סיפורים מקומיים, או, סיפורים שלי על מנהגים מקומיים

הגדר

בימים האחרונים מסתובב חתול בחלק המגודר של החצר הפנימית בבניין שלי. ולא סתם חתול, פאר של חתול, מופת, חתול יפה, שמנמן, שעיר, מטופח, נוצץ. חתול צמרת. והוא מסתובב בתוך החצר, בחלק המגודר של החצר, כאילו הוא מלך, כאילו בשבילו בנו את החצר הזאת, כאילו היא שלו. הוא זז לאט, בטוח בעצמו, אדנותי, מהצד המרוחק של הגדר, הצד שמול הבניין שלי, מתקדם באיטיות אל הצד שלי. אני צופה בו מתקרב אלי ואז נעלם. אין לי מושג לאן הוא ממשיך מכאן. בכל זאת, גדר. ואין לי מושג איך הוא נכנס לגדר, מאיפה הוא הגיע. מישהו מעביר אותו את הגדר? מישהו מוציא אותו מהצד השני? אני לא יודעת. את רגעי הכניסה והיצאה של החתול לא הצלחתי לראות. כמו כל כוכב בסדר גודל שלו, הוא פשוט שם, מופיע, מתהווה. ואני, שכבר קצת עייפה מלנסות להבין למה גדר, למה הגדר הזאת באמצע החצר הפנימית של הבניין שלי, פתאום חשבתי שאולי בשבילו, אולי זה הכל בשבילו, בשביל החתול היפה הזה. זאת סיבה הגיונית לא פחות מסיבות אחרות שבדקתי.

בזמן שעבר מאז הקמת הגדר היא הפכה לחלק מתוכנית האירוח שלי בבית. לכל מי שמגיע אני מציגה את השאלה, למה גדר? למה לדעתך בנו את הגדר הזאת? ואני מקבלת תשובות. מישהו הציע שהגדר נועדה שיקשרו אליה אופנים. הפנתי את תשומת לבו לחניית האופניים המסודרת שממוקמת ליד הגדר. מישהו אחר הציע שזה תכסיס שנועד לחסוך כסף לבעלי הדירות בבניין שלי. הוא טען שבטח היה סיכסוך בין בעלי הדירות בבניינים השונים שמסביב לחצר על השאלה מי משלם כמה על טיפוח החצר, ומכיוון שלא הגיעו להסכמה, ככה אליבא דה ההסבר הזה, החליטו בעלי הדירות בבניין שלי לקחת יוזמה ולגדר את החצר והם יממנו את הטיפוח רק של החלק מהגודר.

חתול בחצר

ההופעה היומית של החתול בחלק המגודר של החצר נמשכת, אולי, דקה, והיא תמיד בבוקר. זה ההסבר שלי לתמונה הלא מוצלחת. אמשיך לנסות

הבעיה עם ההסבר הזה, הלכאורה הגיוני, לכאורה גרמני, זה שאף אחד לא מטפח את החלק המגודר של החצר. כלומר, אף אחד בשכר. מאז הגידור אחד השכנים מהבניין שלי, הרווק המבוגר, לקח על עצמו לטפח את החצר ובערך 3 פעמים בשבוע הוא שולף מכסחת דשא ועובד ומכסח את הדשא בתוך החלק המגודר. רואים עליו שהוא לא מקצועי. הוא לא יודע איך לאסוף את הדשא המכוסח והדשא יוצא מאוד עקום. לא לא, זה חייב להיות הסבר אחר. אפילו שאלתי את בעל הדירה שלי, אבל גם הוא לא ידע, הוא לא הלך לאסיפת דיירים ואין לו מושג למה גדר.

אז ההסבר שלי, שהגדר היא בשביל החתול, יכול להיות תקף. הבעיה עם ההסבר הזה זה שהוא לא מסביר כלום. למה החתול צריך חצר מגודרת? ובכלל, מאיפה הגיע החתול הזה ולאן הוא הולך? הוא חתול בית, רואים עליו, בית צמרת, מה הוא עושה בשאר היום שלו? ואיך בעצם הוא עובר את הגדר, איך הוא נכנס פנימה? חתול חמקמק. חתול מסתורי. גדר לא מובנת. תהיות שלא נגמרות.

סתיו

וחוץ מזה, סתיו

תור

הלכתי לקופת חולים, למשרדים, לקבל שרות אישי. יושבות שם פקידות נפלאות שמותרגלות בלהסביר דברים פשוטים למפגרים שלא מסתדרים עם אין סוף המכתבים שהקופה שולחת. כלומר, לי. הגעתי לבניין ונכנסתי למעלית ויצאתי ממנה בקומה היעודה וראיתי שהכל חסום, פקוק, כבר מהמעלית התחיל התור לפקידה שמחלקת מספרים לשרות לקוחות האנושי. באותו יום היתה שם פקידה אחת, בקבלה, והתור השתכרך. או ככה חשבתי. כשהתקרבתי ראיתי שזה לא באמת תור, היו שם אולי 5 אנשים, זה פשוט שהיתה פקידה אחת וכל פעם היא טיפלה באיש אחד והתור, התור, כדי לאפשר פרטיות לפקידה ולאדם בו היא מטפלת, התור התחיל 4 מטרים מאיפה מהשלוחן של הפקידה, בגלל זה הוא הגיע למעלית. זה לא היה תור ארוך, זה היה תור שומר מרחק, נותן פרטיות. תור  מכבד.

אחרי זה, בדרך הביתה, ראיתי באובאן איך מחליפים כסף במכונת כרטיסים: איש במדים אפורים עם גלילים של כסף בקופסא ומפתח ועוד ציוד פותח את המכונה ועושה בה דברים, ואיש במדים של מכסים כחולים וחולצה לבנה עם קלסר כתיבה ביד מפקח עליו. 2 אנשים על מכונה אחת, ואי אפשר לטעות ביחסים ביניהם. המדים סיפרו הכל.

מחליפים כסף במכונה

מחליפים כסף במכונה

בסופרמרקט

עמדתי בסופרמקרט לפני דוכן הבצלים, בוררת בצלים לקחת איתי. הייתי לא זהירה. כמה בצלים התגלגלו מהדוכן אל הרצפה. הפסקתי הכל והלכתי להרים אותם, כמובן, אבל מישהי הקדימה אותי, היא הגיעה מולי, ראתה בצל על הרצפה, התכופפה לפני והרימה אותו והתרוממה וראתה אותי, שגם אני באותה משימה כמוהה, משימת איסוף הבצלים, והיא היתה בת 80 בערך, כלומר, מבוגרת ממנה בהרבה, וכשהיא ראתה ואני ראיתי שתינו קצת צחקנו אחת אל השניה מהסיטואציה. כלומר, בבחינת הדרת פני זמן אני פישלתי לחלוטין, והיא הדרה את פני ולא ההפך. אבל בחיי, באמת, אני ראיתי עוד לפניה שהיא מבוגרת וניסיתי להגיע ראשונה, ניסיתי, היא פשוט היתה זריזה יותר.

אחרי זה נתקלתי בה שוב בסופר. זה היה כשזיגזגתי אחורה. בסופרמרקט כאן הולכים רק בכיוון אחד: קדימה, קדימה. כולם נעים באותו כיוון, אותו מסלול, מהכניסה דרך הירקות, הגבינות, הדליי והערוצים עצמם, תמיד, כולם באותו כיוון. איך הם עושים את זה? אני אף פעם לא מצליחה. תמיד יש משהו שכחתי. תמיד אני חוזרת אחורה. ולרוב אני היחידה שעושה את זה. בסופרמרקט לא מזגזגים. באים עם תוכנית. אז כשזגזגתי אחורה לדוכן הביצים נתקבלתי בה. היא הגיבה בחום רב, כאילו כבר היינו חברות, הרי היתה לנו הכרות מוקדמת. היא חייכה אלי ופתחה בקיטור ארוך. אני הגבתי בצחוק עז ונמלטתי מהמקום, שזה לא יתפתח. פספסתי את הרגע להגיד לה ich spreche nicht Deutsch. זה היה מאוחר מדי. כבר היינו חברות.

סתיו

סתיו. זה מה שאני מצלמת עכשו

קביעות

הייתי בארוחת ערב אצל זוג חברים. אפילו כתבתי על זה. כמה ימים אחרי הגיעה אימייל ממנה, המארחת. היא כתבה כמה נהנתה מהשיחה שלנו באותו ערב ושהיא צריכה לארגן workshop בעבודה על נושא שנראה לה שאני מבינה בו מאוד והאם אסכים להיפגש אתה שוב, בדחיפות, כדי לעזור לה בהכנות. עניתי ישר והצעתי שני מועדים שונים לפגישה באותו השבוע. היא ענתה גם מהר וכתבה שהמועד הראשון שפנוי לה הוא עוד שבועיים, האם זה מתאים? בטח, כתבתי לה, מתאים. עברו שבועיים, הגיע יום הפגישה. בבוקר היא כתבה שהגיעה באיחור לעבודה, כי היה לה רופא, לכן לא תוכל לצאת לארוך בצהריים והיא עובדת בקרוייצברג, אז אולי אני אגיע אליה? אני רגילה לארוחות צהריים של שעה, התרגלתי, אבל ארוחה של שעה פלוס שעה וחצי נסיעה באמצע היום היה לי יותר מדי. כתבתי לה שלא מתאים ומאז אנחנו בתיאומים, מיילים וסמסים.

חברה שעובדת כאן במכון מחקר סיפרה לי שהיא הציעה שידיד שלה, חוקר גם הוא בתחום שרלוונטי למכון, מגיע לגרמניה מיוזמתו ל – 4 חודשים. היא הציעה לבכירים במכון שלה להזמין אותו לתת הרצאה במכון, משהו קצר, 45 דקות. הבכירים במכון אמרו לה שזה רעיון נהדר, באמת, אבל עוד 4 חודשים? איך אפשר ככה? הם צרכים יותר זמן להתארגן. אולי בשנה הבאה, אמרו לה.

סתיו

עוד סתיו. סתיו סתיו, תחכה לי, ואזחור

וגם, וזה לא קשור, כמו שהבוקר לא קשור ללילה, ב 11 בספטמבר היה יום הולדתו של יוסף חיים ברנר. נזכרתי כי מישהו פרסם פוסט לזיכרו ברשת. אז הנה, גם אני, מאמר שכתבתי עליו לפני שנים.

ברלין, הזמן, שינוי, הבית. מחשבות לקראת ביקור בתל אביב

אני קצת חוששת מהביקור הקרוב שלי בישראל. קצת חרדה. אני מאוד מתרגשת לקראתו, רוצה כבר שיגיע, רוצה כבר להיות שם, אבל גם חוששת. אני מנסה להשוות את הרגשה שלי הפעם להרגשה שהיתה לי לפני ביקורים קודמים: האם גם אז ככה התרגשתי, ככה חששתי? יותר או פחות? אני מגיעה לביקורים פעמים בשנה. זה הביקור השישי שלי בארץ, הפעם השישית בה אני מגיעה לתל אביב בשלוש שנים האחרונות, פעם שישית שאני באה לבקר בעיר שלי, מתארחת בעיר שלי לשעבר. אני מרגישה כאילו המון זמן עבר מאז הביקור הקודם.

זה גם האפקט המצטבר של הזמן. 5 ביקורים, 2 ביקורים בשנה, שלוש שנים, תכף שאני כאן שלוש שנים. זה חתיכת זמן. זה מתחיל להיות נתח זמן משמעותי בחיים שלי, במכלול, ברצף, בהצטברות, פיסת זמן שממשיכה להתרחב, תקופה. 3 שנים זה כבר תקופה. האם ארגיש את זה בתל אביב, ארגיש שלא הייתי שם תקופה, שאני כבר לא חלק? והפעם, למה הפעם אני מרגישה שזה אחרת, למה הפעם אני יותר חוששת להרגיש זרה? אני חושבת שזה בגלל המלחמה. בגלל זמן המלחמה.

המלחמה עיבתה את הזמן. עשתה אותו אחר, שמן יותר במובן של משמעותי יותר, דרמטי יותר, כאילו הזמן של המלחמה הוא כל כך דרמטי שהוא תובע לעצמו עוד ימים על הספירה הרגילה. כאילו החודשיים האלה שהיו שם, שעברו על שם, ושאני ראיתי מפה, הם שינו משהו, שברו את הרצף, יצרו עוד חיתוך, קו פרשת מים, משהו. מפה זה נראה כל כך דרמטי, אמרתי לחברה, כל כך נורא, כאילו הכל נגמר. זה הכל אותו דבר לירזי, היא אמרה לי, זה רק את שכבר שכחת. תמיד היינו מיעוט. תמיד היה פאשיזים. בסופו של דבר חיים בעיר, בין הבית למכולת, בית הבית הקפה למסעדה, בין חברים וחובות ועבודה.

פסל, כיכר, ברלין

הפסל שמזכיר לי את הפסל בגבעת הזיכרו בקיבוץ, "הצבי ישראל על במותייך חלל,כאן נפלו גיבורים" וכו'

אני יודעת, אני יודעת. חייתי ככה שנים. בארץ זה לא מרגיש כמו דרמה. התהליכים איטים מדי. יומיומיים מדי, שוחקים מדי. בארץ זה מרגיש כמו רצף, יש חיים של מעלה, ויש מקבילה תת קרקעית אפלה ונוראה, חיים של מטה, ושני הזרמים האלה לא נעים באותם כיוונים. המצב מחמיר כל הזמן והחיים בתל אביב נשארים החיים בתל אביב. תודה לאל. רק מכאן זה נראה לי כיאלו הוטלה פצצה על העולם שלי ששם, העולם שעזבתי חלקית, לפחות לכמה זמן, ושאולי, חלילה, אני אמצא שהכל אחר, אני לא אמצא את עצמי. הזמן של המלחמה עיוות לי את רצף הזמן.

אני אומרת לחברים ישראלים שלי כאן שאני תכף נוסעת. למה לך, שאל אותי חבר. אני שוקלת לדחות, כתבה לי חברה אחרת, זה לא הזמן, היא אמרה. באסה, אמרה לי חברה שלישית. אולי תדחי, הציע לי חבר אחר, אולי זה לא הזמן המתאים? כאילו שיש אי פעם זמן מתאים בישראל. אני חושבת שאנחנו מניחים, מכאן, שהכל יותר גרוע שם, שזה ממש זמן רע לבקר, שעדיף לחכות. אבל לחכות למה? למה אחכה? במילא, זה לא שאני מגיעה לבקר את המצב. אני נוסעת לישראל כדי לבקר חברים, משפחה, אנשים. לא את המצב.

אני צריכה סיפור אופטימי.

"רק בבית" כתב גבלס בשנת 1925 "אני מרגיש בבית". את הציטוט מצאתי בספר "להיות בעולם" של בועז נוימן, בפרק הראשון של הספר, שיש בו (גם, בין השאר) הגיג על יחסי בית/אדם/עולם ותפיסת הבית כמייצג או מכיל את הווית אדם-בעולם. "לכל אדם יש בית בעולם" הוא כותב "אולם בית אינו בהכרח מקום מוגדר וההוות-בבית אינו תלוי בנוכחות פיזית בו"…"בתור הוות-בעולם בני אדם נושאים עם את ביתם בכל אשר יפנו – לפני הוותם הפיזי בו, בזמנו ואחריו – וכל מה שנמצא בבית תמיד היה, הווה ויהיה קרוב אליהם"…"בית הוא המקום שאדם 'מרגיש בו בבית', שהוא מי שהוא בתוכו, שדבר בו אינו זר לו".

העיר הלבנה, ברלין

העיר הלבנה, גרסת מיטטא, ברלין, 2014.

ואז, בדיוק אחרי שקראתי את המשפט האנושי והיפה של גבלס "רק בבית אני מרגיש בבית" האובאן הגיע לתחנה שלי וירדתי והלכתי הביתה וכל הדרך הביתה לא הצלחתי לזכור עם הבית של גבלס היה ברלין (לא) ותהייתי אם כשכתב בית, גבלס, כשחשב בית ודמיין בית, האם זאת ברלין שעלתה לו בדימיון ובלב (בציטוט גבלס לא מתייחס לבית הוריו אלה לבית שהוא הקים לעצמו). הלכתי בדרך המוכרת לי מאוד והסתכלתי על הבתים היפים ותהיתי, כמו שקורה לי אחת לכמה זמן, איך זה יכול להיות שהמקום היפה הזה, הדרך הזאת, המדרכה, הכביש, הבתים, היו בית לכאלה אנשים, לכאלה מעשים, לכאלה מחשבות ותורות ואמונות. לאן הלך כל הרוע הזה?

בחלום, בפנטזיה, בזיכרון האנושי, הבית תמיד נשאר הבית. סטטי, לא משתנה. כמו שנחקק בנו, כמו שהיה כשעזבנו אותו. לחזור לבית זה גם לחזור למקום והווייה שהיתה. אבל זאת פנטזיה. הרי הכל משתנה. אנחנו, ההוויה מסביבנו, הבית שהיה שלנו. הכל משתנה. ברלין היתה בית לאנשים שעשו מעשים איומים, והיתה בית לרעיונות שקראו להשמדה של משפחתי ובני עמי וכו', אבל היא לא עוד. הכל משתנה. גם הבית.

ואולי זה סוד כוחה של ברלין, אולי זה מפתח להבנת הקסם שלה, ההרגשה המיוחדת שאף אחד לא יודע להגדיר שיש בעיר, ההוויה שלה. "ברלין מקום שטיהר את עצמו" אמרה לי חברה. היא טענה שמרגישים את זה בעיר, שאל ההרגשה המיוחדת הזאת אנחנו נמשכים, ההרגשה שזה מקום שטיהר את עצמו. אבל אולי זה אפילו לא זה, אולי זה פחות, אולי מה שאנחנו מרגישים בברלין, מה שהיא מצייגת עבורנו, מה שמושך אותנו ושאנחנו מנסים לתפוס זה את היכולת והאפשרות להשתנות. להיות לאחר.

ברלין

ברלין, מקום שטיהר את עצמו?

ברלין לא טיהרה את עצמה בעזרת מין אקט יזום, סימבולי. היא פשוט שרדה. היא לא הפסיקה. היא נשארה בעולם ולכן קרה לה מה שקורה לכל החי והצומח בעולם הזה, היא השתנתה. וברלין של היום היא, גם, מייצג ענקי של היכולת להשתנות. בעצם הוויתה, במה שהיא, מה שעבר עליה, היא מדגמנת שינוי. את הכוח של שינוי. את היכולת האינסופית להשתנות. היא היתה בית, גם במובן של בית גידול, גם במובן של בית שהכיל, זוועות רבות, רעיונות חשוכים, הפחדה, רדיפה, השמדה. והיא לא עוד.

ברלין של היום היא בית, גם במובן של בית גידול, גם במובן של בית שמכיל, לרעיונות ליבראלים, הומאניסטים, ערכים של סובלנות ורב תרבותיות ורמזים ליכולת שלנו לחיות ביחד. כולנו. השונים. מאותו מקום, באותם רחובות, בתקופות שונות צמחו תופעות שונות, הלכי רוח שונים, הוויות שונות. ברלין הצליחה להשתנות. והחיים במקום כזה, מקום שהיה לסמל הפחדים שלנו והיום הוא סמל לאפשרויות שלנו, החיים כאן מאפשרים לזכור את זה מאוד מקרוב, תמיד אפשר להשתנות, שינוי הוא תמיד אופציה, כל אחד יכול להשתנות, להיות לאחר.

הנה מחשבה אופטימית. אולי זאת המחשבה האופטימית שהייתי צריכה.

ברלין, עונות השנה, Time is Wibbly Wobbly

ארבע עונות שנה, טבע וטמפרטורה יש בברלין, ולכל עונה הימים שלה, משך ופרק הזמן שלה, ולכל עונה יש התחלה, אמצע וסוף, וכל עונה תחומה בימים שלה, בהתחלה, אמצע וסוף שלה, אין חפיפה, אין זליגות, אין החלפות. עונות השנה בברלין זה הדבר הכי מסודר שיש בעיר, זה גרמניה האמיתית, כמו שחשבתי שהיא לפני שהגעתי הנה, כמו בסטריוטיפ, שעון שווצרי, גרמניה שמתקתקת את החיים, קיץ, סתיו, חורף, אביב. באמצע אוגוסט נגמר הקיץ. עכשו סתיו.

התפאורה בברלין כל הזמן מתחלפת. התפאורה לא מחכה לאף אחד ורצה קדימה. או שהיא רצה במעגל. כלומר, לרוב הזמן רץ קדימה, באופן רציף, בלתי מתפשר, אבל לפעמים, יש שעות כאלה או אפילו ימים, לפעמים, אני מרגישה כאילו הזמן רץ בעיגול. במעגל. וכל פעם שהזמן חוזר על עצמו נוצרת שכבה בחיים שלי והשכבות נערמות אחת על השניה. כך וכך קייצים. כך וכך חורפים.

גזע עץ

עץ הנצח. לא, שטויות. במבט מקרוב, אבל ממש מקרוב, גם הוא משתנה כל יום, גם הוא אחר כל דקה

אני לפני החורף הרביעי שלי בברלין. איזה חורף זה יהיה? לפני 3 שנים, בספטמבר לפני 3 שנים, ישבתי בבית שלי בשדרות יהודית, הלומה, בדירה שהלכה והתפרקה מתכולתה, ועשיתי צפיית בינג' בדוקטור הו. 5 עונות, או 6, כמה שהיו אז. בחוץ התחילה המחאה החברתית, וזה היה משמח ומרגש, אבל גם לא קשור. אני לא עזבתי לברלין בגלל המחאה החברתית או כשלונה (וזה לא שהאמנתי בה לרגע, אהבתי אותה אבל לא האמנתי בה. אני לא מהמאמינים). כשהמחאה החברתית התחילה אני כבר הייתי עם כרטיס טיסה לצד אחד וחוזה עבודה סגור. המחאה היתה הרקע הטוב, התפאורה היפה, לימים האחרונים שלי בארץ.

השבוע התחילה העונה השמינית של דוקטור הו, עם דוקטור חדש, מקומט יותר, ואחרי שראיתי את הפרק החדש של העונה החדשה, ככה, בלי לשים לב ובלי לתת לעצמי דין וחשבון, חזרתי לפרק הראשון משנת 2005 והתחלתי שוב, פרק אחרי פרק, עונה ראשונה, הדוקטור הטוב. לקח לי זמן עד ששמתי לב: הממ, ספטמבר, מחאה חברתית, דוקטור הו, ברלין. לפעמים הזמן הוא מעגלי. הוא לא, ברור, הוא רק מרגיש לי מעגלי. לפעמים.

כשרק הגעתי לברלין כרטיס לתחבורה הציבורית עלה 2.20 יורו ואני חשבתי שהמקומיים כאלה נימוסיים, בחיי, יושבים באובאן וקוראים ספרים, בכלל לא מסתכלים כל הזמן בסמרטפון, וכשהם יושבים בבתי קפה, לא מוציאים סמרטפון, מדברים. עכשו כרטיס עולה 2.80 ולדעתי כולם, כולם, כולם, תקועים בתוך הסמרטפון שלהם. באובאן, בתחנות, בבתי הקפה, כולם מסתכלים על הסמרטפון שלהם. זאת אני שהשתניתי או העיר?

פעמונים וספסלים

צולם ליד כנסיה שסגורה לרגל שיפוצים. כבר שלוש שנים, מאז שאני כאן, היא סגורה לרגל שיפוצים. אתמול ראיתי שעושים שם חתונה בחוץ, על הדשא, בכניסה אל הכנסייה.

העיר השתנתה. אני השתניתי. האופן בוא אני רואה את דברים השתנה. אי אפשר להיכנס פעמים לאותו הנהר, הנהר משתנה כל הזמן והאדם הנכנס אל הנהר משתנה כל הזמן. אני מסתכלת על העיר ורואה דברים שהשתנו, או שאני רואה דברים אחרת כי אני השתניתי, הראייה שלי השתנתה. כשרק הגעתי חשבתי שאין פרסומות במרחב הציבורי. דיברתי על זה. זה היה בשבילי אות ומופת לעליונותה של ברלין על ת"א. כמה הם מכבדים את המרחב הציבורי. איך לא כולו הופקע לטובת כסף. כמה שקט זה נותן בעין. השבוע הבחנתי שהטראם מבחוץ מכוסה כולו בפרסומת. מתי זה קרה? זאת העיר שהשתנתה או אני?

והעיר, והניקיון שלה, באמת חשבתי פעם שברלין עיר נקייה? היא נראתה לי נקייה? היום אני רואה בה עיר מלוכלת. לא מטונפת, לא זוהמה, זאת לא דלהי, יש מלוכלכות ממנה, אבל נקייה היא לא. לא אחרי שהייתי בקומפנהגן. אמרתי את זה לחבר השבוע. הוא בדיוק חזר מתל אביב. את לא יודעת על מה את מדברת, הוא אמר לי. סעי לתל אביב. לכלוך זה עניין יחסי. גיאוגרפי. תלוי תרבות. ברלין מלוכלכת או נקייה זה בכלל שאלה של מאיפה את באה. מה היה קודם. אני אסע תל אביב, עוד שבועיים וקצת אני נוסעת. איזה תל אביב אמצא הפעם? מי זאת שתגיע אל תל אביב?

שלוש שנים אחרי ברלין היא לא עיר מהחלומות והיא לא הפתרון לכל הבעיות והיא לא העתיד. היא עיר. מקום בו אני גרה. כרגע. נכון לעכשו. ומהמחאה החברתית לא נשאר כלום, וכמות הפניות אלי בשאלות על הגירה ואיך מהגרים לברלין כל הזמן גדלה ועכשו אני לא בצד של החולמים. הייתי בצד הזה, עכשו אני לא, בטח אהייה שם שוב מתישהו, בעתיד איפשהו. העתיד הרי לא מפסיק.

פריחה

סתם טבע באמצע העיר, ליד אתר שיפוצים, כמובן, כי כל העיר אתר שיפוצים. אני אוהבת את הנקודות המוזנחות של העיר

בפרק הפותח של סדרת המופת Deep Space Nine הקפטן החדש, סיסקו, נתקל ביצורים שחיים ב"חור תולעת" (worm hole) וזה מפגש ראשון, לאנושות אתם ולהם אם האנושות. זה לא עובר קל. מסתבר שהיצורים מהחור תולעת חיים בזמן לא לינארי, זמן אחר, פתוח, זמן בו הכל נגיש כל הזמן לכולם, זמן לא לינארי. והם לא מבינים איך הסיסקו חי, הם לא מבינים איך חיים בזמן כן לינארי והם רוצים להבין אז הם שואלים את הסיסקו הרבה שאלות, מה ואיך, וגם הוא שואל ובסוף הם מגלים שגם בזמן שלנו, הזמן האנושי, הלינארי, יש רגעים או מצבים או אנשים שחיים בזמן לא לינארי, שחוזרים כל הזמן לאותה נקודה, לאותו המקום, לאותו השעה. במקרה של סיסקו זה לרגע בו אשתו מתה. בעצם, למרות שלכאורה הוא חי בזמן לינארי שכל הזמן מתקדם, הוא גם נשאר כל הזמן באותו מקום וזמן, באותו פצע.

אפליקציית timehop שולחת לי כל יום ריכוז של כל הפעילות הדיגיטלית שלי באותו היום לפני שנה, שנתיים, שלוש, תלוי בתוחלת החיים הדיגיטליים של המשתמש. אני מקבלת גם 6 שנים אחורה, ככה הרבה היסטוריה דיגיטלית יש לי. לפני שנה בדיוק פרסמתי את הפוסט הזה. לפני שנתיים בדיוק פרסמתי את התמונה זאת (הנעלים של הבוס של ב soundcloud). לפני 4 שנים כתבתי את הטוויט הבא: "נניח יד על המחבלים, אמר הרמטכ"ל. כמו ראשון הבריונים. איזה דיבור, איזו שפה" ולינק לזה. באיזה כיוון נוסע הזמן שלי?

דוקטור הו אומר שהזמן הוא  Wibbly Wobbly Timey Wimey stuff, שזאת דרכו להגיד, אליבא דה הפרשנות שלי, שהזמן זז לכל הכיוונים כל הזמן ורק הוא, הדוקטור הטוב, יכול לחזור לאותו המקום בדיוק יותר מפעם אחת (וגם הדוקטור הטוב הוא לא כל יכול, גם הוא מוגבל לשני ביקורים בלבד באותו הנקודה). אני אין לי טארדיס, לצערי, ואני לא יכלה לנוע ככה בחופשיות בין כל המבוכים. השבוע עץ בחצר שלי התחיל להצהיב. זה אותו העץ שהיה הראשון להצהיב לפני שנה. כתבתי עליו בפוסט, קראתי לו המשכוכית שלי. צילמתי אותו לפני שנה וצילמתי אותו השנה ואם אסתכל על שתי התמונות לא אדע  מה קרה מתי, ואם זאת, זה לא אותו העץ, למרות שזה כן אותו העץ. הזמן הוא לא מעגלי. הסתיו בפתח. אין מחאה חברתית. אני בברלין. רק השידורים החוזרים נשארים חוזרים לעד.

כנסיית ציון

כנסיית ציון באור מוצלח במיוחד. גם היא אחרת כל הזמן, תלוי מתי מסתכלים עליה, תלוי מי מסתכל עליה.

גני סנסוסי, אוקטובר הטוב, דאעש זה כאן

קצת אחרי אמצע אוגוסט והקיץ נגמר, הימים מתקצרים, המלחמה מתארכת, ואצלי בראש תופים ורעמים, הספירה לאחור החלה, עוד פחות מחודש אני בישראל, ואז, ברצף: החגים < יום הולדת שלי < שלוש שנים לברלין. "מכיוון ההר הכל רגיל, אוקטובר הטוב עומד להתחיל" (עמיר לב, אוקטובר). ככה אני מרגישה, כמו בשורה הזאת, שהיא שורה נפלאה בעיני, מצד אחד הכל טוב בה, או לכל הפחות רגיל, סתמי, אין בה ביקורת ואין בה תלונה, ואם זאת, היא כולה נוגות ויגעות ולאות. שורה עצובה ומפוחדת. אוקטובר הטוב עומד להתחיל, עלאק.

השבוע נפגשתי עם חברה שחיה על הקו ישראל-ברלין. היא שכרה דירה בפוטסדאם ונסעתי לבקר אותה. היתה לנו פגישה טובה. הצלחנו. חמקנו מהוויכוח. לא דיברנו על זה. אני לא מקלה בכך ראש, זה לא טריוויאלי בעיני, להצליח להעביר שיחה עם מישהו מישראל בלי להתסבך, זה לא קורה לי הרבה בימים אלו, להפך. הרבה שיחות עם ישראלים נגמרות בפיכס. אני נזהרת. מנסה להתחמק מהנושא, לא לעלות אותו בכלל, רק במקרים בהם אני בטוחה מה הדעה שמולי.

פעם קודמת שנפגשנו, היא ואני, בבית שלי בברלין, בשלב כלשהו עמדנו וצעקנו אחת על השניה ואני מצאתי את עצמי מתחננת שלא תספר לי מה דעתה, אני לא רוצה לדעת (ושתינו שמאליות, ברור). כל כך הרבה דעות יש ואני לא יודעת לנהל וויכוחים פוליטים, אני מאבדת את העשתונות, אני מתלהטת. אני חושבת שהוויכוח, עצם המעשה של השמעת דעות והחלפת דעות, גורם לי להקצין. ולא רק לי. יש משהו בדינאמקיה של וויכוח שמעודד כל משתתף להפגין את האינוודיאוליות שלו, האחרות, במקום לחפש את המשותף בעת וויכוח דבקים בהבדלים, באי הסכמות, כל צד תובע את הדקויות שלו, כל פסיק מקבל ממדים של מפלצת.

בתים

בתי העיר, שפויות

פעם שמעתי מורה רוחני – אולי ג'ק קורנפילד, אולי מורה רוחני יהודי מזוקן מניו יורק שלדעתי שמו הפרטי היה לי ואת שם המשפחה שלו שכחתי לצערי  – שהשווה החלפת דעות להחלפת זבל. בשביל מה אתם מעבירים את הדברים האלה אחד לשני? שאל. אני לא רוצה להחליף מהלומות. לא רוצה להחליף דעות. ולרוב אני לא מצליחה להתחמק. הפעם הצליח לנו יותר, אולי כי שתינו הגענו יותר מודעות והרבה יותר מפחדות. אין כוח להתווכח, המצב חרא מספיק. על גדות הנהר בפוטסדאם, עם כוס קפה וג'וניט ביד, הסכמנו על הבסיסי: היאוש גדול, פתרון איין, אולי רק התבוללות, ובמילא דאעש יקברו את כולנו.

ואז יצאנו לשוטט בגני סנסוסי, בין המזרקות והארמונות, הכיכרות והפסלים המולבנים והטרסות הגזוזות ובדרך דיברנו קצת על פרידריך והערצת יוון שלו ומתישהו נקלענו לכיכר קטנה, בתוך הפארק, כולה מוקפת פסלים והסתכלנו על הפסלים והסתכלנו אחת על השנייה בבעתה. דעאש, היא אמרה, זה ממש דאעש, ואני הסכמתי אתה. איך לא שמנו לב לזה קודם?

פסל בגני סנסוסי, פוטסדאם

דאעש, היא אמרה, לגמרי דאעש. להלן: כיכר דעאש, גני סנסוסי

אחרי הגנים והנהרות והארמונות הלכנו לאכול. אני הזמנתי יין לבן והיא אדום והרמנו כוסית ואמרנו מילים של נעים, כמה נעים לנו, ואז היא הוסיפה, וכמה זה לא נעים בעצם, נכון, שכל כך נעים לנו? רגשות האשם האלה, על כל רגע נעים, לצד כל רגע טוב. ניסינו לא להרגיש אותם, את רגשות האשם. אמרנו שאולי אם כל בני האדם היו חושבים רק על זה שיהיה להם נעים, אולי אז לא היו מלחמות. אמרנו לחיים והשקנו כוסות.

ודקה אחרי כן, אני כבר לא זוכרת איך, עלו המילים מוחמד דף, התנקשויות, גנץ ואשתו, ועוד רגע אנחנו צועקות אחת על השניה במרפסת של מסעדה בפוטסדאם. הפסקנו. בדקה התשעים, הצלחנו להפסיק. חזרנו לדבר עלינו ועל החיים שלנו ועל דברים שקרו לנו. שבוע הבא היא טסה לישראל. אני עוד שלושה שבועות. לשתינו חששות. אני מתגעגעת לחברות שלי ומרגישה שפישלתי ויש לי הרבה מה להשלים, הרבה על מה לכפר. לחברה אהובה בארץ נפטר האבא. לחברה אחרת הכלב האהוב חולה וחברה שלישית עברה ניתוח לא נעים. דברים קורים גם כשיש מלחמה. גם כשאני רחוקה. לפעמים אני לא יודעת איפה החיים שלי מתנהלים כרגע.

שמים

גם זה צולם בגני סנסוסי. אם כי, שמים, הם בכל מקום

 

לאות של קיץ

השבוע הלכתי לאורך Oberbaumbrücke מהצד של Warschauer בכיוון שלSchlesisches. זה היה בשעות היום, ביום עבודה רגיל, ואני הלכתי ועצרתי, הלכתי ועצרתי. עצרתי כדי לתת זמן לגבר עם המצלמה לעצב ולצלם את התמונה של אשתו והילדה על רגע הגשר, ואז כדי לאפשר לאשה אחרת לצלם את בן זוגה והתינוק על רקע הגשר, ואז כדי לאפשר לבחורה צעירה לצלם את את החברות שלה על רקע גשר, ואז שוב, ועוד, מצלמים, מתעדים, אנו אנו התיירים. ברלין של קיץ היא עיר שטופת תיירות, ספוגת אירועים ונוטפת שמחה, בייחוד שמחה מעצמה. מכמה שהיא היא, היא ברלין.

ברלין של קיץ היא עיר תיירות, ואני לא סובלת תיירות. לא אוהבת להיות תיירת ולא אוהבת להרגיש מוקפת תיירים. וברלין בקיץ הזה קצת מרגישה לי כמו מלכודת תיירים אחת גדולה. עוד מראש, עוד מלפני הקיץ קצת חששתי ממנו. בקיץ ברלין גדולה עלי. יש בה יותר מדי עבורי. יש בה עודפות. של אנשים. של אירועים. של התרחשויות.

שמים

שמים של קיץ, שמים של סתיו

כשרק הגעתי לעיר ובעקבות המלצות של מהגרים וותיקים ממני נרשמתי לכל מיני רשימות תפוצה וקבוצות פייסבוק שמדווחות על מה קורה בעיר. זה עזר לי בהתחלה, חיבר אותי, נתן לי תחושה שאני מעודכנת, מעורה, יודעת מה קורה סביבי. הקיץ המייל היומי של sugerhigh התנפח מ -2 המלצות יומיות ל -5 או אפילו 7, ותיבת המיילים שלי קורסות מהצעות של מה לעשות, לאן ללכת, מה לראות. קיץ שלישי שלי ואני מוצאת שהרשימות האלה, שבהתחלה עזרו לי להרגיש שייכת, גורמות לי עכשו להרגיש בדיוק ההפך, כאילו אני מחוץ לזרם, מנותקת. כמו רצף התמונות בפיד שמציג חיים זוהרים של אנשים אחרים, ככה הרשימות האלה, כל הדברים שאני יכלה לעשות ולא עושה, כל המקומות אליהם אני יכלה לצאת ולא יוצאת.

***

אני לא אוהבת להרגיש תיירת. אני לא אוהבת להרגיש תיירת כי זה מרגיש לי כמו להיות טיפשה. לא לדעת. כאילו כל היישות שלי מתכווצת לזה שאני חדשה ולא יודעת כלום. אז בעבר, תמיד כשהייתי מגיעה כתיירת למקום חדש, בייחוד מקום אירופאי חדש, הייתי מסתכלת על המקום דרך הפריזמה של "האם הייתי רוצה לחיות במקום הזה?".

הקיץ, בקופנהגן, זה לא קרה לי. אני חושבת שזה חלק מהשינוי של לראות את אירופה דרך אירופה וגם תוצאה של הניסיון שצברתי במעברים. אני מה זה לא מעלה בדעתי לעבור שוב מקום. המחשבה אפילו לא עברה בי, למרות שקופנהגן יפה ומקסימה וטובה. לא רוצה מקום חדש. אין לי כוח. ודווקא דרך זה הצלחתי להיות תיירת בלי להרגיש צורך להתנצל על זה. אני באמת לא יודעת איך משתמשים בתחבורה הציבורית, אני לא מכאן, ואיזה מזל שאתם דנים חביבים וכותבים הכל גם באנגלית.

 

***

כשאתה תייר הכל מרגש. הדברים הכי טריוויאלים, הכי קטנים. היכולת להתמצא, להסתדר, לנוע במרחב, היא מהנצחונות הקטנים של התיירים. אני רואה אותם בברלין, מתרגשים מאלכסנדרפלאץ, מצטלמים על הגשרים, מדברים אל מכונת הכרטיסים באובאן. זה הכי סימן שלי, אנשים שמדברים אל המכונות באובאן. בהודו, בטירוונאמאלי, איפה שחייתי, היינו מזהים את התיירים לפי ההתפעלות שלהם מקופים.

אלכסנדרפלאץ

תיירים זה אלו ששואלים אותך ברחוב איך להגיע לאלכסנדרפאלץ

בהתחלה זה נפלא, זה מרגש, זה בלתי נתפס. תראו תראו, קופים, באמצע הרחוב, בתוך העיר, קופים! איזה פלא, איזה פלא. אחרי כמה זמן, לתיירים שהפכו את התיירות לחיים, זה הופך טריוויאלי, מתיש, מובן מאליו. ברור, ברור, זה קוף! יש קופים בהודו, בדרכים, על הכבישים, על העצים, בכל מקום. אלו קופים. אין מה לעמוד כאן עכשו ולהתפעל, זאת לא סיבה להיאסף, יאללה, תמשיכו ללכת! זה רק קופים בדרך. ככה זה עם מכונת הכרטיסים בברלין. כן, אלו מכונות כרטיסים, וכן, צריך לבחור כרטיס, וכן, הם בגרמנית, אבל יש גם תרגום לאנגית, רואים את הדגל שם בחלק התחתון של המסך? יאללה, בחרו שפה, כרטיס, וזוזו. כל הזמן אני מפספסת רכבות בגלל התקהלויות של תיירים סביב המכונות.

***

ברלין של קיץ גדולה עלי בכמה מספרים, אני יודעת. ידעתי את זה עוד לפני שהקיץ התחיל וסידרתי לי נסיעות אל מחוץ לעיר, לשאוף אוויר, לנוח קצת. נסעתי לאמסטרדם ונסעתי לקופנהגן. אמסטרדם איכזבה אותי, נראתה לי פשוטה ומשעממת ולא אירופה בכלל, או לא ממש אירופה, לא אירופה כמו ברלין.

זה מצחיק איך אני יכלה בו זמנית לחיות כאן, באירופה, להמשיך לתחזק דימוי של אירופה. בו זמנית. אמסטרם נראתה לי פחות אירופה מהדימוי שיש לי על אירופה. קופנהגן נראתה לי יותר אירופה מברלין. אירופה האמיתית. כמעט, הייתי אומרת, בייחוד בתחנות האובאן עם הניקיון המטורף שלהם והסדר המופתי והשלטים האלקטרונים שיודעים לחשב חצאי שניות, קופנהגן נראתה לי כמו גרמניה האמיתית, ככה גרמניה היתה אמורה להתנהל, בסדר מופתי כזה. לא כמו הבלגן שהוא ברלין.

מצחיק ההתנגשות בין המציאות והדימוי ומעניין מתי הדימוי מתפוגג או מתעדכן בהתאם למציאות.

בית בברלין

Migration is not a crime כתוב על הבית

***

השבוע, באחד הערבים, ואני עדיין לבושה בחולצה קצרה וסנדלים, הרגשתי את הסתיו. זה לא היה בטמפרטורות, כאמור, עדיין היה חם, אבל זה היה ברור, הסתיו הגיע. האיכות של האוויר אחרת, קרירה יותר, נושבת. האור עמוק יותר. השמים גבוהים. וזה קרה בבת אחת, ברגע. באמצע אוגוסט.

אני לגמרי מוכנה לסתיו. ברלין של קיץ היא קצת טו מאץ' בשבילי.

קללות זה שטויות

השבוע, מאחד מהימים של הפוגת האש, דיברתי עם אמא בטלפון, ואמא שלי היקרה והרחוקה, מביתה שבישראל, הביעה דאגה לשלומי, לאור המצב והכל. לא הבנתי בדיוק על מה הדאגה, אם זאת הדאגה הרגילה, הקבועה, או שיש משהו חדש. ממה אני צריכה לדאוג עכשו? אמא המשיכה וביקשה שלא אדבר עברית ברחובות, שאזהר. היא שומעת סיפורים, היא אמרה, ורק אז הבנתי, רק אז נפל לי האסימון על ממה אני צריכה להיזהר, איפה האויב עכשו. זאת האנטישמיות הנוראה שתוקפת את העולם בימים אלו, היא הסכנה. רדיפת היהודים קיץ 2014, ואני בחזית.

אז קודם כל אמא'לה אני בטוב. באמת. שום דבר רע לא קרה לי. לא התנכלו לי. לא אמרו לי. לא עשו לי כלום. אפילו שלטי גינוי לא ראיתי. חברה שלי ראתה, באובאן, השלט משבוע שעבר, אבל לי עצמי לא קרה כלום. שמעתי על אחרים שקרה להם, זה כן, יש סיפורים, ואני שומעת אותם יותר מבעבר, אבל אני לא יודעת אם זה כי יש יותר סיפורים או כי אנחנו מדברים על זה יותר.

השבוע למשל שמעתי מחבר על שני חברה שעובדים איתו שנסעו באובאן ודיברו עברית ומישהו התנפל עליהם, קללות וצעקות, ולפני שהוא ירד מהאובאן הוא גם זרק עליהם את הבקבוק מים שלו. או השפריץ עליהם מים מהבקבוק שלו, אני לא בטוחה בפרטים. בכל מקרה מדובר באירוע לא נעים. לא הייתי רוצה שזה יקרה לי.

ברלין

ברלין היפה והבטוחה והמוארת. יש לי ממה לפחד?

הדבר הכי נורא שקרה לי זה שחברים גרמנים הביעו עניין במצב. כלומר, חברים גרמנים שאלו אותי ישירות מה שלום המשפחה שלי בישראל ואיך הם מסתדרים. למשל זוג החברים שפגשתי השבוע. הזוג. אותו אני מכירה מהעבודה, אותה הכרתי דרכו. אנחנו חברים כבר הרבה זמן. הם מהווים עבורי אבן בוחן ליחסי אם בני האומה הגרמנית.

לפעמים אני מרגישה שהיחסים אתם הם כמו עבודה. יש איזה מאמץ רציף בהתקיימות שלהם. אנחנו קובעים להיפגש באיימילים וכל פגישה מצריכה הרבה תיאומים הרבה זמן מראש. כל פעם צד אחד צריך ליזום את הפגישה הבאה. בין פגישה לפגישה אנחנו לא מרימים טלפון ומקשקשים. בסוף כל פגישה אנחנו מבטיחים אחד לשני לעשות את זה יותר ואני אף פעם לא בטוחה אם ניפגש שוב בכלל. אלו יחסים שכל הזמן בהתנעה ואף פעם לא מגיעים. והשבוע הם הזמינו אותי לארוחת ערב אצלם.

כבר מההזמנה חשדתי שזה קשור למלחמה. היא שלחה לי סמס כדי להציע שניפגש. סמס! זה לגמרי שבירת שיגרה, לתקשר בסמס. אז איך שהגיע הסמס חשבתי שהם בטח רוצים לדעת ולדבר על המלחמה. ההזמנה לארוחת ערב אצלם בבית הבהירה לי שהם ממש מודאגים. הגעתי עם בקבוק יין והיה אוכל טוב שהם הכינו ודיברנו ואכלנו ושתינו ואז, אחרי שכיסינו הרבה מהנושאים וסיימנו עם האוכל, על הקפה ופירות של קינוח, היא, שישבה מולי, שאלה אותי מה באמת שלום המשפחה שלי, איך הם מסתדרים בימים אלו. והפנים שלה, הפנים של שניהם, לבשו שואה.

ברלין, גרפיטי

הכי "טנקים בברלין" שאני חוויתי

אין לי דרך אחרת לתאר את זה. פניהם לבשו שואה. כבר ראיתי את זה קורה קודם. כמה ימים לפני כן נפגשתי עם חברה גרמניה אחרת, ואתה זה היה אותו דבר, אותה הבעת פנים, אותה שואה. כאילו כל הקומפוזיציה שלהם התכרמה. הפנים התכווצו פנימה והתכסו חמלה והשתתפות. משהו מאוד קשוב וחם וחרד. אותה הבעה שיש להם כשמקרה מזכירים משהו שקשור למלחמה ההיא. ככה הם נראו כשהם שאלו אותי איך באמת המשפחה שלי, מה שלום כולם.

בתשובה פצחתי במונולוג מבולבל שכלל בתוכו הבטחה שהכל בסדר, המשפחה שלי בסדר, זה לא פחד פיזי, תבינו, זה משהו אחר, כולם בסדר, רקטה אחת נפלה בקיבוץ די קרוב לאמא, וזה לא נעים, ברור, אבל פיזית כולם בסדר, זה רק שהאווירה, והמצב, ומה שאנחנו עושים בעזה, אז קשה להם, והכל עומד, והאלימות, ומה שאנחנו עושים בעזה, ולא נעים, ואין תקווה, ולא רואים לזה סוף, ואין תוכנית, ואין אופטימיות, אבל הם בסדר פיזית כמובן. ככה דיברתי את עצמי למוות ורק רציתי שזה יגמר. אם אין לממשלת ישראל מספיק סיבות לסיים את המלחמה הזאת אנא קחו בחשבון גם את זה: אני לא מסוגלת שוב לראות את הבעת הפנים הזאת. לא מסוגלת. אז בשבילי, בבקשה, אולי די כבר?!?

לא שמעתי גינויים על ישראל, או אפילו ביקורת. פעם אחת אפילו שמעתי עידוד, התייצבות לצידי, לצד ישראל. זה קרה אצל הגניקולגית שלי, אשה נפלאה לחלוטין, בת 60 פלוס, יפיפה בלונדית ונמרצת בצורה לא טבעית. הגעתי אליה לצורכי אולטרסאונד. זה נורא נחמד בגרמניה שהגניקולוגית עושה הכל, גם בדיקות ידניות וגם אולטראסאונד למשל, ולא צריך ללכת למקום אחר כמו בישראל. אז היא הובילה אותי לחדר האולטרסאונד והתיישבתי על הכסא ופיסקתי רגליים והסתכלתי על התקרה, כמו תמיד, ואז התחילה השיחה.

ברלין, קיץ

גם זה ברלין. אם יהיו סיבות לפחד את אזהה אותם?

הגניקולוגית שלי מאוד מקפידה על השיחה. היא שואלת שאלות וחוקרת לגבי האורח החיים שלי. הפעם היא רצתה לדעת על הספורט שאני עושה ודיברנו על הבריכה שלי ואני ציינתי בפניה שהבריכה שלי עתיקה מהמדינה שלי והיא שאלה אותי מאיפה אני, אז אמרתי, אני מישראל. בבת אחת היא הפסיקה הכל והתייצבה לצידי. ליטראלי, היא יצאה מבין הרגלים שלי ונעמדה לצידי. כשהמוט של האולטראסאונד מונף ביד שלה היא אמרה לי שזה נורא, פשוט נורא, שהיא מצטערת נורא שאני נאלצת להתמודד עם זה, שזה נורא מה שעושים לישראל, זה לא בסדר שאנחנו צרכים לעבור דברים כאלה. אני ניסיתי להגיד משהו על עזה, שלנו זה קשה אבל להם…היא לא היתה מוכנה לשמוע, היא קטעה אותי ונפנפה ביד וסיכמה את המצב כנורא. כלפינו. פשוט נורא מה שעושים לנו.

בערב נפגשתי עם בחור בוודינג, הלכנו לשתות ובדרך הוא אמר משהו על זה שבוודיניג יש מלא טורקים וערבים ואולי עדיף לי לא לדבר בשפה שלי כאן. הוא לא לגמרי אמר את זה, רק משהו כזה. אני לא יודעת בדיוק מה הוא אמר כי לא נתתי לו לדבר. קטעתי איתו. בלי לחשוב, באינסטינקט, קטעתי אותי. כאילו לא רציתי לשמוע. כאילו לא הייתי מסוגלת לשמוע. הוא גרמני והוא גר בוודינג שנים ומכיר ויודע הרבה יותר ממני, ואני חושבת שפשוט פחדתי לשמוע. אז קטעתי אותו וסיפרתי לו על אמא שלי והשיחה אתה ושהיא אמרה לי את אותו הדבר וכמה זה היה לי מוזר שהיא דואגת לי שאני בברלין בעוד שחמש מאות מטר ממנה נפלה רקטה.

ברלין, פרחים ברחוב

והפרחים לא לצה"ל. הפרחים לרחוב, לשכונה

וזה הפסיק אותו. אחרי זה שאלתי אותו למה התכוון והוא אמר לי לשכוח מזה, שהוא לא מאמין שמשהו יקרה, שהוא טעה כשאמר, שהוא לא רוצה שאדאג. אז סיפרתי לו על השניים באובאן ואיך קיללו אותם. אז הוא אמר שקללות זה שטויות. הוא היה נשוי 7 שנים לאשה קנדית שחורה והוא אמר שבערך אחת לחודשיים היא ספגה קללות בעיר. קללות זה שטויות. ושוב לא חזרנו לנושא.

קללות זה שטויות? מתי זה מפסיק להיות שטויות? אני אדע אם זה לא יהיה שטויות, אני אזהה? אני לא יודעת. אני לא רוצה להאמין לסיפורים על אנטשימיות באירופה, זה לא באינטרס שלי כרגע להאמין בזה, ואולי הרצון וחוסר הרצון מערפלים לי את הראייה. אני מקווה שאדע לזהות את הרגע. או בעצם, זה לא נכון, אני מקווה שהרגע לא יגיע. אני מקווה שאתם טועים. שהביקורת היא נגד מדיניות ישראל בשטחים הכבושים, כמו שראוי. שהעולם לא נגדנו. לא נגד ישראל ולא נגד היהודים. אני רוצה לקוות שהרוב יודע להבחין ולהפריד בין היהודים ומדיניות ממשלת ישראל הימנית בשטחים הכבושים. אבל אני לא יודעת. בנתיים, בכל מקרה, אני לא מרגישה רדופה.

ישראל – ברלין – אני

ישראל 

אירוע / אירוע מתפתח. אירוע קשה. אירוע מתגלגל / שפה חדשה / יאוש ישן / מנהרות / המנהרות מגיעות אל תוך הקיבוצים / אמא: "הפאדיונים הגיעו עד רחובות" / בשנות החמישים / המחבלים תיככנו לצאת מתוך המנהרה באמצע חצר הקיבוץ ולחטוף את כל הקיבוץ לעזה / מגה פיגוע. קוראים זה / חדירה / המנהרות לא מגיעות עד לקיבוצים. לא אל תוך הקיבוצים / המנהרות זה לא נגד הקיבוצים. המנהרות זה נגד החיילים / איזון / הפסקת אש הומניטרית / לפחות היא. הומניטרית / קיטיאגל נרקור / להפיץ!  לשתף! חשוב! / חייו הקצרים של קיטיאגל נרקורן / חבר העלה תמונה של חומוס אבו חסן ביום שישי בצהריים. ריק / הכל מת. איך יהיה לאנשים כסף אחרי הטירוף הזה? / קיצונים משני הצדדים / חברה כתבה בוואטסאפ: "אין שמאל ואין ימין. יש שוליים שהשתלטו על הכל" / איזון / עוד כתבה: "אני חייבת לעבוד. וקשה להתרכז עם כל הכאב והחרא" / נפילות בשטחים פתוחים / העורף מגלה עמידות / העורף מגלה אחידות / (יש בישראל שטחים פתוחים?) / רקטה נפלה בין הבריכה לבית הקברות בקיבוץ, 50 מטר מהבית של אמא / איזון / הם הפרו ראשונים / (בדוויים זה שטחים פתוחים) / לסיים את העבודה! / קצין בכיר אמר / אני קודם כל [ הכנס לאום] / ואני [קודם כל] לא לאום / אחדות / איזון / יום הזעם / שטחי כינוס / יירוט / פצמ"ר / כיפת ברזל / רצועת עזה – לפני ואחרי / בתפקיד כוח הטבע: צה"ל / "אני רוצה שהעולם יעצור ויתחיל מחדש" / מבצע זה לא מלחמה / מלחמה זה יקר / מבצע זה על חשבון האזרחים / הפצצות בלייב. תביאו כסאות מהבית / ופיצוחים / חייבים לראות! / איזון / בוגדים / שמאל קיצוני / אזעקה באמצע הלילה בתל אביב / יש לי חברות עם ילדים בתל אביב / "התודעה הלומת קרב" / כתבה לי חברה אחרי / "ברמת הביטחון האישי, מה שנקרא, יכולה לעבור את זה כנראה, אבל התודעה הלומת קרב" / מישהו כתב: איזה דושבג החמאס, עשה "ערה"? לכל תל אביב / פרופ' חנוך שינמן / אוניברסיטת בר אילן נגד חמלה / איזון זה לנו כואב יותר / "גם בסוריה מתים ילדים ולאף אחד לא אכפת" / האופוזיציה נותנת גיבוי לראש הממשלה. רוב הישראלים מרוצים מתפקודו של ראש הממשלה / אחדות / הסכמה / איזון / אונר"א משתף פעולה / האו"ם עובד עם החמאס / בתים מתפוצצים / טייסים גאים / קודם כל ישראלים / עניי עירי קודמים / (מי היא עירי?) / גרסת צה"ל / לטפל בבעיה. לחסל את הבעיה / כל הדימוים מפוברקים. כל התמונות מעובדות / לא להפיץ! לא להפיץ! / צריבת תודעה / הם. רק הם / מגן אנושי / סרטון של דקה מראה את ישראל משטיחה שכונה בעזה. במציאות זה לקח שעה / איזון /  יותר מאלף חמש שלהם, שישים פלוס שלנו / לא כולל נפגעים, רכוש, סיוטים בלילה, תודעה הלומה / צבא ההגנה לישראל מפרסם שמות של חיילים מתים בטוויטר / לרטווט? / כולנו רשת חברתית אחת חיה / איזון /  400 מילים

IMG_9434

בתחנה של הרמנפלאץ, השבוע. חברה צילמה. מישהי העירה לה שזה לא בסדר לצלם בלי לבקש אישור. מישהי אחרת עודדה את המפגין

ברלין

חם / לא בשביל החום הזה עזבתי את הארץ / אין לי מספיק חולצות קצרות לקיץ / די, אין לי על מה להתלונן / "את לא יכלה להבין. את לא כאן" / לעלות פוסט שסופר את המתים. לא לעלות פוסט שסופר את המתים / לא רוצה לצער / להם קשה יותר / אין לי זכות / אני לא מוכנה לשתוק / עדיף לשתוק / חברי יותר לשתוק /חבר מישראל הגיע לביקור / הלכנו ל KDW. דיברנו על החיים / ואהבות / יש שם מיזוג וקריר / ויש סילים בכל החנויות / בגדי הקיץ איומים. חולצות כבדות. בדים נוקשים / הלכתי לאירוע תרבות ישראלי-פלסטיני בברלין / הקריאו שיר של מוחמד דרוויש בגרמנית / היה מלא וצפוף ומחניק / מפונקת / לא הגעתי להפגנה / מתפנקת / במערב אין כל חדש / תירגם את זה יפה חבר שחי בברלין / פגשתי איש נחמד / אספר עליו אחרי שהכל יגמר / בהפגנה נגד המלחמה היו קריאות אנטישמיות / העיתון "בילד" פרסם שער עם הכותרת "לעולם לא לשנאת יהודים" / ושנאת אחרים "אחרים", מה עליה? / אני לא רוצה להשתתף בהפגנות עם קריאות אנטישמיות. אבל איך יודעים מראש / עוד הפגנה. ללכת או לא ללכת / כל היהודים בורחים מאירופה / הניוזוויק אמר / לאן עוד אפשר לברוח. לאן נברח מפה / חברה החליפה את ה -U7 ל – U8 בהרמנפלאץ. בתחנה הסתובב איש עם שלט נגד ישראל, הציונות, הכיבוש. בעד שחרור פלסטין. לא לאנטישמיות / איזון / הכל בשלט אחד / היא היתה בדרך לבקר אותי / לפרסם את התמונה. לא לפרסם את התמונה / אם אפרסם יצקצקו. מסוכן באירופה / השתקה / מתחילה בפנים / יש / 50 גוונים של השתקה. לפחות / הורדתי לאיש בתמונה את הפרצוף / בברלין התקיים ערב מחווה למשתמטי מלחמת העולם הראשונה בספרות העברית / לרגל מאה שנה למלחמה ההיא / גם התרגום החדש של במערב אין כל חדש זה לזכר המלחמה ההיא. הראשונה / 70 שנה למרד ורשה / מי זוכר. למי יש כוח לזכור / הפולנים והגרמנים זוכרים. יש תערוכה חדשה על המרד בטופוגרפיה של הטרור / שיתוף פעולה גרמני-פולני / בערב אמרו "המדינה ההיא" ו"הצבא של המדינה ההיא" / לא אמרו ישראל / קניתי נעלי סירה ורודות של סטלה מקטני / עלובת נפש שכמותי / אני משתמטת / כלומר, השתמטתי / מתי זה עובר לעבר / יש רקע והיסטוריה למשתמטים / גם להם / איזון / לא רוצה לצער / עדיף לא לדבר / זאת השתקה / באובאן ישבה מולי בחורה צעירה וקראה את Stadt der Engel oder The Overcoat of Dr. Freud של Christa Wolfיש לי את הספר בבית / חשבון נפש שכתבה הסופרת על עברה ועל שיתוף הפעולה של עם השטאזי / היא כתבה את הספר בלוס אנגלס / אני אוהבת את מדיאה שלה / שוק הספרים מת / הזמינו אותי לפיקניק עם 2 סופרים ישראלים ובני משפתחותיהם / הם באו לעיר כדי לנוח מהמלחמה / החיים שלי טובים / הגב שלי כואב  / אין איזון / 400 מילים

ואני 

אני = סכיזופרניה

שלט נגד ישראל, ברלין

הצד השני. האיש דחף עגלת תינוק