תל אביב – ברלין. אז למה אנשים זזים בעולם?

את היום האחרון שלי בישראל ביליתי עם אחותי בתל אביב. היו לנו תוכניות ליום הזה, חשבנו ללכת למוזיאון של נחום גוטמן ולהסתובב בנווה צדק וכאלה, אבל כשהיום הגיע הייתי לא תיפקודית לחלוטין. מרוטה וסחוטה, הייתי על אוטומאט נסיעות, מחכה לזמן שיצעד לאחור כדי שאני אוכל לנוע קדימה, ולא התחשק לי לעשות כלום. במקום זה אכלנו ארוחת בוקר ארוכה וטיילנו קצת בעיר ובסוף התמרחנו בבית של חברה לשיחה ארוכה ומדי פעם הצצתי באינטרנט, בפייסבוק, וככה גיליתי את סיפור המילקי.

לא ידעתי איך זה התחיל הפעם, מרוב סהרוריות בתל אביב לגמרי פספסתי את זה, ובאותו בוקר זה כבר היה בכל מקום, תמונות של חשבוניות, בן כספית והפגיעה בכבוד הלאומי, אלדי, אלדי, אלדי, כל הקשקשת על הראש שלי, ואני עוד לפני זה בקושי החזקתי את הראש זקוף. אמרתי לאחותי שאני חושבת ששוב מדברים על ישראלים בברלין והיא אמרה שאוי, למי יש כוח שוב לשטות הזאת. אמרתי לה שאני לא עזבתי בגלל המילקי והיא אמרה שהיא יודעת ודיברנו על הסיבות שלדעתי מביאות אנשים לעזוב את ארץ הולדתם ולחיות במקום אחר.

***

באותו יום, מעשה שטן, פרסמו שלושה אנשים שונים שהכרתי, אנשים שעבדתי אתם בסאונדקלאוד, תמונות מהחיים החדשים שלהם בניכר. אחד מהם, הבכיר, היה VP טכנולוגיות בסאונדקלאוד. עבדנו ביחד והיינו מאוד מיודדים. הוא היה הגרמני הראשון שהזמין אותי לבית שלו, שהכיר לי את משפחתו. אשתו גרמניה ממוצא דני שנולדה בגרמניה. היא סיפרה לי שבימי הכיבוש הנאצי סבתא שלה התאהבה בחייל גרמני. אחרי המלחמה הסבתא התחתנה עם הגרמני וקיבלה צו גרוש, דנמרק שללה את האזרחות שלה והסבתא עברה לגרמניה. בכל מקרה, אחרי שסיים את עבודתו בסאונדקלאוד הוא החליט להצטרף לחברה שפועלת מניו יורק. לפני שבוע הוא, היא ושלושת הילדים שלהם עלו על המטוס. בתמונה שהוא פרסם רואים שניים מהילדים מסתובבים בעיר והוא הוסיף את הכיתוב: "New Yorker". הוא קיבל מלא לייקים וקצת תגובות. בתגובות כתבו "yay" או "cool" וגם "grosse klasse".

ברלין, סתיו

ברלין. אפורה וצבעונית. כל שנה בסתיו הבית הזה עושה את הדבר הזה, הפלא הזה.

חברה אחרת מסאונדקלאוד פרסמה תמונה מתוך מכבסה אוטומאטית בסן פרנסיסקו, תמונה של מכונות כביסה בשורה, אחת ליד השניה, ולזה הוסיפה את הכיתוב:  Scary, ואני ישר נזכרתי בימים הראשונים שלי בברלין, בשנה הראשונה, כשכיבסתי את הבגדים שלי במכבסה מהסוג הזה, מכבסה אוטומאטית, וכמה אימה וכמה בושה זה העביר בי. הייתי הולכת אל המכבסה ביום ראשון על הבוקר, בשעה שהרחוב הכי שקט והכי ריק, כי זה יום ראשון על הבוקר, וכל הדרך למכבסה הייתי מתפללת שאף אחד שאני מכירה לא יראה אותי. ככה התביישתי בזה. אבל ממה בעצם התביישתי? מה היה כל כך נורא בזה?

הבחורה הזאת, שמעלה כל השבוע תמונות של בתים פוטנציאליים עבורה בסן פרנסיסקו, היתה האימה שלי בעבודה. היה לה מעמד-על בחברה. היא היתה שם כמעט מההתחלה וכשאני הצטרפתי היא היתה לגמרי המלכה של המקום. עוד לפני שהגעתי ידעתי עליה. היא היתה חלק מהאנשים שערכו איתי ראיון סקייפ. דיברנו יותר משעה. אחרי הראיון אתה חשבתי שהיא נחמדה וחלשה ואני אוכל לעזור לה. במציאות היא התגלתה כמעניינת, מורכבת, קשה, חזקה, ומה זה לא צריכה שום עזרה ממני. היתה לי אתה מערכת יחסים של שנאה אהבה. רציתי שהיא תאהב אותי, תקבל אותי, תעריך אותי. ביני לביני קראתי לה "הנאצית". זה היה סתם אימפולס מכוער. היא היתה גרמניה ובלונדינית עם עינים כחולות וחזקה וזה היה הפחד שלי והחרדה שלי שבגללם כיניתי אותה ככה.

אחרי כמה זמן התיידדנו. היא סיפרה לי שהיא קונה דירה בברלין. היא ביקשה שאשמור את זה בסוד. אני לא יודעת למה, לא הבנתי אז ואני לא מבינה היום, אבל היא לא רצתה שאחרים ידעו שהיא קונה דירה. כאילו היא התביישה בזה. היא אמרה לי אז, בימים של קניית הדירה, שזה הדבר הגדול האחרון שיקרה לה בחיים. היא אמרה שאחרי הלידה ובית ספר, האוניברסיטה ובחירת המקצוע, היא עברה את כל הנקודות ציון הגדולות של החיים. היא אמרה שאין לה כוונה להתחתן ולעשות ילדים ולפיכך זהו זה עבורה, זה מה יש. ועכשו היא מעלה תמונות מתוך מכבסה אוטומאטית בסן פרנסיסקו וכותבת שזה מפחיד אותה.

סתיו בברלין

מדרכות הסתיו. כל שנה בסתיו. לא מבינה איך זה קורה, בחיי, לא מבינה

הבחור השלישי הוא מתכנת IOS שעבד בצוות שלי והוא וזוגתו עברו לסן פרנסיסקו. בחודש האחרון עקבתי אחרי החתונה שלהם (בשביל הויזה שלה, הוא קיבל ויזת עבודה), הירח דבש, פירוק הדירה בברלין. באותו יום, יום המילקי, היום האחרון שלי בתל אביב, הוא פרסם את הסטטוס הבא:

Boarding the plane to a new life in a few hours. Can't express how excited I feel. Also can't express how grateful I am. Moving to this new continent feels easy. Nearly too easy. My parents wouldn't have been able to make such a trip. Times are changing, worlds are moving closer together. Still I'm one of the few lucky ones. Something to meditate over on the plane.

הוא קיבל הרבה לייקים ותגובות, איחולי ברכה לרוב, וביניהם כתבה לו הבחורה מהפיסקה הקודמת, זאת שכל כך הפחידה אותי עד שכיניתי אותה בליבי "הנאצית":

my head is imploding when i actually really think about it.

מה עובר בראש של גרמני כשהוא עובר לחיות בארץ אחרת? זה אחר לגמרי מאשר בראש הישראלי? על מה הם חושבים כשהם מדברים על זה? באיזה מילים הם משתמשים? ולמה ההורים שלהם לא יכלו לעבור גם? האם הגרמנים פחדו לטייל בעולם כי כולם שנאו אותם? האם היום יותר נעים להם בעולם כי העויינות כלפיהם פחתה? אני לא יודעת. אני לא יודעת מה עובר בראש של גרמני כשהוא עובר לחיות בארץ אחרת. יש דבר כזה לרדת מגרמניה?

וזהו. אני לא חושבת שדיברו על זה עוד באמצעי התיקשורת.

סתיו

דברים משתנים בחיים. כל הזמן דברים משתנים. אנשים עוברים מקום. עלים משנים צבע.

***

"החיים בקרב עם זר עוררו בי תחושה זרה לאופי שלי, תחושה ברורה של השתחררות כמעט חסרת עכבות ומעצורים".

מתוך: פיין ואן ברוקלין, מאת: מיקה ולטרי ("נוף הירח", תרגום רמי סערי). בנובלה מספר הכותב, ממוצא פיני,על התקופה בה חיי מחוץ לארצו, בצרפת.

***

היום האחרון

את הלילה האחרון העברתי בבית של אחותי. בבוקר היא הסיעה אותי לנתב"ג. היתה לי טיסה נוחה, טיסת צהריים, ולפני שיצאנו מהבית בדקתי בנחת את לוח ההמראות והנחיתות של הנתב"ג. היה כתוב שם שהטיסה של איזיג'ט לברלין תצא מטרמינל 1. ממש ברגע האחרון, כבר בתוך שטח הנתב"ג, נזכרתי בזה ואמרתי לאחותי ושתינו היינו קצת נבוכות ולא הבנו, איך זה מטרמינל 1? הרי הטרמינל הישן נסגר והכל.

נלחצתי והרגשתי אומללה ושאלתי את עצמי למה הכל צריך להיות כל כך מסובך, למה פתאום טרמינל 1 ולא טרמינל 3, למה ככה, ובכלל. אחותי, שהיא קרת מזג ממני לא נלחצה, סובבה את הרכב ולקחה אותנו חזרה אל טרמינל 1, הנתב"ג הישן, ושם, בתוך דימעה שקופה וזיכרונות מטיסות של ילדות, נפרדנו. בפנים היו דלפקים של איזיג'ט. רק של איזיג'ט. העסק לקח דקות. כל התהליך, צ'ק אין, בידוק, ביקורת גבולות, נמשך אולי 10 דקות ונכנסתי לתוך החלל הריק של הנתב"ג הישן ושאלתי את עצמי מה נעשה פה שעתיים, אפילו פינת עישון אין. ואז קראו לנו לעלות על השאטל – אוטובוס של הנתב"ג – והאוטובוס הסיע אותנו כל הדרך חזרה לטרמינל 3 ונכנסנו דרך דלת אחורית אל הדיוטי פרי הגדול בעולם, הדיוטי פרי של טרמינל 3.

סתיו בברלין

כסאות ריקים

נחתנו דרך ענן וברלין היתה אפורה וגשומה והיה עדיין אור ואני הרגשתי התרוממות רוח, שמחתי לחזור, והשמחה הזאת הטיסה אותי קדימה. הרגשתי חזקה מספיק ושמחה מספיק כדי להגיע הביתה בתחבורה ציבורית והלכתי אל תחנת הרכבת וקניתי כרטיס ועליתי, כמו מלכה, על ה – RE בדרך אל אלכסנדרפלאץ והדלתות נסגרו מאחורי והרכבת התחילה לנסוע. הייתי בתנופה. באלכנסדרפלאץ החלפתי ל – U8. במדרגות מישהו תפס את המזוודה שלי מאחורי, אמרתי לו שלא צריך אבל הוא התעקש והוריד את המזוודה שלי אל הרציף ואני נכנסתי דרך הדלתות הפתוחות של ה U8 והרכבת התחילה לנסוע ואחרי כמה דקות וכמה תחנות הבחנתי שאני נוסעת לכיוון ההפוך מביתי. בלי לאבד את החיוך ירדתי מהרכבת, חציתי את הרציף ועליתי על הרכבת לכיוון ההפוך. חזרתי.

להיות בישראל

יום כיפור ושקט בחוץ ואני שומעת את המיית המזגנים, וציוצים של ציפורים, ותיקתוק של ברז דולף, טיף, טיף, טיף, אחיד, קצוב, טיפה, טיפה, טיפה, כמו בספירה לאחור. אבל ספירה לאחור לקראת מה? לקראת מה?

עוד כמה ימים אני חוזרת לברלין. או נוסעת לברלין. או נוסעת מכאן. או עוזבת. עוד כמה ימים, ואני לא יודעת איך לכנות את הפעולה הזאת, של לנסוע מכאן לשם, מכאן לשם, מכאן, איפה שחייתי רוב חיי ואני כרגע נמצאת, לשם, איפה שאני חיה עכשו וכרגע לא נמצאת. איך קוראים לפעולה הזאת? וגם, איך מכנים את מה שאני עושה עכשו, מה אני עושה עכשו, אני בחופשה? ביקור? הפסקה?

אני אוהבת את יום כיפורים בתל אביב. באתי בכוונה בתקופה הזאת של החגים, של יום כיפורים. בימים האחרונים, וגם לפני שבאתי, יצא לי להגיד את זה הרבה, שאני אוהבת את יום כיפורים בתל אביב. שזה כל כך מיוחד. עכשו יום כיפורים ועוד כמה ימים אני נוסעת ואני מרגישה את הפרידה מכסה אותי בצבעים חמים ועצובים, שמחה והקלה וצער על מה שלא היה וגעגועים מראש למה שתכף לא יהיה.

שדרות בן גוריון תל אביב

הכניסה של יום כיפור. הרחוב כבר התרוקן וטרם נכבש על ידי גדודי ילדים חמושים באופניים. כל הקסם

יש שקט מיוחד ביום כיפור או שזה הכל בראש שלי? השקט הזה, שיש בחוץ עכשו, הוא שונה משקט של שבת רגילה? אני שומעת את המיית המזגנים. כל הימים האלה בתל אביב אני שומעת את המיית המזגנים. השקט של העיר. אתמול, בתפר שבין רגיל וכיפור, הלכתי לבית של חברים לארוחה מפסקת. אחר הצהריים המוקדם, קצת לפני ארבע, הלכתי לאורך דיזינגוף ושדרות בן גוריון והסתכלתי על העיר מתקפלת. זה היה מקסים. בתי הקפה נסגרו והאנשים נעלמו והרחובות עוד לא נכבשו על ידי גדודי הילדים עם האופניים והעיר היתה פשוט יותר ריקה. היו בה פחות אנשים. זה היה אפוקליפטי ומקסים.

אני אוהבת את יום כיפורים בגלל זיכרונות וסנטימנטליות. יש לי זיכרונות טובים מימי כיפורים קודמים. גם זיכרונות וגם מאגרי ידע שנותנים לו משמעות עבורי. המלחמה. בן כיתה שאבא שלו נהרג. השנים הפכו את זיכרונות המלחמה ומשמעויות המלחמה לחלק מהיום הזה עבורי, ליום בעל משמעות. והדברים שעשיתי: נסיעות לצפון, שיט אבובים בירדן, רק אנחנו, סוחבים שוב ושוב את עצמנו ואת האבוב שלנו לנקודת ההתחלה כדי להנות מהשיט הקצר. ככה, כל היום. או ימי כיפורים בים. חוף זיקים. חוף פלמחים. או ימי כיפור של מסיבות סמים בעיר. או ימי כיפור על הגג של חברים. יש לי זיכרונות טובים מימי כיפורים. חשבתי שזה יהיה רעיון מצויין, להיות בישראל ביום כיפורים.

ערב יום כיפור, דיזינגוף

דיזינגוף, ערב יום כיפור. כמו דקה לפני האפוקליפטה. כמו רחוב שנכבש על ידי תנועות נוער. כמו חגיגת ילדים. כמו דקה אחרי ההפצצה.

להיות בישראל

זה הביקור השישי שלי בארץ מאז שעזבתי. קצב של שני ביקורים בשנה, ואני בביקור מספר 6. אני חסרה בשפה העברית את המילה לזה, לדבר הזה, לבקר בארץ המולדת בה אני לא חיה. זה לא כמו ולא דומה לשום דבר אחר. לשום חוויה אחרת. זה משהו בפני עצמו. לגמרי מצדיק מילה.

לבקר בישראל* עבורי זה חלק מהמשמעות של לא לחיות בישראל. זה חלק מהזמן, מרצף הזמן של החיים שלי מחוץ לישראל. זה לא חופשה. אי אפשר לקרוא לזה חופשה. לצאת לחופש זה, יותר מהכל, לצאת לחופש מעצמך, מעצמי. זה לנסוע למקום חדש, להיות טאבולה ראסה, להתענג על חוסר המשמעות, חוסר המעורבות, חוסר המחוייבות. זה להחליף, בבת אחת ולזמן מוגבל, את כל הסרטים בראש. זה לצאת מעצמך. לצאת מעצמי.

שקיעה, חופי תל אביב

היום יום אחרון שלי עם הים. מתנה לא צפויה: טיול יומי מול הים בשעת שקיעה

לבקר בישראל, עבורי, זה ההפך. בדיוק ההפך. לבקר בישראל זה כמו להתנפץ במהירות של מיליון אלף קמ"ש אל תוך עצמי. כמו צפרדע שמטיחים על חלון, אני נמרחת על מידרכות ההיסטוריה של עצמי. על כבישי העבר. על גרסאות קודמות. לבקר בישראל זה כמו לבקר גרסאות ישנות יותר של עצמי. זה לא מוציא אותי מעצמי, זה מכניס אותי בכוח של צנטריפוגה אל תוך מעגלי החיים הקודמים שלי. חיים עליהם וויתרתי.

לבקר בישראל זה לבקר את המקום בו בחרתי לא להיות. זה להיפגש עם אופציות של חיים עליהם וויתרתי. זה להסתכל בעינים על האלטרנטיבה, האלטרנטיבות. תראי, אומרים לי העצים, הבתים, הגינות הגזוזות, שלטי הרחוב, כל זה היה יכול להיות שלך. ראי על מה וויתרת. ראי מה בחרת לא. ובביקור בישראל אני הולכת ברחובות האלה ואומרת לא לעצים, לבתים, לגינות הגזוזות, לשלטי החוצות. לא, לא, לא, לא. אני לא. אני רק מבקרת.

לבקר בישראל, גם ביקור ממושך, כמו הפעם, ביקור של יותר משבועיים, זה לא כמו להיות בישראל. זה לא כמו לחיות בישראל. זה לבוא למקום שהכי טבוע בי ולהיות בו לא נטועה. זה כמו לשהות במצב של הקפאה עמוקה. לנוע בין הזיכרונות והאופציות. גן השבילים מתפצל סביבי לשני הכיוונים, לעבר העבר המלא, לעבר העתיד הריק. בביקור בישראל הזמן שלי תחום, מוגדר, מגודר. אני תחומה בלוחות זמנים. אין לי זמן ואני דוחסת את כל הוויתי אל תוך האין זמן הזה.

חומוס אבו מארון בתל אביב

האוכל הטוב בעולם. אכלתי כאן חומוס בכמויות לא סבירות ויצאתי עם כמה תובנות חדשות בנוגע להשפעות דיאטת חומוס על מערכת העיכול.

אני פוגשת את החברות שלי, האהובות, ומסביבינו התיקתוק נמשך, התיקתוק מתקתק. אני מנסה לספר להן את עצמי בזמן הקצר שנותר והזמן שלנו כל הזמן מתקצר. מתחילת הפגישה אני יודעת שיש לי פחות זמן איתן, פחות זמן לתאר את עצמי. אז אני מנסה לדייק, לדחוס, למיין, לבאר. אני רוצה לספר להן את עצמי, שיראו אותי, ואני רוצה להקשיב להן, להיות חלק מהחיים שלהן למרות שאני לא, ואני נזקקת לרמת עריכה ודיוק ותימצות שהופכים את הכל, הזמן, החיים שלי, לעוד יותר דחוס ואני כל הזמן מוצפת רגשות, מותשת מהמאמץ להיות.

השיחות שלנו הן רק ההיילייטס. כאילו יש מיליון אלף שעות שיחה ביננו איפשהו בעולם והשיחה שלנו האמיתית, הממשית, מה שבאמת אמרנו אחת לשניה, זה הקצה ותוצאה של עריכה מטורפת. רק הקטעים הכי חזקים, אמוציונאלים, דרמטיים, נשארים. שיחה שכולה מיצי קיבה. וזה אף פעם לא מספיק. אני אף פעם לא מדוייקת מספיק. כל הזמן אני שוכחת דברים, שוכחת לשאול, שוכחת לברך, שוכחת להגיב. אני לא מספיקה. עוד לפני שאנחנו נפרדות אני כבר מוטרדת ממה שלא אמרתי, לא שאלתי, לא הגבתי. מכל מה שלא הספקנו. בביקור בישראל אני כל הזמן שומעת את השעון מתקתק.

עם ישראל חי אבל משלם ביוקר

בלי מילים (בגינה הקרובה לביתי)

לבקר בישראל זה משהו שלא דומה לשום דבר אחר. אני מתהלכת כאן ואני לא אני, אני כמה גרסאות של עצמי וכולנו כאן ביחד, דבוקה של לירזיות, תופסות נפח ובו בזמן שקופות. אני מי שהייתי ומי שאני ומי שבחרתי לא להיות. לבקר בישראל זה כל הזמן לנסח את עצמי. לעולם ולעצמי. זה להגיד, זה להיזכר, שאני לא באמת אומרת לא לעצים, לבתים, לגינות הגזוזות, לשלטי החוצות.

איך אפשר להגיד לא לעצים, לא לבתים, לא לגינות הגזוזות, לא  לשלטי החוצות? איך אפשר להגיד לא לכל זה? אני לא אומרת לא. הכי הרבה שאני אומרת זה לא כרגע, לא עכשו. וגם זה אני לא אומרת. יותר מהכל אני חושבת, ואני רוצה להגיד, יותר מהכל אני רוצה להגיד שזה בכלל לא אתם, זה לא קשור בכם, בבתים, בעצים, בגינות הגזוזות, בשלטי החוצות. זה באמת, באמת, באמת, לא אתם. הפעם זה אני. לגמרי אני. לכרגע.

____

* בפוסט הזה אני כותבת "לבקר בישראל" כי זה נראה לי פחות פרובוקטיבי מ"לבקר בתל אביב". אבל זה גם פחות מדוייק. האמת היא שאני מבקרת בתל אביב. לא בישראל.

תל אביב. בלי שלום והיי ודנקה וצ'וסי וביי

חם מאוד בתל אביב, ולח, ואני הגוף שלי כבר לא רגיל למזג אוויר הזה, לחום הזה, ללחות הזאת, לא הגוף ולא הנפש, ואני מרגישה קצת המומה, או עמומה, מעומעמת, כאילו אני הולכת בתוך מעטפת שקופה, ענן שקוף של חמימות דביקה שלפעמים היא נעימה, אפילו הרבה היא נעימה, אבל הכי נעים להסיר אותה מהגוף בסוף היום.

ערב אחד השבוע הסתובבתי בין הרחובות שדרות נורדאו, סוקולוב ובזל ולא הצלחתי למצוא את עצמי. זה היה בסוף היום, כבר ירד החושך, וכל היום הייתי בחוץ, ברחובות, מתחת לשמש, הלכתי והלכתי בתל אביב, הלכתי משדרות נורדאו למסעדה טבעונית חדשה בפינסקר והלכתי בחזרה, הלכתי על הטיילת בשעת שקיעה, הלכתי מגורדון עד לשוק המקורה ובחזרה, ואחרי שהשמש שקעה, אחרי הטיילת והשקיעה נהייה לי רעב וחיפשתי פתרון לדברים אבל לא הצלחתי להחליט מה אני רוצה לאכול, לא ידעתי על מה בא לי, וככה יצא שהלכתי מתוך תקווה שברחוב משהו ידבר אלי, משהו יקרא לי, הלכתי מסתכלת החוצה, לצדדים, מחפשת, ופתאום, לרגע, מצאתי את עצמי כשאני לא יודעת בדיוק איפה אני ואיפה הבית שלי ואיך להגיע מפה לשם והיד שלי, מעשה שטן, מעשה אינסטינקט, נשלחה אל הסלולר וברגע האחרון עצרתי את עצמי. לא לירז, אמרתי לעצמי, את לא שולפת גוגל מפס באמצע תל אביב, את לא צריכה את זה. אם יש מקום בו את לא צריכה את גוגל מפס זה תל אביב, והמשכתי ללכת בנחישות ומרוב נחישות שכחתי שאני רעבה והגעתי אל הדירה עם תחושת נצחון קלה ובטן מקרקרת.

תל אביב, צפון

תל אביב. האופן שבו דברים משתלבים זה בזה. או לא משתלבים בכלל

אני לא באמת יכלה ללכת לאיבוד בתל אביב. אני כל כך רגילה ללכת לאיבוד שאני לא רואה בזה ללכת לאיבוד. אני פשוט, בחיים שלי בברלין, מרבה להגיע למקומות שלא הייתי בהם קודם, שזאת הפעם הראשונה שלי להגיע אליהם, אז הזמן שלוקח לי להגיע אליהם והבלבולים בדרך הפכו למשהו יומיומי, למשהו שאני מצפה לו, מניחה שהוא יקרה, חלק מהעניין. אבל בתל אביב לא, תל אביב עיר שטוחה, בלי עומק, בלי צל, בלי פינות מסתור, ואני מכירה אותה. היא העיר שלי. או, היא הכי עיר שלי שיכול להיות, כי היא לא באמת שלי אבל אני רגילה בה והרגילות הופכת אותה ליומיום, לטריוויה, לבית.

רציתי לכתוב משהו על החיים בין שתי תרבויות, אבל אני לא חיה בין שתי תרבויות, אני לגמרי ישראלית. העיר הזאת, החום, השקיעה, השפה, זה לגמרי הבית שלי. רק שאני לא חייה בבית הזה כבר כמה שנים, ופה ושם, בקצוות, בשוליים, אני מסתכלת על הבית הזה ומרגישה את התתרחקות שלי ממנו, את הזמן שאני לא. יצאתי בוקר אחד לשוטט על דיזינגוף. זה היה קצת אחרי תשע בבוקר, הרחוב עוד לא ממש נפתח, רק חלקית, ואני חיפשתי אופטיקאי. כבר הרבה זמן אני דוחה את זה, אולי מדחיקה, אבל הגיע זמני למשקפי קריאה, וכשהחנות הראשונה שראיתי ברחוב מולי היתה אופטיקאי גור החלטתי שזה משמיים ואין מה להדחיק עוד וניסיתי להיכנס.

תל אביב

בתפר שבין גן העצמאות והטיילת ניצבים שני ספסלים נפלאים. נקודה של יופי

החנות היתה סגורה. למרות השלט שאמר שהיא פתוחה משמונה וחצי, ולמרות שהיה אחרי תשע, החנות היתה סגורה. הדלת לא זזה. מישהו צפר מאחורי, צפירה ממושכת. הסתובבתי לחפש את מקור הרעש. הצפירה הגיעה מרכב לבן שעמד בחניה ליד החנות. האיש ברכב תימרן את הרכב לחניה ודיבר אלי, ואני לא שמעתי כלום אבל הבנתי: זאת החנות שלו, הוא תכף יפתח, חכי לי. לא חיכיתי, המשכתי ללכת לאורך הרחוב בכיוון של דיזינגוף ומצאתי חנות של אופטיקה הלפרין והדלת היתה פתוחה אז נכנסתי. בפנים, בשולחן קבלה, עמדה אשה. הלכתי אליה ונעמדתי. היא לא הרימה את העינים ולא אמרה כלום וכלום לא קרה. אמרתי לה, שלום. היא לא אמרה כלום ולא הרימה את העינים ושתינו עמדנו אחת מול השניה בלי שום קשר עין. אחרי קצת זמן היא אמרה, מה, בלי להרים את העינים. שלום, אמרתי לה, שלום ובוקר טוב. היא הרימה את העינים והסתכלה עלי ובשקט יצא לה מהפה, כמו סינון, כמו קללה, שלום, ואז חייכתי אליה וביקשתי לראות אופטיקאי. היא אמרה שאין אופטיקאי, הם עוד לא הגיעו. טוב, אמרתי לה, אז תודה ושלום ויום טוב. היא לא ענתה. לפקיד בבנק שנתן לי כסף כי הכספומט בחוץ לא עבד אמרתי דנקה דנקה, ואז תיקנתי את עצמי. לאיש במכולת אמרתי צ'וס לפני שיצאתי ואז תיקנתי לביי. הוא היה נראה מופתע. נוט טו סלף: לא אומרים צ'וס כשיוצאים ממקום בתל אביב. לא אומרים כלום, פשוט יוצאים.

בתחנת רכבת, גם בחוץ וגם בתוך הרכבת, הכל מכוסה שלטים שמסבירים לאנשים איך להתנהג, מתי הם מרגישים טוב: "כשיש יותר ספייס כולנו נהנים מהדרך!" ועוד כאלה סלוגנים מחנכים. במכולות נותנים שקיות פלסטיק דקיקות. פחי האשפה הירוקים עומדים פתוחים באמצע הרחוב. פעמים הזיזו אותי פועלי ניקיון מהספסל רחוב עליו ישבתי כי הם רוצים לנקות. הזמנתי ספר לפני שלושה שבועות באינדיבוק. הספר עוד לא הגיע. פעמיים שלחו אותו לכתובת הנכונה, המדוייקת, של אחותי, והספר לא הגיע. בדואר אמרו שאף אחד לא תבע את החבילה. אחותי לא קיבלה פתק שהחבילה הגיעה. אמיילים ביני לבין החנות. בניסיון שלישי הצעתי שישלחו לאמא שלי, לקיבוץ, אולי שם הדואר עובד.

רכבת ישראל

רכבת ישראל בהמלצות להתנהגות טובה

במונית שלקחתי חזרה הביתה מאוחר בערב ראש השנה הנהג השמיע אלביס. על תא הנהג היה פתק: שירים של אלביס שמושמעים כרגע במונית שר אותם נהג המונית. מעוניינים בדיסק? נא לפנות לנהג. בסניף הבנק אליו נכנסתי כי הכספומט לא הוציא כסף היו שתי כספריות וארבע אנשים ומכונה שממנה צריך לקחת מספר בשביל התור. של 4 אנשים. מכונה שצריך להכניס אליה את הכרטיס אשראי והיא תתן מספר. לתור. כל החלל שם הוא בערך 4 מטרים על 4 מטרים ואת התור מסדירה מכונה ועדיין, נקלעתי לוויכוח על התור, מי הגיע קודם (היא הגיעה קודם, בכלל לא ניסיתי לתפוס לה את התור, פשוט עמדתי ליד המכונה כדי לראות מה עושים אתה, איך לתפעל אותה. היא, אחרי שאמרה לי שהיא היתה שם ראשונה, הסבירה לי שהיא שונאת לחכות. היא בת שמונים, היא אמרה, והיא שונאת לחכות.)

מונית

נהג מונית ששר אלביס ומוכר דיסקים שלו שר אלביס לנוסעי המונית

אני לא זרה בתל אביב ואני לא בין שתי תרבויות וכל הדברים האלה. אני לגמרי מכאן, לגמרי כאן. רק שאני לא חיה כאן עכשו, לא חיה כאן כבר שלוש שנים, ודרך ההפתעות הקטנות שלי, דרך המקומות בהם אני מוצאת את עצמי מופתעת, אני מרגישה את הזמן שעבר, את הזמן שאני אינני. זה לגמרי בהוויוריסטי. כמו כלב שלמד כמה טריקים חדשים ועכשו צריך לשכוח אותם. בתל אביב לא צריך להתעקש על שלום בבוקר. אין מה להגיד ביי כשהולכים. יותר עדיף שאת התור תסדיר המכונה. ברור שרכבת ישראל עוסקת בחינוך, מי אם לא רכבת ישראל יתעסק בלחנך?!? זה הדברים הקטנים, המצחקים, בהם אני מרגישה את הזמן שעבר, את הפער שנוצר, בהם אני מרגישה שזאת אני, זאת אני שקצת הישתנתי.

תל אביב, חוף הים

הו הים. אין אין אין כמו הים. הריח של הים. הלחות של הים. כמה התגעגעתי לים

 

ברלין – תל אביב (חדרי מדרגות, תחבורה ציבורית)

גו עובדי הדואר, גו!

נחתתי בישראל אל תוך השביתה של עובדי רשות שדות התעופה, שביתה שהיתה אקט של הזדהות עם עובדי הדואר במחאה על הכוונה לפטר 1500 מהם לטובת עובדי קבלן. החתמת הדרכונים הלכה מהר, עובדי המעברים לא שבתו מן הסתם, ואז נתקענו בלחכות לכבודה. בחלל ענק עם 9 מסועים ובלי חלונות. ידעתי שזה עומד לקרות, המידע על השביתה הצפויה הגיע אלי עוד בערב שלפני הטיסה וכל הלילה-לא-לילה רפרשתי את דף ההמראות/נחיתות כמשוגעת מצויה בתקווה שהטיסה תדחה ואזכה לעוד שעתיים שינה. זה לא קרה ובארבע וחצי בבוקר יצאתי אל הדרך.

בטיסה הדיילת הסבירה לנוסע חקרן שאין להם מושג מה יקרה בארץ, הם מקווים שייתנו להם לנחות ויטפלו יפה בנוסעים שלהם, אבל הם לא יודעים. זה היה באיזי ג'ט והם כנראה לא חשבו שזה מעניינם, לדעת. נחתנו ב  – 1200 בצהריים, כמה דקות לפני השעה היעודה, התגאה הטייס במרקול. הורדתי את הסווטצ'ר וקשרתי אותו על המותניים ויצאתי אל החמה.

האולם בו מחכים לכבודה היה חצי מלא, השלט שמפנה את נוסעי הטיסה למסוע הרלוונטי היה חצי ריק, הטיסה שלנו לא הופיע עליו. הלכתי לשירותים, שטפתי פנים, חיפשתי איפה כאן אפשר לשבת, לחכות. בפינה של האולם התעורר לחץ, נוסעים-מעוכבים רצו לעשן, אחת מדלתות האולם התרוממה, אוויר צח! אור יום! הפתח הוביל אל שום מקום, אתר בנייה, משהו אימפרוויזורי לחלוטין. עמדנו ועישנו. עובד נתב"ג במדים הגיע ואמר לנו להפסיק מיד, אסור לעשן כאן, זהו אתר בנייה, יש כאן חומרים דליקים, אנחנו מסכנים את עצמנו ואת כלל ישראל. הוא התעקש והתעקש והמעשנים גורשו חזרה אל תוך האולם.

בנתב"ג

מעשנים ביחד. עד שבא עובד של המקום ומודיע שזה מסוכן וסוגר את את האופציה. עד שמגיע עובד אחר ופותח אותה שוב. עד ש…הכבודה שלי הגיעה. תודה.

הכריזה הודיעה שהטיסה מברלין תהייה במסוע חמש. יצאו כמה מזוודות. שלי לא היתה ביניהם. עמדתי והסתכלתי על המסוע זז עד ששכחתי שזה הוא שזז ולא אני וחטפתי בחילה. שברתי את הסחרחורת על ידי הקפה של המסוע וראיתי שהדלת שוב נפתחה, המעשנים פרצו החוצה. עוד נוסעים הגיעו. האולם הצטופף. התחיל משחק כדורגל. מישהו צרח על אחת העובדות שעברה שם. זה לא אני, היא אמרה לו. אבל הוא היה היחיד. האווירה לא התנפצה. אנשים לא יצאו מדעתם. אחרי שעתיים הגיעה גם הכבודה שלי. לקחתי אותה ויצאתי אל אולם הנוסעים ופגשתי את אחותי.

נסענו לדיזינגוף, לאסוף את המפתח שהזוג שאיתו עשיתי חילופי דירות השאיר לי, המפתח לדירה שלי בביקור הזה. אחרי זה נסענו לדיזינגוף סנטר והצטרפתי לאחותי לסידורים, אספנו טבעות שהיא השאירה, הלכנו לשוק הכרמל, קנינו מכנסיים לחוג ריקוד של הבת הקטנה שלה והלכנו לאכול פלאפאל אצל ג'וני ומשם עברנו לשבת בגן מאיר. לידינו עבר זוג עם שני ילדים. הם דיברו עברית. תראי, באתי להגיד לאחותי, ישראלים, עוד ישראלים. ואז נזכרתי שאני בישראל.

תל אביב

תל אביב. התכלת העזה. הכחול החיוור

חדרי מדרגות

עשיתי חילופי דירות עם זוג ישראלים, הם נסעו לדירה שלי בברלין ואני לדירה שלהם בתל אביב. ביולי עשיתי אותו דבר עם בחור מקופנהגן. חילופי דירות זה הדבר. זה מאפשר הצצה לאחת השאלות המציקות בעולם: איך חיים אחרים, איך החיים של אנשים אחרים?. הדירה שלי בביקור הזה ממוקמת בצפון תל אביב שזה לא האזור שלי בכלל, לא השכונה שלי. אני, חוץ משנה אחת על שדרות בן גוריון, תמיד חייתי בלב העיר ודרומה. את האזור של הדירה שלי לביקור הזה אני לא מכירה. איך שפנינו אל הרחוב אמרנו אני ואחותי, ביחד, איזה רחוב נחמד, כך כך תל אביבי. הצפון הישן, תל אביב של פעם. נפרדתי מאחותי ונכנסתי אל חדר המדרגות ונשמתי את האוויר הספוג ריחות של חומרי ניקיון ונזכרתי, ככה מריח חדר מדרגות תל אביב.

חדרי מדרגות מספרים לי סיפורים. בברלין, בקופנהגן, בתל אביב. הריחות שלהם מספרים לי סיפורים. אני לא מצליחה לתאר את הריח של כל חדר מדרגות בפני עצמו, לא מצליחה לפצח אותו, אני רק יודעת לזהות אותו כאחר, שונה, מהריח שיש בחדר מדרגות בברלין, למשל. אני יודעת לתאר את הריחות האלה אחד כנגד השני. לא בפני עצמם. בחדרי המדרגות של ברלין האוויר דחוס עם נגיעות קלות של טחב, שטיחים עבים, עובש קל. לחדר המדרגות בקופנהגן היה ריח של עץ ישן, חורק. חדרי המרדגות בתל אביב מריחים מחומרי ניקיון עם נגיעות של לימון ממותק.

תחבורה ציבורית, מוניות שרות

בערב לקחתי מונית של קו חמש כדי לנסוע לבקר חברה שגרה ליד שנקין. על כל המושבים במונית היה כיסוי מושב עם פרסומת. הפרסומת אמרה: "מתי תעבור לרכב חברה? מגיע לך לעבוד בהי-טק!". איזה דרך נפלאה לעודדי את נושאי התחבורה הציבורית! מתי כבר תעבור לרכב חברה, עלוב נפש שכמותך, מגיע לך לעבוד בהי טק! (זה איום? זה הבטחה לעתיד? זאת תקווה? באמת מגיע לי שאני עובדת בהי טק! מגיע בטוב? מגיע כי עשיתי רע?).

מוניות שרות

מגיע לך! ברור, ברור שמגיע לי. רק מה זה אומר? מגיע לי בטוב, מגיע לי ברע?. מגיע לנו, לכולנו, עוד רכבים על הכביש? מגיע לך לעמוד בפקק הזה ברכב פרטי? זה זכות טבעית, מולדת, לעבוד בהי טק? מה זה אומר, לכל הרוחות, המשפט הזה, מגיע לך לעבוד בהי טק!

בדרך חזרה, מאוחר ואני מטושטשת מעייפות, לקחתי מונית קו חמש ברוטשילד חזרה אל הצפון וחשבתי לי, איזה מיקום נפלא, גם מוניות קו חמש וגם מוניות קו 4 במרחק הליכה קצרה. אני מחבבת את מוניות השרות, ולא רק בזכות זה שהם עובדות גם בשבת. בעימות בינן לבין האוטובוסים של דן אני מעדיפה אותן. המונית שרות היתה ריקה. עליתי והתשייבתי בכסא שמאחורי הנהג. פעם מישהו אמר לי שהצד של הנהג הוא היותר בטיחותי במקרה של תאונות.

תחנה אחרי עלתה אשה. היא התיישבה מאחורי וביקשה שאעביר את הכסף לנהג. נהג, אמרתי, נהג, והנהג הוריד את היד מההגה ושלח אותה אחורה ואני הכנסתי את הכסף לכף היד שלו. הוא לקח את הכסף וספר אותו והכניס לקופה והוציא עודף ושלח את היד אחורה, אלי, ואני לקחתי את הכסף מהיד שלו והעברתי לזאת שמאחורי. עברנו את הבימה. עוד מישהו עלה. אותו פרוטוקל, תעבירי לנהג, נהג, נהג, ידים קדימה, ידים אחורה. נהג תעצור לי בבקשה, ביקשה זאת שמאחורי, והוא עצר. רוצות קו חמש? הוא צעק לשתי צעירות שעמדו ברחוב.

איזה דבר מופלא זה, מוניות שרות של קו חמש. איזה המצאה גאונית. רק בישראל. נסיעה קהילתית. במוניות שרות של קו חמש כל נוסע הוא שותף, עובד פוטנציאלי בשרותו של הנהג, משתתף באקט שהוא קהילתי במהותו, לא תחבורתי. נהג, תעצור לי כאן בבקשה. אני רוצה לרדת. נהג לי כאן. נהג תעצור. נהג כמה זה? והנהג נוהג, עוצר, פותח דלת, סוגר דלת, סופר, מחשב, מחזיר. הנהג עם יד אחת על ההגה מתפעל את הכיתה. שני אנשים מדברים בתנועות ידיים ברחוב דיזינגוף, הנהג עוצר, רוצים מונית? הוא צועק אליהם דרך החלון, הם לא. הם רק מדברים. תעבירי לנהג בבקשה, אני מסתובבת אחורה, קדימה, שולחת ידיים לכל הצדדים. מונית שרות קו חמש. אין רגע דל.

תל אביב, רחוב שנקין

תל אביב, רחוב שנקין, מבט מלמעלה, כלומר משדרות רוטשילד. במספרה ליד פגשתי ידיד מהילדות

הנסיעה במונית של קו חמש הבהירה לי שאני כבר הרבה זמן לא בארץ. שאולי בכל זאת, קצת, השתנתי. זה היה נראה לי כל כך הזוי, כל הסידור הזה, הטבעי, של נוסעים עובדים אצל הנהג, של נהג מלקט נוסעים מהרחוב. כמו בסיטקום של החמישיה הקמארית. נהג, תעצור לי כאן! מה זה כאן? יש תחנה בכאן? איך יסתכל עלי נהג תחבורה ציבורית בברלין אם אבקש ממנו לעצור לי כאן? נהג תעצור לי כאן בבקשה. עצר. דנקה, אמרתי לו וירדתי, דנקה דנקה.

סיפורים מקומיים, או, סיפורים שלי על מנהגים מקומיים

הגדר

בימים האחרונים מסתובב חתול בחלק המגודר של החצר הפנימית בבניין שלי. ולא סתם חתול, פאר של חתול, מופת, חתול יפה, שמנמן, שעיר, מטופח, נוצץ. חתול צמרת. והוא מסתובב בתוך החצר, בחלק המגודר של החצר, כאילו הוא מלך, כאילו בשבילו בנו את החצר הזאת, כאילו היא שלו. הוא זז לאט, בטוח בעצמו, אדנותי, מהצד המרוחק של הגדר, הצד שמול הבניין שלי, מתקדם באיטיות אל הצד שלי. אני צופה בו מתקרב אלי ואז נעלם. אין לי מושג לאן הוא ממשיך מכאן. בכל זאת, גדר. ואין לי מושג איך הוא נכנס לגדר, מאיפה הוא הגיע. מישהו מעביר אותו את הגדר? מישהו מוציא אותו מהצד השני? אני לא יודעת. את רגעי הכניסה והיצאה של החתול לא הצלחתי לראות. כמו כל כוכב בסדר גודל שלו, הוא פשוט שם, מופיע, מתהווה. ואני, שכבר קצת עייפה מלנסות להבין למה גדר, למה הגדר הזאת באמצע החצר הפנימית של הבניין שלי, פתאום חשבתי שאולי בשבילו, אולי זה הכל בשבילו, בשביל החתול היפה הזה. זאת סיבה הגיונית לא פחות מסיבות אחרות שבדקתי.

בזמן שעבר מאז הקמת הגדר היא הפכה לחלק מתוכנית האירוח שלי בבית. לכל מי שמגיע אני מציגה את השאלה, למה גדר? למה לדעתך בנו את הגדר הזאת? ואני מקבלת תשובות. מישהו הציע שהגדר נועדה שיקשרו אליה אופנים. הפנתי את תשומת לבו לחניית האופניים המסודרת שממוקמת ליד הגדר. מישהו אחר הציע שזה תכסיס שנועד לחסוך כסף לבעלי הדירות בבניין שלי. הוא טען שבטח היה סיכסוך בין בעלי הדירות בבניינים השונים שמסביב לחצר על השאלה מי משלם כמה על טיפוח החצר, ומכיוון שלא הגיעו להסכמה, ככה אליבא דה ההסבר הזה, החליטו בעלי הדירות בבניין שלי לקחת יוזמה ולגדר את החצר והם יממנו את הטיפוח רק של החלק מהגודר.

חתול בחצר

ההופעה היומית של החתול בחלק המגודר של החצר נמשכת, אולי, דקה, והיא תמיד בבוקר. זה ההסבר שלי לתמונה הלא מוצלחת. אמשיך לנסות

הבעיה עם ההסבר הזה, הלכאורה הגיוני, לכאורה גרמני, זה שאף אחד לא מטפח את החלק המגודר של החצר. כלומר, אף אחד בשכר. מאז הגידור אחד השכנים מהבניין שלי, הרווק המבוגר, לקח על עצמו לטפח את החצר ובערך 3 פעמים בשבוע הוא שולף מכסחת דשא ועובד ומכסח את הדשא בתוך החלק המגודר. רואים עליו שהוא לא מקצועי. הוא לא יודע איך לאסוף את הדשא המכוסח והדשא יוצא מאוד עקום. לא לא, זה חייב להיות הסבר אחר. אפילו שאלתי את בעל הדירה שלי, אבל גם הוא לא ידע, הוא לא הלך לאסיפת דיירים ואין לו מושג למה גדר.

אז ההסבר שלי, שהגדר היא בשביל החתול, יכול להיות תקף. הבעיה עם ההסבר הזה זה שהוא לא מסביר כלום. למה החתול צריך חצר מגודרת? ובכלל, מאיפה הגיע החתול הזה ולאן הוא הולך? הוא חתול בית, רואים עליו, בית צמרת, מה הוא עושה בשאר היום שלו? ואיך בעצם הוא עובר את הגדר, איך הוא נכנס פנימה? חתול חמקמק. חתול מסתורי. גדר לא מובנת. תהיות שלא נגמרות.

סתיו

וחוץ מזה, סתיו

תור

הלכתי לקופת חולים, למשרדים, לקבל שרות אישי. יושבות שם פקידות נפלאות שמותרגלות בלהסביר דברים פשוטים למפגרים שלא מסתדרים עם אין סוף המכתבים שהקופה שולחת. כלומר, לי. הגעתי לבניין ונכנסתי למעלית ויצאתי ממנה בקומה היעודה וראיתי שהכל חסום, פקוק, כבר מהמעלית התחיל התור לפקידה שמחלקת מספרים לשרות לקוחות האנושי. באותו יום היתה שם פקידה אחת, בקבלה, והתור השתכרך. או ככה חשבתי. כשהתקרבתי ראיתי שזה לא באמת תור, היו שם אולי 5 אנשים, זה פשוט שהיתה פקידה אחת וכל פעם היא טיפלה באיש אחד והתור, התור, כדי לאפשר פרטיות לפקידה ולאדם בו היא מטפלת, התור התחיל 4 מטרים מאיפה מהשלוחן של הפקידה, בגלל זה הוא הגיע למעלית. זה לא היה תור ארוך, זה היה תור שומר מרחק, נותן פרטיות. תור  מכבד.

אחרי זה, בדרך הביתה, ראיתי באובאן איך מחליפים כסף במכונת כרטיסים: איש במדים אפורים עם גלילים של כסף בקופסא ומפתח ועוד ציוד פותח את המכונה ועושה בה דברים, ואיש במדים של מכסים כחולים וחולצה לבנה עם קלסר כתיבה ביד מפקח עליו. 2 אנשים על מכונה אחת, ואי אפשר לטעות ביחסים ביניהם. המדים סיפרו הכל.

מחליפים כסף במכונה

מחליפים כסף במכונה

בסופרמרקט

עמדתי בסופרמקרט לפני דוכן הבצלים, בוררת בצלים לקחת איתי. הייתי לא זהירה. כמה בצלים התגלגלו מהדוכן אל הרצפה. הפסקתי הכל והלכתי להרים אותם, כמובן, אבל מישהי הקדימה אותי, היא הגיעה מולי, ראתה בצל על הרצפה, התכופפה לפני והרימה אותו והתרוממה וראתה אותי, שגם אני באותה משימה כמוהה, משימת איסוף הבצלים, והיא היתה בת 80 בערך, כלומר, מבוגרת ממנה בהרבה, וכשהיא ראתה ואני ראיתי שתינו קצת צחקנו אחת אל השניה מהסיטואציה. כלומר, בבחינת הדרת פני זמן אני פישלתי לחלוטין, והיא הדרה את פני ולא ההפך. אבל בחיי, באמת, אני ראיתי עוד לפניה שהיא מבוגרת וניסיתי להגיע ראשונה, ניסיתי, היא פשוט היתה זריזה יותר.

אחרי זה נתקלתי בה שוב בסופר. זה היה כשזיגזגתי אחורה. בסופרמרקט כאן הולכים רק בכיוון אחד: קדימה, קדימה. כולם נעים באותו כיוון, אותו מסלול, מהכניסה דרך הירקות, הגבינות, הדליי והערוצים עצמם, תמיד, כולם באותו כיוון. איך הם עושים את זה? אני אף פעם לא מצליחה. תמיד יש משהו שכחתי. תמיד אני חוזרת אחורה. ולרוב אני היחידה שעושה את זה. בסופרמרקט לא מזגזגים. באים עם תוכנית. אז כשזגזגתי אחורה לדוכן הביצים נתקבלתי בה. היא הגיבה בחום רב, כאילו כבר היינו חברות, הרי היתה לנו הכרות מוקדמת. היא חייכה אלי ופתחה בקיטור ארוך. אני הגבתי בצחוק עז ונמלטתי מהמקום, שזה לא יתפתח. פספסתי את הרגע להגיד לה ich spreche nicht Deutsch. זה היה מאוחר מדי. כבר היינו חברות.

סתיו

סתיו. זה מה שאני מצלמת עכשו

קביעות

הייתי בארוחת ערב אצל זוג חברים. אפילו כתבתי על זה. כמה ימים אחרי הגיעה אימייל ממנה, המארחת. היא כתבה כמה נהנתה מהשיחה שלנו באותו ערב ושהיא צריכה לארגן workshop בעבודה על נושא שנראה לה שאני מבינה בו מאוד והאם אסכים להיפגש אתה שוב, בדחיפות, כדי לעזור לה בהכנות. עניתי ישר והצעתי שני מועדים שונים לפגישה באותו השבוע. היא ענתה גם מהר וכתבה שהמועד הראשון שפנוי לה הוא עוד שבועיים, האם זה מתאים? בטח, כתבתי לה, מתאים. עברו שבועיים, הגיע יום הפגישה. בבוקר היא כתבה שהגיעה באיחור לעבודה, כי היה לה רופא, לכן לא תוכל לצאת לארוך בצהריים והיא עובדת בקרוייצברג, אז אולי אני אגיע אליה? אני רגילה לארוחות צהריים של שעה, התרגלתי, אבל ארוחה של שעה פלוס שעה וחצי נסיעה באמצע היום היה לי יותר מדי. כתבתי לה שלא מתאים ומאז אנחנו בתיאומים, מיילים וסמסים.

חברה שעובדת כאן במכון מחקר סיפרה לי שהיא הציעה שידיד שלה, חוקר גם הוא בתחום שרלוונטי למכון, מגיע לגרמניה מיוזמתו ל – 4 חודשים. היא הציעה לבכירים במכון שלה להזמין אותו לתת הרצאה במכון, משהו קצר, 45 דקות. הבכירים במכון אמרו לה שזה רעיון נהדר, באמת, אבל עוד 4 חודשים? איך אפשר ככה? הם צרכים יותר זמן להתארגן. אולי בשנה הבאה, אמרו לה.

סתיו

עוד סתיו. סתיו סתיו, תחכה לי, ואזחור

וגם, וזה לא קשור, כמו שהבוקר לא קשור ללילה, ב 11 בספטמבר היה יום הולדתו של יוסף חיים ברנר. נזכרתי כי מישהו פרסם פוסט לזיכרו ברשת. אז הנה, גם אני, מאמר שכתבתי עליו לפני שנים.

ברלין, הזמן, שינוי, הבית. מחשבות לקראת ביקור בתל אביב

אני קצת חוששת מהביקור הקרוב שלי בישראל. קצת חרדה. אני מאוד מתרגשת לקראתו, רוצה כבר שיגיע, רוצה כבר להיות שם, אבל גם חוששת. אני מנסה להשוות את הרגשה שלי הפעם להרגשה שהיתה לי לפני ביקורים קודמים: האם גם אז ככה התרגשתי, ככה חששתי? יותר או פחות? אני מגיעה לביקורים פעמים בשנה. זה הביקור השישי שלי בארץ, הפעם השישית בה אני מגיעה לתל אביב בשלוש שנים האחרונות, פעם שישית שאני באה לבקר בעיר שלי, מתארחת בעיר שלי לשעבר. אני מרגישה כאילו המון זמן עבר מאז הביקור הקודם.

זה גם האפקט המצטבר של הזמן. 5 ביקורים, 2 ביקורים בשנה, שלוש שנים, תכף שאני כאן שלוש שנים. זה חתיכת זמן. זה מתחיל להיות נתח זמן משמעותי בחיים שלי, במכלול, ברצף, בהצטברות, פיסת זמן שממשיכה להתרחב, תקופה. 3 שנים זה כבר תקופה. האם ארגיש את זה בתל אביב, ארגיש שלא הייתי שם תקופה, שאני כבר לא חלק? והפעם, למה הפעם אני מרגישה שזה אחרת, למה הפעם אני יותר חוששת להרגיש זרה? אני חושבת שזה בגלל המלחמה. בגלל זמן המלחמה.

המלחמה עיבתה את הזמן. עשתה אותו אחר, שמן יותר במובן של משמעותי יותר, דרמטי יותר, כאילו הזמן של המלחמה הוא כל כך דרמטי שהוא תובע לעצמו עוד ימים על הספירה הרגילה. כאילו החודשיים האלה שהיו שם, שעברו על שם, ושאני ראיתי מפה, הם שינו משהו, שברו את הרצף, יצרו עוד חיתוך, קו פרשת מים, משהו. מפה זה נראה כל כך דרמטי, אמרתי לחברה, כל כך נורא, כאילו הכל נגמר. זה הכל אותו דבר לירזי, היא אמרה לי, זה רק את שכבר שכחת. תמיד היינו מיעוט. תמיד היה פאשיזים. בסופו של דבר חיים בעיר, בין הבית למכולת, בית הבית הקפה למסעדה, בין חברים וחובות ועבודה.

פסל, כיכר, ברלין

הפסל שמזכיר לי את הפסל בגבעת הזיכרו בקיבוץ, "הצבי ישראל על במותייך חלל,כאן נפלו גיבורים" וכו'

אני יודעת, אני יודעת. חייתי ככה שנים. בארץ זה לא מרגיש כמו דרמה. התהליכים איטים מדי. יומיומיים מדי, שוחקים מדי. בארץ זה מרגיש כמו רצף, יש חיים של מעלה, ויש מקבילה תת קרקעית אפלה ונוראה, חיים של מטה, ושני הזרמים האלה לא נעים באותם כיוונים. המצב מחמיר כל הזמן והחיים בתל אביב נשארים החיים בתל אביב. תודה לאל. רק מכאן זה נראה לי כיאלו הוטלה פצצה על העולם שלי ששם, העולם שעזבתי חלקית, לפחות לכמה זמן, ושאולי, חלילה, אני אמצא שהכל אחר, אני לא אמצא את עצמי. הזמן של המלחמה עיוות לי את רצף הזמן.

אני אומרת לחברים ישראלים שלי כאן שאני תכף נוסעת. למה לך, שאל אותי חבר. אני שוקלת לדחות, כתבה לי חברה אחרת, זה לא הזמן, היא אמרה. באסה, אמרה לי חברה שלישית. אולי תדחי, הציע לי חבר אחר, אולי זה לא הזמן המתאים? כאילו שיש אי פעם זמן מתאים בישראל. אני חושבת שאנחנו מניחים, מכאן, שהכל יותר גרוע שם, שזה ממש זמן רע לבקר, שעדיף לחכות. אבל לחכות למה? למה אחכה? במילא, זה לא שאני מגיעה לבקר את המצב. אני נוסעת לישראל כדי לבקר חברים, משפחה, אנשים. לא את המצב.

אני צריכה סיפור אופטימי.

"רק בבית" כתב גבלס בשנת 1925 "אני מרגיש בבית". את הציטוט מצאתי בספר "להיות בעולם" של בועז נוימן, בפרק הראשון של הספר, שיש בו (גם, בין השאר) הגיג על יחסי בית/אדם/עולם ותפיסת הבית כמייצג או מכיל את הווית אדם-בעולם. "לכל אדם יש בית בעולם" הוא כותב "אולם בית אינו בהכרח מקום מוגדר וההוות-בבית אינו תלוי בנוכחות פיזית בו"…"בתור הוות-בעולם בני אדם נושאים עם את ביתם בכל אשר יפנו – לפני הוותם הפיזי בו, בזמנו ואחריו – וכל מה שנמצא בבית תמיד היה, הווה ויהיה קרוב אליהם"…"בית הוא המקום שאדם 'מרגיש בו בבית', שהוא מי שהוא בתוכו, שדבר בו אינו זר לו".

העיר הלבנה, ברלין

העיר הלבנה, גרסת מיטטא, ברלין, 2014.

ואז, בדיוק אחרי שקראתי את המשפט האנושי והיפה של גבלס "רק בבית אני מרגיש בבית" האובאן הגיע לתחנה שלי וירדתי והלכתי הביתה וכל הדרך הביתה לא הצלחתי לזכור עם הבית של גבלס היה ברלין (לא) ותהייתי אם כשכתב בית, גבלס, כשחשב בית ודמיין בית, האם זאת ברלין שעלתה לו בדימיון ובלב (בציטוט גבלס לא מתייחס לבית הוריו אלה לבית שהוא הקים לעצמו). הלכתי בדרך המוכרת לי מאוד והסתכלתי על הבתים היפים ותהיתי, כמו שקורה לי אחת לכמה זמן, איך זה יכול להיות שהמקום היפה הזה, הדרך הזאת, המדרכה, הכביש, הבתים, היו בית לכאלה אנשים, לכאלה מעשים, לכאלה מחשבות ותורות ואמונות. לאן הלך כל הרוע הזה?

בחלום, בפנטזיה, בזיכרון האנושי, הבית תמיד נשאר הבית. סטטי, לא משתנה. כמו שנחקק בנו, כמו שהיה כשעזבנו אותו. לחזור לבית זה גם לחזור למקום והווייה שהיתה. אבל זאת פנטזיה. הרי הכל משתנה. אנחנו, ההוויה מסביבנו, הבית שהיה שלנו. הכל משתנה. ברלין היתה בית לאנשים שעשו מעשים איומים, והיתה בית לרעיונות שקראו להשמדה של משפחתי ובני עמי וכו', אבל היא לא עוד. הכל משתנה. גם הבית.

ואולי זה סוד כוחה של ברלין, אולי זה מפתח להבנת הקסם שלה, ההרגשה המיוחדת שאף אחד לא יודע להגדיר שיש בעיר, ההוויה שלה. "ברלין מקום שטיהר את עצמו" אמרה לי חברה. היא טענה שמרגישים את זה בעיר, שאל ההרגשה המיוחדת הזאת אנחנו נמשכים, ההרגשה שזה מקום שטיהר את עצמו. אבל אולי זה אפילו לא זה, אולי זה פחות, אולי מה שאנחנו מרגישים בברלין, מה שהיא מצייגת עבורנו, מה שמושך אותנו ושאנחנו מנסים לתפוס זה את היכולת והאפשרות להשתנות. להיות לאחר.

ברלין

ברלין, מקום שטיהר את עצמו?

ברלין לא טיהרה את עצמה בעזרת מין אקט יזום, סימבולי. היא פשוט שרדה. היא לא הפסיקה. היא נשארה בעולם ולכן קרה לה מה שקורה לכל החי והצומח בעולם הזה, היא השתנתה. וברלין של היום היא, גם, מייצג ענקי של היכולת להשתנות. בעצם הוויתה, במה שהיא, מה שעבר עליה, היא מדגמנת שינוי. את הכוח של שינוי. את היכולת האינסופית להשתנות. היא היתה בית, גם במובן של בית גידול, גם במובן של בית שהכיל, זוועות רבות, רעיונות חשוכים, הפחדה, רדיפה, השמדה. והיא לא עוד.

ברלין של היום היא בית, גם במובן של בית גידול, גם במובן של בית שמכיל, לרעיונות ליבראלים, הומאניסטים, ערכים של סובלנות ורב תרבותיות ורמזים ליכולת שלנו לחיות ביחד. כולנו. השונים. באותו מקום, באותם רחובות, בתקופות שונות צמחו תופעות שונות, הלכי רוח שונים, הוויות שונות. ברלין הצליחה להשתנות. והחיים במקום כזה, מקום שהיה לסמל הפחדים שלנו והיום הוא סמל לאפשרויות שלנו, החיים כאן מאפשרים לזכור את זה מאוד מקרוב, תמיד אפשר להשתנות, שינוי הוא תמיד אופציה, כל אחד יכול להשתנות, להיות לאחר.

הנה מחשבה אופטימית. אולי זאת המחשבה האופטימית שהייתי צריכה.

ברלין, עונות השנה, Time is Wibbly Wobbly

ארבע עונות שנה, טבע וטמפרטורה יש בברלין, ולכל עונה הימים שלה, משך ופרק הזמן שלה, ולכל עונה יש התחלה, אמצע וסוף, וכל עונה תחומה בימים שלה, בהתחלה, אמצע וסוף שלה, אין חפיפה, אין זליגות, אין החלפות. עונות השנה בברלין זה הדבר הכי מסודר שיש בעיר, זה גרמניה האמיתית, כמו שחשבתי שהיא לפני שהגעתי הנה, כמו בסטריוטיפ, שעון שווצרי, גרמניה שמתקתקת את החיים, קיץ, סתיו, חורף, אביב. באמצע אוגוסט נגמר הקיץ. עכשו סתיו.

התפאורה בברלין כל הזמן מתחלפת. התפאורה לא מחכה לאף אחד ורצה קדימה. או שהיא רצה במעגל. כלומר, לרוב הזמן רץ קדימה, באופן רציף, בלתי מתפשר, אבל לפעמים, יש שעות כאלה או אפילו ימים, לפעמים, אני מרגישה כאילו הזמן רץ בעיגול. במעגל. וכל פעם שהזמן חוזר על עצמו נוצרת שכבה בחיים שלי והשכבות נערמות אחת על השניה. כך וכך קייצים. כך וכך חורפים.

גזע עץ

עץ הנצח. לא, שטויות. במבט מקרוב, אבל ממש מקרוב, גם הוא משתנה כל יום, גם הוא אחר כל דקה

אני לפני החורף הרביעי שלי בברלין. איזה חורף זה יהיה? לפני 3 שנים, בספטמבר לפני 3 שנים, ישבתי בבית שלי בשדרות יהודית, הלומה, בדירה שהלכה והתפרקה מתכולתה, ועשיתי צפיית בינג' בדוקטור הו. 5 עונות, או 6, כמה שהיו אז. בחוץ התחילה המחאה החברתית, וזה היה משמח ומרגש, אבל גם לא קשור. אני לא עזבתי לברלין בגלל המחאה החברתית או כשלונה (וזה לא שהאמנתי בה לרגע, אהבתי אותה אבל לא האמנתי בה. אני לא מהמאמינים). כשהמחאה החברתית התחילה אני כבר הייתי עם כרטיס טיסה לצד אחד וחוזה עבודה סגור. המחאה היתה הרקע הטוב, התפאורה היפה, לימים האחרונים שלי בארץ.

השבוע התחילה העונה השמינית של דוקטור הו, עם דוקטור חדש, מקומט יותר, ואחרי שראיתי את הפרק החדש של העונה החדשה, ככה, בלי לשים לב ובלי לתת לעצמי דין וחשבון, חזרתי לפרק הראשון משנת 2005 והתחלתי שוב, פרק אחרי פרק, עונה ראשונה, הדוקטור הטוב. לקח לי זמן עד ששמתי לב: הממ, ספטמבר, מחאה חברתית, דוקטור הו, ברלין. לפעמים הזמן הוא מעגלי. הוא לא, ברור, הוא רק מרגיש לי מעגלי. לפעמים.

כשרק הגעתי לברלין כרטיס לתחבורה הציבורית עלה 2.20 יורו ואני חשבתי שהמקומיים כאלה נימוסיים, בחיי, יושבים באובאן וקוראים ספרים, בכלל לא מסתכלים כל הזמן בסמרטפון, וכשהם יושבים בבתי קפה, לא מוציאים סמרטפון, מדברים. עכשו כרטיס עולה 2.80 ולדעתי כולם, כולם, כולם, תקועים בתוך הסמרטפון שלהם. באובאן, בתחנות, בבתי הקפה, כולם מסתכלים על הסמרטפון שלהם. זאת אני שהשתניתי או העיר?

פעמונים וספסלים

צולם ליד כנסיה שסגורה לרגל שיפוצים. כבר שלוש שנים, מאז שאני כאן, היא סגורה לרגל שיפוצים. אתמול ראיתי שעושים שם חתונה בחוץ, על הדשא, בכניסה אל הכנסייה.

העיר השתנתה. אני השתניתי. האופן בוא אני רואה את דברים השתנה. אי אפשר להיכנס פעמים לאותו הנהר, הנהר משתנה כל הזמן והאדם הנכנס אל הנהר משתנה כל הזמן. אני מסתכלת על העיר ורואה דברים שהשתנו, או שאני רואה דברים אחרת כי אני השתניתי, הראייה שלי השתנתה. כשרק הגעתי חשבתי שאין פרסומות במרחב הציבורי. דיברתי על זה. זה היה בשבילי אות ומופת לעליונותה של ברלין על ת"א. כמה הם מכבדים את המרחב הציבורי. איך לא כולו הופקע לטובת כסף. כמה שקט זה נותן בעין. השבוע הבחנתי שהטראם מבחוץ מכוסה כולו בפרסומת. מתי זה קרה? זאת העיר שהשתנתה או אני?

והעיר, והניקיון שלה, באמת חשבתי פעם שברלין עיר נקייה? היא נראתה לי נקייה? היום אני רואה בה עיר מלוכלת. לא מטונפת, לא זוהמה, זאת לא דלהי, יש מלוכלכות ממנה, אבל נקייה היא לא. לא אחרי שהייתי בקומפנהגן. אמרתי את זה לחבר השבוע. הוא בדיוק חזר מתל אביב. את לא יודעת על מה את מדברת, הוא אמר לי. סעי לתל אביב. לכלוך זה עניין יחסי. גיאוגרפי. תלוי תרבות. ברלין מלוכלכת או נקייה זה בכלל שאלה של מאיפה את באה. מה היה קודם. אני אסע תל אביב, עוד שבועיים וקצת אני נוסעת. איזה תל אביב אמצא הפעם? מי זאת שתגיע אל תל אביב?

שלוש שנים אחרי ברלין היא לא עיר מהחלומות והיא לא הפתרון לכל הבעיות והיא לא העתיד. היא עיר. מקום בו אני גרה. כרגע. נכון לעכשו. ומהמחאה החברתית לא נשאר כלום, וכמות הפניות אלי בשאלות על הגירה ואיך מהגרים לברלין כל הזמן גדלה ועכשו אני לא בצד של החולמים. הייתי בצד הזה, עכשו אני לא, בטח אהייה שם שוב מתישהו, בעתיד איפשהו. העתיד הרי לא מפסיק.

פריחה

סתם טבע באמצע העיר, ליד אתר שיפוצים, כמובן, כי כל העיר אתר שיפוצים. אני אוהבת את הנקודות המוזנחות של העיר

בפרק הפותח של סדרת המופת Deep Space Nine הקפטן החדש, סיסקו, נתקל ביצורים שחיים ב"חור תולעת" (worm hole) וזה מפגש ראשון, לאנושות אתם ולהם אם האנושות. זה לא עובר קל. מסתבר שהיצורים מהחור תולעת חיים בזמן לא לינארי, זמן אחר, פתוח, זמן בו הכל נגיש כל הזמן לכולם, זמן לא לינארי. והם לא מבינים איך הסיסקו חי, הם לא מבינים איך חיים בזמן כן לינארי והם רוצים להבין אז הם שואלים את הסיסקו הרבה שאלות, מה ואיך, וגם הוא שואל ובסוף הם מגלים שגם בזמן שלנו, הזמן האנושי, הלינארי, יש רגעים או מצבים או אנשים שחיים בזמן לא לינארי, שחוזרים כל הזמן לאותה נקודה, לאותו המקום, לאותו השעה. במקרה של סיסקו זה לרגע בו אשתו מתה. בעצם, למרות שלכאורה הוא חי בזמן לינארי שכל הזמן מתקדם, הוא גם נשאר כל הזמן באותו מקום וזמן, באותו פצע.

אפליקציית timehop שולחת לי כל יום ריכוז של כל הפעילות הדיגיטלית שלי באותו היום לפני שנה, שנתיים, שלוש, תלוי בתוחלת החיים הדיגיטליים של המשתמש. אני מקבלת גם 6 שנים אחורה, ככה הרבה היסטוריה דיגיטלית יש לי. לפני שנה בדיוק פרסמתי את הפוסט הזה. לפני שנתיים בדיוק פרסמתי את התמונה זאת (הנעלים של הבוס של ב soundcloud). לפני 4 שנים כתבתי את הטוויט הבא: "נניח יד על המחבלים, אמר הרמטכ"ל. כמו ראשון הבריונים. איזה דיבור, איזו שפה" ולינק לזה. באיזה כיוון נוסע הזמן שלי?

דוקטור הו אומר שהזמן הוא  Wibbly Wobbly Timey Wimey stuff, שזאת דרכו להגיד, אליבא דה הפרשנות שלי, שהזמן זז לכל הכיוונים כל הזמן ורק הוא, הדוקטור הטוב, יכול לחזור לאותו המקום בדיוק יותר מפעם אחת (וגם הדוקטור הטוב הוא לא כל יכול, גם הוא מוגבל לשני ביקורים בלבד באותו הנקודה). אני אין לי טארדיס, לצערי, ואני לא יכלה לנוע ככה בחופשיות בין כל המבוכים. השבוע עץ בחצר שלי התחיל להצהיב. זה אותו העץ שהיה הראשון להצהיב לפני שנה. כתבתי עליו בפוסט, קראתי לו המשכוכית שלי. צילמתי אותו לפני שנה וצילמתי אותו השנה ואם אסתכל על שתי התמונות לא אדע  מה קרה מתי, ואם זאת, זה לא אותו העץ, למרות שזה כן אותו העץ. הזמן הוא לא מעגלי. הסתיו בפתח. אין מחאה חברתית. אני בברלין. רק השידורים החוזרים נשארים חוזרים לעד.

כנסיית ציון

כנסיית ציון באור מוצלח במיוחד. גם היא אחרת כל הזמן, תלוי מתי מסתכלים עליה, תלוי מי מסתכל עליה.