחור לבן.

בברלין גיליתי שאני מאוד אוהבת תחנות רכבת. האמת היא שאני אוהבת כמעט כל דבר שקשור לרכבות. את הנסיעה עצמה אני אוהבת פחות, בייחוד נסיעות ארוכות, אבל כל השאר, המבנים של התחנות, פסי הרכבת, הרכבות שבאות והולכות, האנשים שבאים והולכים, הפרידות והפגישות, התנועה המתמדת, ההשתנות, את כל זה אני אוהבת מאוד. בייחוד אני אוהבת את התחנות. הן כל כך יפות!

ברזל ומתכת וחלונות גדולים ואור ואפלה וצל וקרני שמש אלכסוניות וחלל ענק ואנשים קטנים ומדרגות שלא רואים לאן הן יורדות או לאן הן עולות ומסדרונות ופיתולים ומנהרות ופתחים עגולים של מנהרות ורב שכבתיות ופונקציונאליות, והכל ביחד, במבנה אחד. איך בנו את זה? למשל את ה – Hauptbahnhof, איך בנו את המבנה הענק הזה, המרהיב? איזה גודל ועומק של חור באדמה היה צריך לחפור כדי לבנות את הדבר המפואר הזה, הכל כך מרשים?

תחנת רכבית מרכזית

הגג של hauptbahnhof. משחקים של אור וצל, קשה ורך, ברזל ושמים

כל הנושא של התחבורה הציבורית כאן הוא פלא בעיני. איך אירגנו את זה, איך זה נוצר, כל המאגר הזה, הרבה שכבתי, ארבע סוגים של קווים, כל אחד עם אופי אחר, מסלול אחר, והם מצטלבים, חותכים אחד את השני, משלימים אחד את השני בלי להפריע, בלי לחזור אחד על השני, לכל אחד המקום והתפקיד שלו. איך זה נוצר? מעשה בריאה. אני בטוחה שאלוהים היה מעורב בדבר כי בני אדם לא יוכלים ליצור משהו כל כך מסובך וכל כך עובד, וגם כי אם את זה לא עשה אלוהים אז מה בשם אלוהים הוא כן עשה?

לכאורה הייתי אמורה לסלוד מתחנות רכבת. בישראל הטראומה מתחנת רכבת היא סוג של הסכמה לאומית. זה קשה לנו. זה כואב. כולנו זוכרים, לכולנו יש טראומה וכו'. אבל אולי דווקא בגלל זה, כתגובת נגד, אני פיתחתי כמיהה לרכבות ולתחנות רכבת. לניחוח הזר. בשבילי רכבות זה האפשרות לנסוע, להיות בתנועה, לצאת, לחצות גבולות, לשבור מסגרות.

פסי רכבות, מסילות

הדרכים הפתוחות, הפתוחות! אולי בגלל זה רכבות לא תפסו בישראל. הדרכים שם לא פתוחות. לא פתוחות.

פעם ראשונה שביקרתי בגרמניה היה בשנות התשעים במשלחת פוליטית של התנועה לזכויות האזרח. היינו אורחים של הירוקים. היינו משלחת שכולה תקינות פוליטית. היה לנו דיוויד, יהודי אמריקאי, והיה  לנו ריאז, רופא ערבי, והיה רותם, נכה בכסא גלגלים. (כל התקינות הזאת היתה די בזבוז. רותם היה נכה פוליו ולא נכה מלחמה. והמקומיים היו בטוחים שאני וריאז אחים, בגלל הדימיון בשמות, וכל העסק של ערבי-ישראלי חלף להם מעל הראש).

נפגשנו במינכן ואחרי יומיים לקחנו רכבת לילה לברלין. ואויה ואויה, הגרמנים שכחו לעדכן את הרכבת שיש איתנו איש בכסא גלגלים. לא היה הציוד המתאים לעלות אותו לרכבת או לדרגש השינה. נוצרה מהומה נבוכה ומתנצלת. הוא מצידו רק רצה שזה יעבור, שלא יעשו ממנו סיפור. הוא ביקש מכולנו לפנות את המיסדרון של הרכבת עד לדרגש השינה שלו, דחף את עצמו מהכסא אל הקרון, נשכב על הרצפה וזחל קדימה, עד לדרגש השינה. אף אחד לא נשם. אז היו לי קצת מחשבות שואה בראש. אז ובביקור הראשון שלי במתחם "התחנה" בתל אביב. את המתחם הזה אני הכי לא מבינה. פסי רכבת שלא הולכים לשום מקום. קרון בודד. רק ערמת הנעלים חסרה. הכי דכאו-שיק שיש. בייחוד בערבי אוגוסט, אז המקום צפוף עד סכנת חניקה וכולם מתקשטים בנטיפים של זיעה. לגמרי דכאו-שיק.

תחנת רכבת, גורליצר פארק

גורליצר. יפה גם לא בשחור לבן. במשך שנים היתה התחנה האחרונה

התחנות של האסבאן הן הכי יפות. בגלל שהן מעל האדמה. אבל גם לאובאן יש כמה תחנות מזהירות. זאת של גורליצר פארק, למשל. עדינה ויפה. כל תחנה עם הסיפור שלה. הסיפור ההיסטורי, הסיפור הויזואלי. יום אחד אני אעשה אינציקלופדיה של תחנות רכבת. אפליקצייה-קטלוג-תחנות-רכבת.

תחנות הרכבת הן תמיד סיפור בעיני. סיפור של פגישה ושל פרידה ושל נסיעה ושל לב שבור ושל אפשרויות חדשות ושל דרכים פתוחות. בתחנות רכבת אני מרגישה כמו גיבורה בסרט, או לכל הפחות ברומן זול. תכף יגיע הגבר שלי – מעיל ארוך, סיגריה בזוית הפה, פרצוף של המפרי בוגרט – וייקח אותי השד יודע לאן. תחנת רכבת היא תמיד הבטחה למשהו. תמיד מיסתורין. תמיד יפה בפילטר שחור לבן.

תחנת רכבת, מקום רומנטי

תחנת רכבת, zoo, מקום רומנטי. תכף הגבר שלי יגיע ויקח אותי להשד יודע לאן

תחנות רכבת הן פתח לסיפור טוב. או, כל סיפור טוב מכיל בתוכו גם מרכיבים של תחנות רכבת. רמז של תחנת רכבת. הכל נראה יפה מבעד לתחנת רכבת. החוץ נראה יפה. אפילו החוץ של קוטבוסר טור, בלי ספק הצומת הכעור ביקום, אפילו הוא נראה טוב דרך החלונות המלוכלכים של החלק העליון בתחנה קוטבוסר טור. אני כל כך אוהבת תחנות רכבת. הן כל כך יפות בעיני!

תחנת רכבת

מדרגות מדרגות, לאן אתן מובילות?

דברים שקורים בזמן שמחכים למשהו אחר: דברים של לא. ימים של לא

ולפעמים, גם זה קורה: הדלתות לא נפתחות, המסעדה לא במקום שהיא היתה אמורה להיות, ה - BVG שולח לכיוון הלא נכון. כן כן. רשימה על דברים שקרו לי באמת בזמן שחיכיתי למשהו אחר.

הלכתי לבריכה והיה עליה שלט: היום (אזהרת) שביתה. בבריכה שלי. בבריכה היפה בתבל. בסתם יום של חול. הבחור שהגיע אחרי מזיע על אופניים עמד וקילל. אני החזרתי אליו חיוך גדול. פעם, בתקופה שחייתי בטירוונאמאלי בדרום הודו, הלכתי לדואר והיה עליו שלט תאום: היום שביתה! בלורד אדום על גבי קרטון. אנחנו צחקנו על ההודים: המצחיקים האלה, ילדים, בלי שום תפיסה של זמן. מה זאת אומרת היום? מתי זה היום?

שביתה

היום שביתה. מתי זה היום?

הלכתי למכבסה להביא להם פריטים לניקוי יבש. סוודר שחור עילאי שאני חסה עליו, מעיל עור לבן (דמוי עור, עילאי) שאני רוצה שיחזור להיות לבן ואין לי מושג איך לגרום לזה לקרות. המוכרת בחנות לקחה רק את הסוודר השחור. סירבה למעיל הלבן. היא הסתכלה על הפתקית, קראה מה שקראה בשורת הלוגואים שעל הפתקית, והודיעה לי שאין איך לנקות את המעיל הזה. זהו מעיל חד פעמי, מסתבר. ההנחיות אוסרות עליה לקחת אותו. אני בחיפוש אחרי מכבסה בעיר שמוכנה לעבור על ההנחיות. או כל פתרון אחר.

הלכתי לראות תערוכה בוודניג. אוסף אמנות מודרנית פרטי שחלקו פתוח לציבור בין התאריכים האלה והאלה והשעות האלה והאלה. הגענו בין התאריכים האלה והאלה ובין השעות האלה והאלה. הדלת היתה סגורה. מבוצרת. קופסאות מלאות בבקבוקים ריקים חסמו את הדלת והיו מסר די ברור, ובכל זאת התעקשנו לנסות את הפעמון. יוק. בדקנו שוב באינטרנט, מן הסתם טעות שלנו, אך לא. באתר של המקום כתוב בצורה מאוד ברורה, פתוח בין לבין. הסתכלנו באייפון, הסתכלנו בדלת, הסתכלנו באייפאד, הסתכלנו בדלת, צילמנו והלכנו. מה עוד אפשר לעשות?

דלת הגלריה היתה סגורה

דלת כל כך סגורה. מבוצרת. פלוס עדויות למסיבה שלא הוזמנו אליה

רציתי להגיע לגנים הבוטאניים בפאנקאו. יש כאלה. המפות אומרות שיש כאלה, קראתי על המקום, וביום שבת בו רציתי טיול וטבע ושקט החלטתי לנסוע לשם. נכנסתי לאתר של ה – BVG, עשיתי חיפוש, קיבלתי הנחיות ויצאתי אל השטח, אל הרחוב, לממש את ההנחיות. ה BVG אמר לקחת M12 ולהגיע איתו עד לתחנה מסויימת ושם להחליף לאוטובוס. התחנה המסויימת הזאת מעולם לא הגיעה, או אני מעולם לא הגעתי אליה. ניסיתי לתקן בלייב. ירדתי בתחנה אחרת והלכתי ברגל לתחנה של האוטובוס המבוקש. היה שם שלט קטן, האוטובוס הזה לא נוסע בסופי שבוע. שומר שבת, סוג של. וויתרתי. לא הצלחתי להגיע לגנים הבוטאניים בפאנאקו. מסתבר שגם ה – BVG אינו יודע כל. גם ה – BVG טועה לפעמים. אין אלוהים. אין.

התעוררתי בבוקר, מקלחת, קפה, מחשב, ריטואל בוקר, מדיטציה, ופתאום, גלינג! בום! משהו נופל, משהו מתבהר. ה – 10.3 כבר עבר. הייתי צריכה לשלם את הכך וכך ב 10.3 ומשום מה החלפתי אותו עם ה 10.4 ופתאום בסתם יום, בין לבין, הבנתי את הבלבול. אויה. איחרתי בתשלום. האם יסלקו אותי מהאומה הגרמנית? (לא, לא יסלקו, איחור, אכן, אבל לא כזה שיוביל לשואה). שילמתי, תיקתקתי, המשכתי הלאה, לתופר. הלכתי לתופר כי הובטח לי שביום שלישי התיקון שלי יהיה מוכן. ולא, הוא לא היה. הוא לא היה מוכן. תבואי שוב, טוט מיר לייד, טוט מיר לייד, בסוף היום יהיה מוכן.

שמים כחולים, אביב

שמים ועצים של אביב

יש ימים כאלה. ימים של לא. לשמחתי, לא כל הדברים האלה התרחשו באותו יום או אפילו באותו שבוע. אבל חלק מהם כן, בשבוע החולף. ואיך שהוא הגעתי לסוף השבוע עם ההרגשה הנוראה הזאת של אין לי על מה לכתוב פוסט. ולא שזה אסון, לא לכתוב פוסט בסוף שבוע, אבל ההרגשה שאין לי על מה לכתוב, היא כן סוג של אסון. כי היא משקפת עבורי השתבללות, הסתכלות רק פנימה, קהות חושים. כי היא מבטלת את הפרטים – בעצם יצא נחמד שהגלריה היתה סגורה, כי היה זמן לדבר, והתיקון של המעיל מצויין, ויום אחד עוד אגיע לגנים הבוטאניים בפאנאקו – למשל.

השבוע חיכיתי למשהו שיקרה במקום אחר, רחוק, ומרוב שחיכיתי לו שכחתי להסתכל מסביב. ומרוב ששכחתי להסתכל, מרוב שלא שמתי לב, זה הרגיש לי כאילו לא קרה כלום. אז זה לא שאין לי על מה לכתוב. זה שאני שכחתי לשים לב. בתשומת לב, בעוד מבט, בהסתכלות עמוקה יותר, תמיד יש דברים, תמיד יש תנועה, תמיד יש על מה לכתוב. זה לא החיים. זה לא שלא קרה כלום. זאת רק אני שנמנמתי.

וגם זה קרה השבוע

קיבלתי את הויזה שלי, הפעם בצורה של כרטיס ביומטרי עם הלוגרמה קטנה ונחמדה שלי עליו. ויזה לשנתיים. לקח לי 3 פגישות במשרד הזרים לקבל אותה: פעם ראשונה הגשת בקשה. פעם שניה אישור הבקשה, קבלת ויזה זמנית, לקיחת טביעת אצבע שלי לטובת המאגר הביומטרי בגרמניה (כי בישראל אני בחיים לא אתן! בחיים לא! אבל כאן זה כרוך בויזה, מי אני שאתווכח בכלל) וביקור שלישי לקבלת הכרטיס. הפגישה נקבעה ל  - 0900. הגעתי ב – 8040. המספר שלי נקרא להיכנס לחדר ב – 0850. יצאתי משם ב – 0855. לפעמים אני ממש מחבבת את גרמניה. המקום היחיד בעולם בו אני לא תמיד ראשונה ולא תמיד מחכה ולא היחידה שמקדימה!

אביב בגינה

אבל אביב הגיע! הכל טוב, הכל טוב

"ואם ישאלו אותי פעם: היכן היתה תמצית חייך? אענה: לחכות מתחת לחלון שלה ברעדת הלב ובלי תקווה – שם, שם היו החיים, רק שם!" (הרטיטי את לבי, חנוך לוין)

הכל מתערבב, הכל מעורבב

באיחור לא מכוון קראתי את הספר HHhH של לורן בינה. הספר יצא לאור בשנת 2010 ותורגם לעברית ב 2012 ואני פספסתי אותו לגמרי, לא שמעתי עליו אפילו. הייתי כאן, בברלין, מנותקת ממתווכי התרבות שלי, ובאותה תקופה גם אטומה למה שקורא שם, בישראל. לא קוראת, לא עוקבת, לא יודעת. כשהגעתי לביקור בספטמבר 2013 נכנסתי לחנות ספרים המגדלור ונתקלתי בספר וקניתי אותו. רק אחרי שקניתי אותו שמעתי והבנתי שלא גיליתי את הירח והספר זכה לכל הכבוד וכל התהילה וכל הדיבור שבעולם. וכך ראוי. ספר מדהים.

HHhH הם ראשי התיבות של Himmlers Hirn heisst Heydrich, ובעברית, היידריך המוח של הימלר, שזה, לפי הספר, כינוי שניתן להיידריך, או להימלר, עוד בימים ההם. הספר משחזר את הסיפור האמיתי (והנפלא, וכל הסופרלטיבים שבעולם) של "מבצע אנתרופואיד", מבצע ההתנקשות בהדייריך בפארג של 27.5.1942 על ידי שלושה צנחים צ'כים שהגיעו מלונדון.

אבל הספר מספר הרבה יותר מזה. הוא מספר על היידריך ועל עלייתו לגדולה של היידריך ועל ההתנקשות בהיידריך ועל שני המתנקשים, או בעצם שלושת המתנקשים, צנחנים צ'כים שהתאמנו בלונדון וצנחו בפארג הכבושה וחיו במחתרת ותיכננו והוציאו לפועל את ההתנקשות, והוא מספר על פארג והוא מספר עליו, על בינה, על חייו ונשותיו ואהבותיו והכעסים שלו והאובססיות שלו. למשל האובססיה שלו לסיפור הזה, סיפור ההתנקשות בהיידריך.

ובינה שוזר את כל הסיפורים האלה ביחד וקופץ ביניהם ובין השנים ובין הסיבות והמניעים של הדמויות ותוך כדי כך מערב אותנו, הקוראים, בתהליך הכתיבה שלו, בשיקולים שלו, חושף בפנינו את המנגנון הספרותי שלו, והתוצאה היא שכל הסיפורים השונים והמרכיבים השונים מתערבבים אחד עם השני, אחד בשני.

אביב בברלין, פריחה

ברלין היפה. אני קוראת את הספר בברלין היפה. תמונה לא קשורה. כל התמונות בפוסט הזה יהיו לא קשורות. בכלל לא בא לי לעלות תמונות אבל אני יודעת שאין ברירה: כל פוסט צריך תמונות וזה

***

למשל בהשוואה שהוא עושה בינו, בגיל 33, עם לב שבור בעקבות פרידה מנטשה היפה שקראה לו "חתיכת חרא", ובין איך שהרגיש מיכאיל טוכאצ'בסקי, גנרל רוסי עם קריירה פתלתלה, כשראה את הצבא שלו מובס ב – 1920. והוא משחזר את הסיפור של טוכאצ'בסקי רק בשביל להגיע לרגע חיסולו על ידי סטאלין ולרמוז שידו של היידריך היתה במהלך.

בינה כתב את זה עם לב שבור כשהיה בין 33. טוכאצ'בסקי היה מרשל בצבא ברית המועצות בגיל 42 ומת בגיל 45. היידריך היה בן 36 כשהגיש את התוכנית לפתרון הסופי. העולם שייך לצעירים.

***

למרות שהכוכבים של הספר, של המבצע, של ההיסטוריה, הם שלושת הצנחנים הצ'כים, קוביש, גבצ'יק וולצ'יק, בינה כותב הרבה יותר על היידריך. הרוע מרתק יותר. הזוועה. הבלתי נתפס. גם הגבורה של הצנחנים בלתי נתפסת, אבל הרוע, הזדון, האימה, הפחד שהטיל, כל אלו הופכים את היידריך לבעל אישיות מושכת יותר, מעניינת יותר לעיסוק, בטח לעיסוק ספרותי. הוא דמות כל כך איומה שאי אפשר להאמין שהוא אמיתי, שהיה באמת, שלא המציאו אותו. אבל זה נכון על מלא דברים בשנים ההם.

***

הדמות שלו, של היידריך, כל כך מבעיתה, כל כך נוראה, שבשלב מסויים, ואני קוראת את הספר בברלין היפה, בגינה, באובאן, על ספסל בכיכר שליד ביתי, בשלב מסויים הרגשתי צער, ממש צער, על הגרמנים, שזה מה שקרה להם, שהדבר האיום הזה שלט בהם.

***

זה חוקי לחוש צער עליהם? אני יודעת שהיה קורבן והיה מקרבן. זה ברור. אבל, אולי יש עוד גוונים?

אביב, פריחה

אביב, פריחה, אביב, פריחה, אביב, פריחה. כל העולם אביב, כל העולם פריחה

***

זה ספר על אובססיביות. על דקדקנות, על פרטים. האובססיביות של בינה, הכותב, והתחקיר שלו והדיוק שלו והירידה לפרטים. וזה ספר על האובססיביות של הרייך השלישי ומנהיגיו, על האובססיביות של היידריך והתחקיר שלו והדיוק שלו והירידה לפרטים, וגם של הצנחנים הצ'כים ששהו במחתרת בפארג כדי לתכנן את הפעולה, ועל האובססיביות שלהם והתחקיר שלהם והדיוק שלהם והירידה לפרטים.

וזה גם ספר של המון רגשות. האם אובססיביות מגיעה תמיד עם המון רגשות? בינה כועס על צרפת, הו, כמה שהוא כועס על צרפת! הוא מגדף את מנהיגיה ואת ההתנהלות שלהם. הוא מאוהב בפראג. הוא מאוהב בגיבורים שלו. הוא נבעת מגיבורים אחרים שלו. הוא מלא רגש. הספר שלו מלא רגש.

***

לקרוא על עלייתו של היידריך זה כמו להציץ לתוך הקקה של הגרמנים, לתוך החצר האחורית שלהם, המטונפת, זאת שתמיד רוצים להסתיר. איך נתתם לזה לקרות? איך נתנו לזה לקרות?

***

קראתי את HHhH ברצפים קצרים. יותר מדי פרטים ויותר מדי אימה ויותר מדי גבורה בשבילי, בשביל שאצליח להתמסר לזה לאורך זמן. אז קראתי קצת, כל יום קצת. וכל פעם כשקראתי היו לי דמעות בעינים ודמעות בגרון ודמעות בבית החזה. דמעות על הגרמנים ודמעות על היהודים ודמעות על הצכ'ים. דמעות על האימה ודמעות על הזוועה ודמעות על הגבורה ודמעות על האנושיות ודמעות על האומץ. וכל הדמעות האלה התערבבו לי.

***

לפני שבוע הלכתי לראות את הסרט "בית לחם". בהזמנה היה כתוב שיהיו כתוביות באנגלית. בפועל היו כתוביות בגרמנית. הבנתי מעט מאוד. כשחיילי צה"ל פורצים לבית של משפחה שלא עשתה להם כלום בחיפוש אחרי מחבל הם צועקים לכל עבר Raus, Raus. את זה כן הבנתי. וגם מזה היו לי דמעות.

כנסיית ציון

ציון קירץ

***

בראיון איתו אמר בינה שהוא שמח שהספר תורגם לעברית, צ'כית וגרמנית, כי זה ספר על שלושתם, על היהודים, הגרמנים והצ'כים.

***

עכשו אני ממש רוצה לבקר בפארג. מקודם לא עניין אותי, עיר של תיירות, חשבתי. עכשו יש לי שם סיפור.

***

הראתי את הספר לידיד גרמני קורא עברית. הוא לא שמע עליו קודם. הוא אמר שאי אפשר לבטא את השם שלו, HHhH, אי אפשר להגיד את זה באף שפה. איך אומרים את השם של הספר?

***

בינה משחזר את "ליל הסכינים הארוכות" ואת החלק של היידריך בו. הוא מתאר את מה שקרה בכוורת של האס אס, את שיחות הטלפון, את הפקודות. אבל אנחנו שומעים רק את הצד של היידריך בשיחה, רק מה שהוא אומר. ואז הוא מתאר את החיסול של שטראסר, איך הוציאו אותו מהבית, איך הביאו אותו לבניין הגסטאפו, איך בודדו אותו, איך ירו בו, איך הוא התכופף שניה לפני היירייה, איך דיווחו לאחראי, היידריך, שהוא עדיין לא מת, ואת התגובה של היידריך: "הוא עדיין לא מת? תשאירו אותו לדמם כמו חזיר שחוט!".

בפרק הבא מספר בינה על התגובה של חבר שלו, חובב היסטוריה כמוהו, על הפרק.  החבר התלהב והחמיא לו אבל, כותב בינה "…בכל זאת מקנן בי חשד, ואני מרגיש צורך לציין: אבל אתה יודע שכל אחת משיחות הטלפון מתייחסת לאירוע אמיתי?" החבר מופתע, הוא בטוח, כמוני, שבינה המציא את זה, שזה לא יכול להיות. לא באמת. "לעזאזל, לא הצליח לי" כותב בינה "הייתי צריך להיות ברור יותר בכל הנוגע להסכם מחבר-קורא".

"לא, זה לא מומצא! איזו סיבה יכולה להיות "להמציא" את הנאציזם?"

איזה באמת?

עטיפה הספר

עטיפה הספר

ברלין, עיר של לוזרים?

.I don't know if they are running to something or from something
?does it matter
(Deep space 9)

אחד שבורח

"את לא מבינה" אמר לי מישהו השבוע, "הגעתי לפה בתנאים לא אידיאלים. החיים שלי התפרקו". אמרתי לו שגירושים זה באמת נורא, אבל בכל זאת, הוא לא היחיד בעולם וזה, והוא הסביר לי שזה לא רק גירושים, זה הרבה יותר. עסקים שקרסו, חברים שאבדו, משפחה שהתנכרה. התפרקות כללית. אז הוא עזב את הארץ ונסע לאמסטרדם ושם היה יקר מדי, אז המשיך לברלין, ועכשו הוא כאן, מנסה להתמקם.

ברלין, אלכסנדרפלאץ

ברלין, אלכסנדרפלאץ. ברלין היא עיר של לוזרים?

אחד שלא בורח מכלום

"את לא מבינה" אמר לי מישהו אחר השבוע "אני לא בורח מכלום". הוא הגיע לברלין לפני 3 חודשים בעקבות הצעת עבודה שאי אפשר לסרב לה. אילולא הצעת העבודה לא היה מגיע. העיר לא קראה לו. טוב לו בתל אביב. יש לו כל מה שהוא צריך שם. "למה ברלין" הוא שאל אותי והסברתי לו שעבורי זה לא היה הכרח, דווקא ברלין, אני רציתי שינוי ורציתי לצאת קצת מישראל והוא שאל למה, למה כל כך רציתי לצאת מישראל ועניתי מה שעניתי ודיברנו על זה.

הרעיון או ההכרה שאני רוצה ויכלה לצאת קצת מישראל הגיעה אלי במהלך טיול במזרח, בבורמה, בצורה של הצעת עבודה בפרנקפורט. לא רציתי את העבודה ולא רציתי את פרנקפורט אבל הרעיון כבש טריטוריות בדימיון שלי, ביחד עם ההכרה המשחררת שאני, חסרת אזרחות אירופאית שכמותי, יכלה לצאת מישראל בזכות או בעזרת המקצוע שלי. חיפשתי עבודה והחיפוש התמקד בסופו של דבר בברלין ולונדון. בברלין מצאתי קודם.

ברלין, אלכסנדרפלאץ

ברלין, אלכסנדרפלאץ. גרסת שחור לבן. ברלין עיר של לוזרים? העוני יפה לה? כמו ששחור לבן יפה לה. כמו שוינטג' יפה לה.

"אבל אני שמחה על זה", אמרתי לו, "שמחה שזה יצא ברלין", ואז עברנו לדבר על העיר ועל הייפ שיש בישראל סביב העיר ועל הפערים בין ההייפ ובין החיים בעיר בפועל, בשוחות של היומיום. כמה מההאדרה של העיר קשורה ברצון שלנו, העוזבים, להצדיק את העזיבה, לתת נימוקים וצידוקים למעבר? בבחינת, זה לא שאני בורח, זה פשוט ששם טוב יותר? אני לא יודעת. הוא טען שהרבה. הוא טען שבברלין אנשים (ישראלים) מוכנים לחיות צנוע ובעוני כמו שבישראל לא היו מוכנים, כמו שבתל אביב היו מתביישים לחיות.

זאת ההגירה ששוברת ומיישרת את שדרות המעמד, או שזה ברלין? אני מכירה כאן אנשים שעובדים בעבודות שבארץ לא היו מעלים בדעתם. לא היו מסכימים. או אנשים שחיים מחוץ למרכז ובארץ הפגינו בתביעה לגור על שדרות רוטשילד. או שכאן חיים על תחבורה ציבורית ובארץ לא ראו אוטובוס דן או אגד מבפנים כבר עשור. אני למשל. בלי רכב אני לא זזה בתל אביב וזאת הרי עיר איומה לבעלי רכב. ובכל זאת, שם אני לא מעלה בדעתי לנסוע בתחבורה ציבורית, וכאן כן, ברור שכן, ה U8 הרי זה מה זה אחלה! "ענייה אך סקסית", הגדיר ראש העיר של ברלין את העיר. "בברלין זה קול להיות עני", אמר הידיד של בורח מכלום, "בתל אביב כל הדברים הקוליים עולים כסף". 

ברלין

אבל היא כל כך יפה, ברלין. ראו, אפילו פחי האשפה פוטגנים

אז ברלין היא בעצם בירת הלוזרים העולמית? בית חם לאנשים שזרקו מגבת לבנה למרכז הזירה? פעם חשבתי ככה על תל אביב. לעבור מהקיבוץ לתל אביב היה עבורי ניפנוף מגבת לבן. בחירה בנורמאליות על פני אורח חיים שהוא הצהרה פוליטית ואידיאולוגית. על פני חיים עם "משמעות". אבל מאז תל אביב התבצרה מאחורי מגדלים של כסף ואני הגעתי להודו. ואז חשבתי שלחיות בהודו זה לזרוק מגבת לבנה למרכז הזירה ולהכריז בקול גדול: פרשתי. ועכשו ברלין.

"לא האמנתי שיכול להיות לי טוב יותר מאשר בקיבוץ" אמרה לי אמא שלי כשעזבתי "לא חשבתי שיכול להיות יותר מזה". בסופוו של דבר עוזבים כי חושבים שבמקום אחר יכול להיות יותר טוב יותר. עוזבים כי רוצים שיהיה טוב יותר ומאמינים שאפשר, שיכול להיות, שצריך להיות. שמגיע לנו טוב יותר. הנה הוא, מסלול הבריחה שלי: קיבוץ > תל אביב > הודו > ברלין. מצאתי את המכנה המשותף של כל ההברזות מישראל. מסלול ההגירות שלי.

ברלין, פריחה באביב

הצבעים של ברלין לפעמים. חום וורוד ועוד חום

וגם זה

במרכז בודהיסטי בפרנצ-ברג התארח מרצה ממרכז מקביל בניו יורק. בהרצאה שלו סיפר שבאירועים חברתיים בניו יורק השאלות הראשונות שאנשים שואלים אחד את השני זה איפה אתה גר ובמה אתה עובד. ושלפי זה, לפי התשובות, הם יודעים למקם את בן שיחם בסולם הכלכלי חברתי ולמקם את עצמם אל מולו. ואז הוא שאל אותנו אם אנחנו מכירים את זה, אם זה ככה גם כאן. היתה מבוכה בקהל, שיחות שקטות, התייעצויות. מישהו אמר שזה ככה לדעתו במינכן, אחר אמר ששמע שזה ככה בהמבורג. בסוף מישהו אמר, we are all losers in berlin והקהל, גרמני ברובו, נקרע מצחוק.

וגם זה היה השבוע – משהו שאמר מישהו, איש קרן הון סיכון, בכנס של סטראטאפיסטים בעיר: "Biggest issue of Berlin is not fear of failure. It's fear of success". בתגובות היתה הסכמה.

מצגת מתוך הרצאה

"Biggest issue of Berlin is not fear of failure. It's fear of success"

לוזר זה סקסי. המלך בק

אביב בברלין

השבוע הלכתי ברחוב Oderberger היפה, רחוב שתמיד חגיגי לי ללכת בו – הרחוב חגיגי ואני חגיגית כשאני הולכת בו – רחוב שכולו יופי אירופאי, מכובדות, איפוק, מהודרות. רחוב של בתים מרובעים ונמוכים בצבעים בהירים עם מדרכות רחבות וכביש רחב מפריד ביניהן ומעט מכוניות וחנויות קטנות ובתי קפה ומסעדות משני צדדיו. רחוב שהוא  "הו אירופה" אמיתי, ואני הלכתי בו לכיוון הגלידה ומשהו תפס אותי בחנות יד שניה בדרך ונכנסתי אל החנות.

המשהו שתפס אותי היה מעיל שחור ויפה ואלגנטי במידה וספורטיבי במידה והכי הכי מתאים לעונה הזאת, לזמן ולשעה, בחומר ממנו הוא עשוי, בעיצוב, ברמת החימום. בזמן שאני מודדת ובודקת ומסתכלת במראה המוכרת התחילה לדבר איתי בגרמנית ואני הגבתי אליה כמו שהגבתי, שזה משהו בלתי ניתן לתיאור ושיחזור, ובעקבותיו היא עברה לדבר באנגלית. אני חושבת שהיא אמרה לי, באנגלית, שזה נחמד שאני מבינה גרמנית ואין בעיה לדבר אנגלית, או משהו כזה, בשלב הזה בשיחה אני בדרך כלל נבוכה מדי בשביל באמת לשים לב.

אביב, פריחה

חדווה אביבית

היא שיבחה אותי על המעיל שבחרתי ושתינו הסכמנו שהמעיל נפלא והוא נראה עלי נפלא ואז היא סיפרה לי שהיא מאוד אוהבת את המעיל הזה, הוא של חברה טובה שלה שקנתה אותו במלא כסף (באמת מלא, לא אכתוב כמה, והיא קנתה אותו ביותר מזה) בפריז, ועכשו, המצב התהפך, המצב לא טוב, החיים מלאים בהפתעות, ולא כולן נעימות, אז היא מוכרת אותו בסכום לגמרי סביר, ממש חביב אפילו. סיפור עצוב, סך הכל, ואני בתגובה הבעתי רצון לקנות את המעיל ועניין ודאגה לגורל החברה בעלת הטעם הטוב והמצב הכלכלי המשתנה.

"היא תתגבר", אמרה המוכרת לי ולעצמה ולחברה שלא היתה שם, "יהיה בסדר, המצב ישתנה שוב". ואז סיפרה שהחברה כרגע באיזה כנס בליפציג, או עיר אחרת, ויש תקווה ששם תכיר או תפגוש או משהו יקרה שישנה את המצב. "בכל מקרה, אסור לאבד תקווה" סיכמה וארזה לי את המעיל והוסיפה צעיף קל בצבעים שבין וורוד לאפור ואמרה שהיא רוצה לתת לי אותו, שהוא מאוד יתאים לי, שהוא מתאים לז'קט האפור שאני לובשת והיא רוצה שהוא יהיה שלי. אמרתי תודה כמה וכמה פעמים והיא אמרה שזה בסדר, היא שמחה לתת לי אותו. "את נראית מאוד נחמדה", היא אמרה, "אני מאחלת לך שתהני בברלין", אמרה ואני יצאתי עם מעיל חדש בשקית וצעיף חדש שמתאים למעיל האפור שלי על הצוואר.

אני

אני וצעיף חדש על צווארי. המוכרת אמרה שהוא מתאים לי למעיל, ושהיא רוצה לתת לי אותו, שאני נראית לה נחמדה. השבוע היה כל כך יפה שהמוכרים בברלין נהיו אדיבים!

משם המשכתי לגלידה. זה מקום קטן ותמיד יש טור לגלידה והתור חוסם את הכניסה, את הדלת, ולמלצרים אין איך לצאת להביא דברים לאנשים שיושבים בחוץ כי התור חוסם את הדלת ובקיצור, תמיד עומדים ותמיד קצת בלגן וקצת מבוכה וגם הפעם כך היה. כשהגיע התור שלי הזמנתי איין קוגל שוקולד. האפשרות לקנות קוגל היא גאונית. יש את זה ברחבי ברלין והכוונה לגביע וופל אכיל עם כדור גלידה אחד במחיר המלבב של  אחד יורו, או אפילו 90 אגורות במקרה של הגלידה ב - Oderberger.

אז המוכר שאל איזה שוקולד, כי היו שני סוגים, וזיהה את ההיסוס שלי ועבר לדבר אנגלית והציע לי לטעום, ואז הוסיף והציע שאטעם גם את הלא שוקולדים ובסוף בחרתי משהו והוא נתן ושילמתי והוא אמר לי enjoy your day ונפרדנו בחיוכים גדולים ויצאתי חזרה אל הרחוב וישבתי על ספסל ואכן נהנתי מהיום שלי ושמחתי שהעולם נחמד אלי ותהייתי מה עשיתי שככה המוכרים חביבים אלי, איזה קסם יש בי היום, ואז נזכרתי, זה לא אני, זה האביב.

פריחה באביב של ברלין

וורוד חדש

השבוע האחרון בברלין היה כה מקסים שפשוט אי אפשר היה להיות במצב רוח רע. אפילו בכוח לא, אפילו בכוח אי אפשר היה לשמור על מצב רוח רע. הזועף והזעוף שבאנשים לא היה עומד בפני החדווה ששטפה השבוע את ברלין. כאילו שרביט קסם נגעה בעיר והכל הפך ניצנוצים וביהוקים וריצודים וקרני אור, שמש, שמים כחולים והתחלות חדשות, מהממות.

זה מהפנט, להסתכל על התחלות חדשות. בחיים, בשוחות הארורות של היומיום, קשה לי לפעמים להבחין בזה, בנקודת ההתחלה, הבקיעה של משהו חדש. השבוע הטבע הראה לנו איך עושים את זה נכון. איזה מאמץ מרוכז ודיוק נדרש כדי לבקוע, מצד אחד, וכמה זה טבעי, הטבע, מצד שני. וכמה זה יפה מכל הצדדים. התחלות חדשות, בקיעות, פקיעות, ניצנים, זה כל כך סקסי, זה כל כך מלא חיים. הנה מנגנון שאני רוצה לאמץ מהטבע, שיש לטבע ולנו אין, מנגנון של מחיקה, קטיעה והתחלה חדשה.

אביב בברלין

ירוק חדש

הפארקים והגינות התמלאו אנשים שמתענגים על עצמם, על השמש, השמים, היופי. אנשים כמו זיקיות בשמש ואווירה של פסטיבל בכל. פסטיבל או הודו, או חופש גדול. רוח של חופש וריחות של חופש וטעמים של חופש וזה בכלל אמצע השבוע. כזה עמוק היה הקסם. הלכתי במאורופארק והסצינה הזכירה לי את גואה ואת הבריכה של הקיבוץ בחופש הגדול ואת פסטיבל בומבמלה בו אף פעם לא הייתי וגם נזכרתי שבאמת לחופש הגדול היה טעם והיה ריח.

אביב, ברלין

כתום אדום חדש

סימנים של התאקלמות

השבוע קניתי עציצים של פרחים לבית וזר של טוליפים גם ויצאתי עם ספר לשבת בגינה, לקרוא בשמש. אני, במעיל שבפברואר בביקור בישראל היה חם מדי, מתענגת על השמש בגינה עם ספר. 17 מעלות בשיא החום, ואני חושבת, איזה חם, אפשר לצאת החוצה לשבת בגינה, בפארק, עם ספר.

כל כך יפה

השבוע היה כל כך יפה כאן בברלין, ואני בשמש, בפארק, בין האנשים, קוראת ספר על התקופה ההיא. ספר שואה. היה לי לא נעים. הרגשתי כאילו אני מחרבת את כל הזוהר הזה. מלכלכת אותו.

הגינה

כל גינה נראית כמו הייד פארק (לחצו להגדלה וזה, קולטים יותר את האוויר בגדול)

על כנסיות חילונית, או כנסיות משומשות

אני אוהבת כנסיות. כלומר אני לא בדיוק אוהבת אותן, אוהבת זאת לא המילה הנכונה, אני נמשכת אליהן. אני מסוקרנת. הן מהלכות עלי קסם. כשאני רואה כנסייה אני ישר נכנסת אליה. זה החיווט שלי, כבר שנים. בכל מקום בעולם, אולי חוץ מישראל, אני רואה כנסייה ונכנסת. לרוב בחשש קל, בהרגשה של ילדה פורעת חוק, כאילו אני עושה משהו אסור. ומה יקרה אם יתפסו אותי? מה יעשו לי אז? ובאמת, אני לא יודעת: זה עברה על איזה חוק, ליהודיה להיכנס לכנסיות? לפעמים אני רוצה להדליק נר, תמיד יש בכנסיות את פינת הנרות המרגשת, אבל את זה אני ממש לא מעיזה. שלא תיפול עלי התיקרה או משהו.

כנסייה

כנסיות. יש כל כך הרבה מהן, והן כל כך יפות. זאת כנסיית ציון

הן כל כך מלאות הדר, הכנסיות! וגדולות, כמו הפירמידות. הן פירמידות מודרניות, מערביות. ואיך בנו אותן? שורה של עבדים, אחד על הכתפיים של השני, כדי לצייר את עיטורי התיקרה? ומי תלה את השאנדאליר? זה הכל כל כך מרשים אותי. הגודל הזה, והפאר, וההדר. ולמה, למה הן תמיד כה גדולות ומפוארות? זה באמת מה שאמרו לי בילדות, כדי לייצר יראה (מלשון, יראת שמים)? הדגמה ויזואלית בוטה של קטנות האדם אל מול גדלות האלוהים? סתם קטנות האדם?

השבוע הלכתי להופעה של Bonnie 'prince' billy בכנסיית Apostel-Paulus-Kirche. הוא הופיע לבד, הוא והגיטרה, מתחת לתמונה של ישו. בין שיר לשיר סיפר אנקדוטות משעשעות. באמת משעשעות, לאיש חוש הומור נפלא. בין השאר סיפר על הקוף באדי שנשך מישהו בפנים ובזין. הוא אמר שבאדי היה בכזה קריזה על המישהו הזה, שהוא ידע שהוא ימות בגלל זה, ובכל זאת התעקש לתת לו ביס בזין. אם זה היה רק בפנים, ניחא, אבל בזין, זה גזר את גורלו של באדי. ואחר כך הוא שר את Nomadic Revery / all around. וכל זה מתחת לתמונה של ישו. זה היה ענק. זה היה פרייסלס. ואם זה לא היה מתחת לתמונה של ישו, זה היה פחות ענק? אני חושבת שכן. שעבורי כן.

bonnie prince billy

בהופעה. מתחת לתמונה של ישו

בברלין אני גרה ליד כנסייה. ממש ליד. היא הדבר הראשון שאני רואה בבוקר, כשאני יוצאת מהבית. כנסיית ציון קוראים לה והיא בלב כיכר ציון, ואם זה לא סימבוליקה גסה אז מה כן? נסעתי לברלין, הגעתי לציון. פנטסטיש. היא  מאוד יפה, כנסיית ציון, ויש לי אלפי תמונות שלה מכל זווית, כל שעה וכל מזג אוויר. כמה פעמים ביום היא משמיעה את הדונגים שלה, ומדי פעם, כשאני שומעת ושמה לב, יש לי רגע של "הו אירופה"! מהצלילים האלה, שעבורי הם מוסיקה של ארץ רחוקה ותרבות מעודנת. 

הכנסיות כאן, בברלין, מתעתעות. יש להן כפל פנים. מבחוץ הן כנסיתיות לגמרי, יפות וגבוהות, מתמזגות בשמים, כבדות בקישוטים ועיטורים, קודרות מאוד, תערובת של חום ואפור ומתפורר ומתקלף (אני חושבת שהכנסיות העירוניות, לפחות בפנצ-ברג, הן המבנים היחידים, האחרונים, שעדיין לא שופצו), מראה מאיים משהו, מטיל יראה, מסקרן. מראה שמספר על היסטוריה ויושן ויציבות, כאילו הן אומרות לנו, הכנסיות, אנחנו היינו כאן קודם ונהייה הרבה, הרבה אחריכם.

כנסייה

עוד כנסיות. זאת בקרויצברג

אבל בפנים הן מספרות סיפור אחר לגמרי. מבפנים הן ריקות. מרוקנות. ומתקלפות. וצנועות עד דמעות. בפנים אין לכנסיית ציון שום הוד ושום הדר. יש חלל עצום, קר, צנוע, פשוט, בלי ברק ובלי זוהר. בפנים לכנסיות יש סיפורים והיסטוריה. הן מדברות. לכנסיית ציון, וגם לכנסייה השנייה היפה בפרנצ-ברג, כנסיית גת שמנים, יש הרבה סיפורים לספר, היה להן תפקיד חילוני לגמרי בהיסטוריה המודרנית של ברלין.

הבפנים של שתי הכנסיות מכיל גם אלנטים של כנסייה ודת, תמונות של ישו, עוגב, הבמה הקטנה, הנרות, וגם של מצגת היסטורית, תצלומים של גזרי עיתונים, תמונות ישנות בשחור לבן מוגדלות לפוסטרים, טקסטים, ארכיון, תיעוד. בכנסיית ציון יש תרשים שמראה את הכנסייה וסביבותיה לאורך השנים, מאז שתוכננה ב – 1873. הכנסיה מכילה וכוללת את עצמה היום וגם את ההיסטוריה שלה וגם את התיעוד של ההיסטוריה שלה. זה קצת ככה בברלין, חיים ומתעדים את החיים באותו הזמן, במקביל.

כנסייה

ועוד. אין לזה סוף. לא זוכרת איפה זאת (טוב, הגיע תיקון מיואב ספיר, זאת לא כנסייה בכלל, זאת אנדרטת צלב הברזל למלחמת השיחרור נגד נאפוליון. שוין. אבל תמונה יפה, לא מורידה)

בכריסמס הלכנו לשמוע קונצרט בכנסייה בברגמן שטרסה. וויואלדי, 4 העונות. לבשתי לבן. חשבתי, אירוע חגיגי, לובשים לבן. היינו הכי חגיגים בכנסייה, אולי אפילו בשכונה. בכניסה הקימו דוכן ומכרו בירה, יין ופרצל'ס. ליד עמדה הקופסא של התרומות. היה קר ולא מחומם כי איך אפשר לחמם חלל כזה ולאורך כל ההופעה כולם ישבו במעילים, שתו יין מכוסות פלסטיק ואכלו פרצל'ס וזה היה נראה כמו ערב נעים בבית תמחוי הרבה יותר מאשר קונצרט כריסמס חגיגי בכנסייה.

או לפחות איך שאני מדמיינת קונצרט כריסמס חגיגי בכנסייה. בייחוד הכנסיות האלה לא מתאימות לדימוי או לציפייה שלי יש מכנסיות. הן חילוניות מדי. הדת בהן מוסוות. והן מבולגנות. יש בהן הרבה דברים מתחומים שונים. והן חלק מהחיים איכשהו. הן רלוונטיות. בכניסה לכנסיית ציון יש כל יום שישי שוק איכרים, השוק הכי קטן בעיר כנראה אבל יש בו עגלה או דוכן של אוכל הודי מעולה. פעם ראיתי הפגנה בדשא סביב הכנסייה. זה היה נגד ג'נטריפיקציה, איכשהו. ויש שם עמוד כזה עם הדרכה קולית וטקסטים שמספר על מה קרה כאן, בכנסיה הזאת, בסוף העידן הקומוניסטי, על התפקיד שהיא מילאה במהפכה הרכה.

ואולי בכלל זה לא קשור לחילוניות. אולי זה בכלל קשור לתכונה הברלינאית למקסם מבנים. לשנות את הייעוד שלהם, למצוא  להם תפקיד ושימוש. הייתי כאן בבריכה שהפכה למתחם אמנות עם סטודיויים וגלריות ומסעדה טבעונית שעובדת רק פעם בשבוע. וזאת רק דוגמא. אולי זה העניין, לנצל כל פיסה, כל שטח, להשמיש אותו. בכל מקרה התוצאה היא כנסיות משומשות.

כנסייה

כשעבדתי על הפוסט הזה עברתי על התמונות שלי, למצוא כנסיות. מצאתי. יש לי כל כך הרבה!
המממ