חזרה לישראל
הייתי בישראל. כלומר, הייתי בביקור בישראל. ביקור ראשון אחרי 7 חודשים בברלין. מאוד חששתי מהביקור הזה. קבעתי איתו כי הרגשתי שאין לי ברירה, בלי שהצלחתי להסביר לעצמי למה בעצם אין לי ברירה. אז נאזחתי בתירוצים שעבדו בשבילי: חייבת לראות גינקולוג. צריכה להסתפר. גניקולוג וספר. אלה הצרכים, נותני השירותים, שאני לא מסוגלת, כרגע, למצוא להם תחליף כאן. סביב שני החובות האלה, התורים, בניתי את הביקור שלי.
ככל שהתקרב זמן הביקור החרדה שלי התרככה ואחר כך שינתה כיוון. ממש לפני הנסיעה לא חששתי יותר מזמן ישראל, פחדתי מהחזרה. דימיינתי לעצמי שארגיש ריקה, בודדה, מבולבלת, ושוב לגמרי לבד בעיר החדשה. זה לא קרה.
כיכר הבימה המחודשת. צילמתי את תל אביב – גבעת ברנר – תל אביב כאילו הייתי בברלין
הביקור היה נפלא. הייתי מוקפת חום, ואני לא מתכוונת למזג האוויר. חום אנושי, פשוט. אנשים שלי, מוכרים, אהובים, זמינים. אנשים קרובים לדבר אתם. אל מול הקלות שבה זה – התקשורת האנושית הפשוטה הזאת – מתקיימת לי בישראל, התבהרה לי מידת ועוצמת הקושי, המאמץ הלא טבעי, שהוא חלק מהחיים שלי כאן. כאילו כל היום, או חלקים נרחבים ממנו, אני על במה, משחקת תפקיד, מעמידה פנים, מנסה.
הנה אני מנסה להתשלב. הנה אני מנסה להיות מצחיקה וחדה באנגלית. הנה אני מנסה להבין אם מה שאמרו לי זה בדיחה, או רציני, או ציני, או מה. כל השכבה הזאת – כל המאמץ המרוכז, כל ה"מנסה" הזה – נשר ממני בביקור. והייתי קלה יותר. הרגשתי קלה יותר. בטוחה יותר. משעשעת יותר.
בברלין אני יוצאת לשיטוט עם היד קלה על האייפון (בלי שרות גוגל מפס לא הייתי מגיעה לשום מקום כאן). בתל אביב אני יוצאת לשיטוט בלי דאגות. בברלין אני תמיד קצת דואגת, יותר מדי מודעת, איפה אני? אני מכירה את הדרך חזרה? לא הלכתי רחוק מדי? את תל אביב אני מכירה הכרות אינטימית, עמוקה, אני יכלה לרמות אותה, לקצר את דרכיה, לחתוך אותה, לכעוס עליה. עם ברלין אני מנסה להתידד. שומרת על נימוסי, לא פותחת עליה פה. לפחות בנתיים.
תמונה מרחבת הכניסה לגבעת ברנר. פעם זה היה הכלבו. היום סוג של מוזיאון לקיבוץ
חזרה לתל אביב: הערה פוליטית
תל אביב לא השתנתה לי. גם אני לא השתנתי. לא הרגשתי זרה. לא הרגשתי בחוץ. כן הרגשתי מודאגת. כן הרגשתי את חוסר התקווה, העדר החזון, את הרגשת ה"כולנו יושבים כאן על פעפוע ארסי ומחכים למשהו. משהו שיסדר הכל, יתקן הכל, או יסיים הכל. משהו". הבנתי שהפליטים (או עובדים זרים, או מסתננים, או שחורים או אפריקאיים, בהתאם להשקפת העולם של הדובר) זאת בעיית השעה.
חברתי היקרה ד', אצלה התארחתי, סיפרה לי ש(סיפרו לה) שיום אחד בצהריים, בשבוע של הביקור שלי, באלנבי פינת יהודה הלוי, שני מהגרים סודנים (או שלא סודנים, כי מי יודע, כאלה שיכלים להיות סודנים) תקפו קבצנית, לקחו את כספה ודקרו אותה. באמצע היום. אלנבי פינת יהודה הלוי. ואף אחד לא התערב. עד שהגיע אמבולנס ופינה אותה, אף אחד לא התערב. ובוקר אחד, אחרי ערב שאני העברתי בשינה סהרורית על הספה, היא אמרה לי שאתמול זה היה "שואה עכשו" בפיירברג פינת שנקין, ושהיא ראתה שני מהגרים סודנים (או שלא סודנים, כי מי יודע, כאלה שיכלים להיות סודנים) מחטטים בפחי אשפה של רחוב פיירברג. היא ראתה אותם מהמרפסת. שואה עכשו. שואה כאן.
ציקצוקי הזעזוע מהפגנת השנאה בשכונת התקווה הגיעו אלי כשהייתי כבר, שוב, בברלין. ולצד הזעזוע, והיאוש, ותחושת החידלון שבלקרוא על מה שהיה ולראות את התמונות, הרגשתי עייפות גדולה. לא רק ממה שהיה ומה שקרה אלה גם מהתגובות שלנו. מהזעזוע שלנו. מהתחרות הזאת של מי מזועזע יותר ומי מתבייש יותר. כאילו הזעזוע והבושה זה הטלאי הצהוב החדש. בבחינת, ראו כמה אני מזועזע, הרי עוצמת הזעזוע שלי מראה איזה בן אדם טוב אני.
באמת, באמת, באמת אנחנו עוד מזועזעים? כבר מאתיים שנה שבכל משחק כדורגל ממוצע עומד ציבור שלהם וצועק "מוות לערבים" ועדיין, אנחנו מרשים לעצמנו להזדעזע. כי עכשו זה מוות לסודנים. והם אפילו לא משחקים כדורגל.
איכס.
הנוף שנשקף מבית הקברות של גבעת ברנר
חזרה לביקור
אז הביקור עבר עלי בעננה של חום, אנושי, חום חיצוני, וחום פנימי. כי הייתי חצי חולה חצי מהזמן. משהו בין עייפות כאוטית לשפעת שלא מתקדמת. הרגשתי עטופה בקרום ולא הצלחתי לקרוע אותו, לבקוע דרכו. עד שהפסקתי לנסות והגיע הרגע לחזור. היומיים האחרונים היו רצף מביך של תקלות, פאדיחות, חורים שחורים ועוד דברים שאשמח להדחיק ,ולפיכך כך אעשה. הגעתי לטיסה חזרה בהרגשה שאני שמחה לעזוב, כי בלגן לי כבר במוח, אבל לא ממש שמחה לחזור. משהו לא נעים, מאוד באמצע.
ואז טיסה: נסיעה לנתב"ג באמצע הלילה, שעות המתנה בנתב"ג עם הקריינות האינסופית ברקע, טיסה, נחיתה, עייפות רבה, יאללה, מונית, אין לי כוח לתחבורה ציבורית, חם בברלין כמו בארץ, משונה נורא, והכל ריחני מסביב! ריח מתוק של אדמה ופריחה והנה אני מזהה את רחוב אינוואליד ושמחה קלה, נעימה, שוטפת אותי, והנה כנסיית ציון, ואיזה כיף, הבית שלי, שקט, ריק, מסודר, שלי. היה נעים לחזור.
חזרה לברלין
הבאתי איתי ספר מהארץ: "מארק אדלמן – לוחם, מהפכן, אדם". בשם של אדלמן ניתקלתי לראשונה בזמן שלמדתי באוניברסיטה. שם לא ידוע בארץ, עדיין. שם מאוד ידוע בפולין. ולמעטים מאיתנו שאיכשהו הגיעו ללמוד ולחקור את מרד גטו וורשה. אני מעריצה את אדלמן. הייתי רוצה שכולם יכירו אותו. הייתי רוצה שכולנו נסכים עם ההגדרה שלו על מה זה להיות יהודי: לעמוד תמיד לצד החלשים והנרדפים.
הייתי רוצה.
ברלין של קיץ היא כה אחרת מברלין של חורף. תמונה זו צולמה בכיכר היפה בתבל, היא היא כיכר ארקונה, במראה הקיצי מאוד שלה
ברלין בקיץ היא עיר אחרת. היא נראית אחרת. כנסיית ציון נעלמה מאחורי יער ירוק. סימני דרך מוכרים השתנו עד שלוקח לי זמן לזהות אותם. הריח של העיר אחר. ריח של טבע פראי ומתוק. יש הרבה יותר אנשים ברחובות. כולם לובשים קצר. פעם ראשונה שלבשתי חולצה קצרה בברלין הרגשתי חשופה. פעם ראשונה עם סנדליים הרגשתי כאילו אני נועלת טעות.
אני מקווה שלא תתחיל מלחמה בארץ. אני מקווה שהקיץ יימשך לנצח בברלין. אני מקווה להרגיש טוב. אני, כפי הנראה, מלאת תקוות ורצונות.
ורגע לפני סיום
לא הייתי בים אפילו פעם אחת. אפילו לא בקרבה לים.
אותה כיכר אבל בקיץ. כיכר ארקונה
