הזמן האחר

חושבים רחוק חושבים קצר

השבוע נסעתי ב – U6. זה לא קורה לי הרבה, שאני נוסעת ב – U6, למרות שמאז אמצע אפריל, מאז המעבר למשרדים החדשים של Babbel, ה – U6 היה יכול להיות הדרך הקצרה שלי לעבודה. אבל הוא לא. זאת מפאת שה – U6 בשיפוצים. בקטע הקו שבין FreidrichStrasse ו FranzosisicheStrasse. והוא בשיפוצים, באותו הקטע המסויים הזה, עד נקודה כשלהי בעתיד שכרגע מסכימים עליה כ"סתיו 2013". מבחינתי ה – U6 בשיפוצים מאז ומתמיד, מאז ימי קדם. הוא בשיפוצים, בקטע הספציפי הזה, מאז שאני בברלין. זאת אומרת, את השיפוץ התחילו לפני אוקטובר 2011 מתוך ידיעה שייקח לפחות שנתיים להשלים אותו, לא כולל איחורים ועיכובים.

מאז שהתחילו השיפוצים את קטע הקו שבין פרידריך שטראסה וצרפת שטרסה צריך לעשות ברגל. בקטנה. משהו כמו 10 דקות הליכה מהירה. כולל חצייה של האונטר דן לינדן, פעם שדרות פאר, היום אתר בנייה מפלצתי. את מסלול ההליכה ריצפו במדבקות בצורה של רגל עם סימון של ה – U6 עליהם. שנדע לאן ללכת. ואנשים הולכים. כל יום. חשופים לאלמנטים. חורף, שלג, קור, גשם, רוח, קיץ. ככה כמה שנים, חלק מריטואל הנסיעות היומי. בצורה מסודרת. כתוצאה מתכנון מוקדם.

לא יכלתי לנחש  מה יש שם בפנים, בתוך הבניין. בריכה שיש לה ערך בויקיפדיה

בברלין כל הזמן מתנהלים פרוייקטים שיסתיימו עוד כך וכך שנים. רחובות נחסמים, בתי קומות מתכסים במעטפת בד או פלסטיק חיצונית, התנועה מופנת למקום אחר, מחסומי תנועה צבועים אדום לבן מפנים את התנועה לנתיבים אחרים, שירותים כימים מוצבים ושלט. שלט עם פרטים כללים על השיפוץ ותאריך יעד. שלט שאומר מתי הברבור יגיע, ישן יהפוך חדש, ריק יתמלא, קו U5 יקבל יותר נפח, האונטר דן לינדן יחזרו להיות שדרות. תוכניות לשינוי עם תאריכי יעד עתידיים.

אני מניחה שככה עושים תכנון אורבני. או תכנון, נקודה. תכנון בכלל. הסתכלות קדימה. חשיבה על העתיד. ניסיון להשפיע על העתיד. הרגשה בטוחה כזאת, של הנה אנחנו אומרים לעתיד מה יהיה ומה יתקיים בו. אבל כשצעדתי השבוע במשעולי המעבר המאולתר בין צרפת שטרסה לכיוון פרידריך שטרסה, אני בתוך ההמון שעושה את המעבר הזה יומיום, שלג, גשם, רוח, חשוף לאלמנטים, יומיום, התפעלתי קצת מהנכונות של המקומיים לספוג – בסטואיות, בשתיקה, בקבלה, בנשיאה בעול – את אי הנוחות הזה. או שזה לא אי נוחות עבורם?

בכניסה למבנה הבריכה

אצלנו מגיבים באימה לפרוייקטים ארוכי טווח. בארץ אפשר היה לסגור עורק מרכזי לכמה שנים? עשו פעם דברים כאלה? אני זוכרת את הסבל שלנו (והכעס, כמובן, הסבל שישר מתורגם לכעס, לביקורת, לחיפוש אשמים) אל מול השיפוץ של, נניח, הבימה. השיפוץ של הבימה הטריף אותנו, והשיפוץ של הבימה לא עצר שום תנועה ולא אילץ שום אוכלסיה לפסוע בשלג. בתל אביב כל שינוי עירוני יזום ומתוכנן מעורר אצל התושבים גלי עלבון (בעוד ששינויים כתוצאה ממלחמות, טילים ושאר פצצות נתפסים ככוח עליון, וככזה, כמו אנשים דתיים לאורך כל הדורות, הם מתקבלים בשתיקה והכנעה).

בישיבת חברה הראשונה שהשתתפתי ב SoundCloud הציג לנו המנכ"ל את התוכניות של החברה עד לשנת 2017. 2017! שנים אני עובדת בחברות סטארט אפ ישראליות, אף פעם לא שמעתי תוכניות מעבר לשני הרבעונים הקרובים. מי בכלל יכול לתכנן כל כך רחוק? מי בכלל יכול לחשוב כל כך רחוק? מי בכלל רוצה שחברה שלו תתקיים כל כך הרבה זמן (בישראל זה יחשב לכשלון. כי המטרה היא Exit. פשוטו כמשמעו. לצאת. לברוח. לא להיות).

הבריכה, מיטטה. מסביב הכל חלונות, בפנים אור טבעי. בריכה שיש לה מבנה

בזמן שלנו, בזמן הישראלי, לא עושים תוכניות ארוכות טווח. רק הגענו וכבר אנחנו חושבים על הפירוק. בנייה מוצלחת בישראל היא בנייה שמסתיימת מהר. תוכנית שרואים את הסוף שלה. משהו תחום, מוגדר בזמן.  התחלה שכבר בתחילתה ניתן לראות את סופה. אני חושבת שכאן הם בונים בשביל העתיד. והצלחה נמדדת במונחים של Sustainability. המייסדים של סאונדקלאוד או בבל רוצים להזדקן תוך כדי עבודה בחברות שהם הקימו. את ה U6 משפצים בכלל בשביל לעשות דרך לקו חדש, U5, שיעזור לתמוך בעיר הגדלה תמיד. זאת התוכנית. ככה הם עובדים. המייסדים של כל החברות שעבדתי בהם בישראל התנהלו כאילו הדבר שהם הכי מחכים לו זה לא להגיע יותר לעבודה.

זמן אחר

בברלין הזמן עובד אחרת. זמן אחר. זמן שמכיר בקיומו של עתיד. זמן שנשען על עבר ומתכוונן לעתיד. בשקט. בבטחה. בידיעה שהעתיד יגיע בשעתו, כמו ההווה, כמו העבר. מתוך הרצף. זמן שיש לו את כל השכבות של הזמן. עבר, הווה, עתיד. זמן נמשך, רציף, פעיל. זמן לא קטוע. והם מאמינים בהתמשכות של הזמן. בהמשכיות הזמן. העתיד הוא כמו העבר. לא פה, לא ההווה. על העבר אפשר להשקיף, את העתיד אפשר לתכנן. הכל על הרצף.

הבריכה. 50 מטר, 5 מסלולים, הלוך בצד ימין, חזור בצד שמאל. שום דבר נוסף. אין עודפות

כמה רחובות מהדירה שלי יש בריכה עירונית. בניין מרהיב. כולו קווים ישרים, חלונות מרובעים, הוד והדר. מבחוץ לא הייתי מעלה בדעתי שזאת בריכה. בכניסה יש שלט בגרמנית עם תאריכים של סוף המאה התשעה עשרה ותחילת המאה העשרים. בבית בדקתי. זאת בריכה שיש לה ערך בויקיפדיה. על הקמת הבניין והבריכה החליטה בשנת 1880 "הועדה הברלינאית לנושאי מרחצאות", בתרגום חופשי. הבריכה נפתחה לשימוש עירוני ב 1930. הופצצה במלחמת העולם השניה. שוקמה ונפתחה שוב. ומאז ככה, רצף של פתוח, סגור, שיפוץ, פתוח. 2013.

מבחוץ בניין שלא מגלה את ייעודו. בפנים בריכה. 50 מטרים. מבחוץ הכל חלונות ותקרה מזכוכית. בפנים תאורה טבעית. אור רך. ובריכה, 50 מטרים. 5 מסלולים. אין בריכת קטנים. אין כסאות נוח. אין סוכת מציל. אין קיוסק. אין ארטיקים. אין משתזפים וצופים. רק בריכה. לכאן באים לשחות. בריכה שבנו סביבה בניין. 50 מטרים אורך. שוחים. הלוך וחזור. הלוך בימין, חזור בשמאל.

הדרך אל הבריכה עוברת במלתחות. ובמקלחות. כי, יודע כל ילד מקומי, לפני שנכסים לבריכה צריך להתקלח. וגם אחרי

פתחו אותה לפני יותר ממאה שנה. מאז ככה. same same. הבריכה של גבעת ברנר, בימי חיי, שינתה טיפוגרפיה לפחות פעמיים. הוסיפו מתקנים והורידו מתקנים. הגדילו את הדשא. הקיפו את הבריכה בגדרות. הקטינו את הדשא. וכאן, 100 שנים פלוס, אותה הבריכה, בניין, תאורה, אור רך. 50 מטרים, 5 מסלולים, הלוך בימין חזור בשמאל.

הכניסה לבריכה עוברת דרך המלתחות. לוקרים, תאים, מקלחות, מראות ומייבשי שיער. שורה של מייבשי שיער תלויים על הקיר. קסדות כאלה, כמו שרואים בסדרות טלוויזיה משנות החמישים. תלו אותם שם הסובייטים. ככה הם נראים. קסדות חלל לבנות, סובייטיות. ומאז הם שם. כמו המעלית במשרדים ברוזנטהלר שטרסה, מעלית בת 101 שנים, עולה יורדת, נתקעת כל יומיים, אבל היא שם, וכל זמן שהיא שם, היא שם, עושה את שלה. דברים – חפצים, מבנים – לא מתייתרים בזמן הזה. מעניין אם יש מסלול יציאה לחפצים, מבנים. מעניין אם יש סוף לדברים. מתישהו על רצף הזמן, דברים יוצאים משימוש? מעניין עד מתי ישארו קסדות החלל הסובייטיות על הקיר במלתחת הנשים.

קסדות חלל סובייטיות. במלתחת הנשים, בדרך אל הבריכה

בסוף המאה התשעה עשרה רצו פרנסי העיר לבנות בריכה לעיר. רצו ובנו. רק בריכה. לא אתר בילויים למשפחות בסופי שבוע. לא פארק שעשועים. בריכה. לשחות. הלוך חזור. הלוך בימין, חזור בשמאל. זה הכל. ככה, שנים. בניין שיש לו פונקציונאליות פשוטה. ברורה. רציפה. בניין שיש לו בריכה או בריכה שיש לה בניין.  בריכה שהיא יותר וותיקה מהקיבוץ שלי, מהמדינה שלי. בריכה שאם היו מעבירים אותה לעיר שלי, לתל אביב, היתה עתיקה מכל המבנים בעיר. בריכה שנבתנה כדי לשרוד.

וזה העניין. זה לא משהו של הגרמנים. זה לא המסודרות שלהם וכל הקישקוש הקלישאתי הזה. זה לא גרמני בכלל, זה אירופאי, זה משהו בזמן, בתפיסת הזמן, בתפיסת העתיד. בבטחון בעתיד. בעתיד שהוא התמשכות ההווה שהוא מצדו התמשכות העבר. ברצף. מה זה שלוש שנות שיפוצים והשבתה לקו רכבת תחתית שחי כבר מלא שנים וצפוי להמשיך לחיות לעד? פסיק בזמן, אי נוחות שבמהרה תישכח, חבטה קלה בכנף.

רק תיקרה. אור רך. אור טבעי. אין בפנים תאורה אחרת. מסלול של 50 מטרים וזהו. לשחות. הלוך בימין, חזור בשמאל

זה הזמן האחר, הזמן של אירופה, רצף הזמן של אירופה. זה הרצף. זה ההפך מקטיעה. ממקטעים. מכל הבלגן הזה של תנועות מנוגדות ונדידות עמים והקמות ופירוקים. מהזמן הישראלי. הזמן הישראלי. זמן שמפחד להסתכל על העתיד. זמן שיודע שהוא לא יודע את העתיד. שהעתיד אולי שם ואולי לא שם. הזמן הישראלי מניח קטיעות, שיבושים והשתנויות.

זה לא שאנחנו לא אוהבים לתכנן והם כן. זה לא שאנחנו לא יודעים לתכנן והם כן. זה שאנחנו לא בונים כלום על העתיד. והם כן. זה שאנחנו לא רואים את העתיד, לא מסוגלים לדמיין את העתיד, והם לא מסוגלים לדמיין עתיד שאינו התמשכות של ההווה. זה זמן אחר.

רכב פרטי, תחבורה ציבורית, ריח של כישלון גדול ואני

לפני שעזבתי את ישראל היה לי רכב. אני אוהבת לנהוג, מאוד אפילו, אבל לא בתוך תל אביב. זה סיוט במחינתי לנהוג בתוך תל אביב. לחץ, עצבים, ערנות מוגברת, אין חניה. לא אוהבת. כאן אין לי רכב. קיבלתי את זה באהבה, בלי תחושת אשמה או כשלון. כי בארץ, מודה אני, החזקתי רכב גם כי רציתי להצטייר כבן אדם עם רכב, כבן אדם שלא נוסע בתחבורה ציבורית, כי האנשים שכן נוסעים בתחבורה ציבורית, ואני, הרי זה לא אותו דבר, לא זהים אנחנו, וכדי שזה יהיה ברור, גם לי גם לכל העולם, החזקתי רכב. וזה לא בחינם, הרי, להחזיק רכב. לפני שנתיים לשכיר רכב עבודה קטן עלה בערך 3500 לחודש. זה הסכום שהיה שווה לי כדי להיות "אישה שיש לה רכב".

פה אין לי רכב ומלחתחילה לא חשבתי להיכנס לזה. בכל זאת, עברתי ארץ, עכשו הזמן לעשות שינויים. אז בלי רכב. תחבורה ציבורית. ואני אדישה לזה לגמרי. בלי תווית. נכון הוא שהתחבורה הציבורית בברלין נוחה ויעילה וכל מה שאומרים עליה. אבל אני לא חושבת שהסוד הוא ביעילות. הסוד הוא הלך הרוח הפרטי והקולקטיבי והאופן בו אני הפנמתי את "קולות המקהלה", ערכי החברה והתרבות בה אני חיה. בארץ לנסוע בתחבורה ציבורית זה לחלשים, לנופלים, לכושלים. כאן אין לזה תווית חברתית. או שלי אין מפענח צפנים חברתיים מקומי. זה לא משנה, זה מסתכם באותו הדבר.

בארץ, העניין שבלהיות בלי רכב זה לא שאין רכב, זה הסימן. זה מה שזה אומר. זה ההשפלה. יש מימד של השפלה בלהיות בלי רכב. אם אין לי רכב זה כי לי כסף לרכב (שזה הכל נכון, כמובן, מעולם לא קניתי רכב. קיבלתי מהעבודה ומימנתי אותו דרך כסף שלא היה לי, סכום שהופיע בפלוס ובמינוס על בתדפיס המשכורת החודשי). ואם אין לי כסף הרי זה אשמתי. ואם אין לי כסף הרי אני כשלון. ואם אין לי כסף אז אין לי. נקודה. פשוט. אין לי אין.

שביל הכניסה אל הקומפלקס בו אני גרה, השבוע. אין לי שום תמונות קשורות לפוסט הזה, אז אשתמש בתמונות מהשבוע החולף

אני חייתי ועבדתי בתל אביב. לא היה לי צורך אמיתי ברכב. צורך פרקטי. היה לי צורך חברתי. זה שהיה לי רכב מיקם אותי בסולם החברתי שבו רציתי להתמקם. נכון, על מדרגה נמוכה, הרכב שלי היה רכב עבודה וקטן ופשוט, במדרגות מעלי יש בעלי רכבים פרטים, רכבים יקרים, ג'יפים, רכבים של חברות רכב (brands) יוקרתיים, אבל לפחות הייתי בסולם הנכון.

בקיבוץ בדיוק בשנת י"ב שלי החליטו לממן לימודי נהיגה רק אחרי הצבא. אני רציתי לפני וההורים עזרו לי. בגלל שלאבא היה חבר, או מכר, מורה נהיגה ברחובות, הגעתי אליו. הוא לימד אותי לנהוג כשהיד שלו באופן קבוע על היד שלי. לפעמים גם על הירך,  או הברך, כאלה. אחרי שלא הצלחתי להגיד לו "לא", ולא הצלחתי לספר להורים שלי מה קורה, הפסקתי את השיעורים. התגייסתי, השתחררתי, הגעתי אל העיר בלי רישון נהיגה.

בעיר היה לי בן זוג עם רכב. הוא בה ממשפחה עם כסף, ועם עניני רכב רבים. אבא ושלושה בנים ואמא ולכל אחד רכב משלו. לאבא רכב ביבוא אישי. אחד הבנים בנה לעצמו ג'יפ. כל הבנים החליפו רכב כל שנה. גם האמא. באותם ימים ההורים גרו בגבעתיים והאמא לא עבדה. ובכל זאת הם החליפו לה רכב כל שנה. היא נסעה בו למכולת. אני מימנתי בעצמי לימודים באוניברסיטה, למדתי, עבדתי בחצי משרה כספרנית במשרד עורכי דין, כל יום משעה 1500 עד 2000 בערב, ולא היתה לי פרוטה.

כל שבוע בארוחה המשפחתית היתה אמא שלו שואלת אותי אם כבר התחלתי לימודי נהיגה. ואני עניתי שלא, עדיין לא, אין לי כסף. "זה רק עניין של סדר עדיפויות" היא היתה אומרת. נכון, חשבתי לעצמי. זה רק עניין של סדר עדיפויות, ואני ממנמנת את לימודי באוניברסיטה. סדר עדיפויות. אבא שלי תמיד אמר לי שתואר ראשון עושים בשביל הנפש. סדר עדיפויות. זה היה בשנה הראשונה או השנייה שלי בעיר. מלחמת העולמות נפתחה. לא ידעתי אז, אבל בדיעבד, מלחמת העולמות נפתחה. סדר עדיפויות.

הקינוח בארוחת יום שישי. בחוץ, לא בבית

בסוף נשברתי, כמובן, ואת כל הכסף שחסכתי השקעתי בלהוציא רישיון נהיגה. משפחת החבר שלחה אותי למורה שלימד את כל הבנים. הוא לא הציע הנחות. מצד שני הוא גם לא שלח ידים. הוצאתי רישיון. חשבתי שאזכה לנהוג קצת, בכל זאת, לכולם שם היה רכב. זה לא קרה. לקח לי עוד שנים להגיע למצב שיהיה לי רכב לנהוג עליו. בדרך נפרדתי מבן הזוג ומשפחתו (אבל לא מסדרי העדיפויות שלהם. הם בכל מקום) הפנמתי את הצורך להתפרנס בעיר, התלהבתי, רציתי להיות מסוגלת לפרנס את עצמי, רציתי לפרנס את עצמי טוב, עברתי להתפרנס מעולם ההיי טק ורק אז, שנים אחרי, האפשרות לרכב הפכה רלוונטית. להיות בלי רכב בישראל זה עוד צ'ק בוקס ריק, ואצלי שפע של צ'ק בוקסים ריקים. את זה הספציפי מילאתי.

מחוץ לישראל אני בלי רכב. בהודו נסעתי בתחבורה ציבורית. בברלין אני נוסעת בתחבורה ציבורית. האם רק לתחבורה הציבורית בישראל יש ריח של כניעה וכישלון? אחד הוויכוחים הראשונים בקיבוץ בנושאי הפרטה היה על רכבים. אנשים רצו להחזיק רכבים פרטיים. בארץ כל כך קטנה, איך זה שהערך הסימבולי של רכב תפח לממדים מפלצתיים כאלה? על שום מה? בישראל שרידי הסקס אפיל שנשאר לתחבורה ציבורית קשור לתפיסות רומנטיות של "התחככות בחיים האמיתיים", "ירידה אל העם" (בכל כנסת יש ח"כ אחד לפחות שעולה על הטריק הזה) והאפשרות הקלושה לאיזה למפגש שייצר אנקדוטה משעשת עם מוסר השכל בסופה בשיחה עם חברים.

אז בביקור לפני שנה בארץ נסעתי מתל אביב לקיבוץ בתחבורה ציבורית. בהחלטה. קיוותי, לכל הפחות, לאנקדוטה משעשעת. וקיוותי שאני קצת יותר נקייה מקול הקולות האלה שהפכו את הנסיעה בתחבורה ציבורית עבורי למסע השפלה. אז קיוותי. זה לא קרה. הנסיעה היתה איומה ואיטית ויקרה. גבעת ברנר נמצאת 37 קילומטר דרומית לתל אביב. חצי שעה ברכב. בתחבורה ציבורית זה אוטובוס דן לתחנת רכבת, רכבת מתל אביב לרחובות, הליכה לאורך רחוב הרצל ברחובות בחיפוש אחרי אוטובוס, כי למה שהאוטובוסים ותחנת הרכבת יהיו קשורים זה לזה, נסיעה באוטובוס עד לסימטה של גבעת ברנר ואז עוד קילומטר הליכה במעלה הסימטה. שעתיים על השעון. והתרחש משהו על הרכבת, היתה אינטאקציה, אני יכלה לחלץ ממנה אנקדוטה. אבל עייפתי. לא חזרתי על הניסיון בביקורים הבאים.

עוד יום אפור בברלין. בדרך אל העבודה. או ליתר דיוק, בדרך מהאובן במרינדהים, החלק האחרון, הרגלי, במסע הבוקר

בברלין בהתחלה לא היה לי צורך ברכב או בתחבורה ציבורית. הבית והעבודה היו במרחק הליכה נוח. ובעבודה לאף אחד לא היה רכב. הרוב בסאונדקאלוד היו כמוני, זרים, חדשים בעיר, גרים בסאבלטיים, נוסעים בתחבורה ציבורית. עכשו אני עובדת בחברה אחרת בשכונה אחרת. ועובדים בה הרבה מקומיים, בעלי רכב. פתאום, שוב, בעולמי, אנשים עם רכב. ולא רק בעבודה, גם בין החברים הפרטים, ישראלים שהכרתי כאן, בעלי משפחות, מחזיקים רכב. ואני כל בוקר וכל סוף יום, חצי שעה פלוס כולל החלפה. בנתיים זה בסדר. למדתי לקרוא בספר במהלך הנסיעה. אני בטוחה שעוד כמה חודשים זאת תהייה טירחה מייגעת. והלך הרוח שלי, מה יהיה איתו?

אנקדוטה

אני באובאן, U8, יום שישי בערב, אובאן מסיבה, רעש והמולה. אני מתיישבת בתא של 3 מושבים, לוקחת את המושב הפינתי. אחרי עולה קבצנית מהסוג הויזואלי: הבגדים, שקיות פתוחות תפוחות בידים, שער פרוע, מלמול, מריירת. מהסוג שעושה רצון לזוז, לא להיות ליד. היא התיישבה לידי. התכווצתי לפינה. האיש מולי חייך אלי בהבנה. היה לידו מקום פנוי. לא היה לי נעים לקום ולעבור לצידו. האשה פשפשה בשקיות שלה, ממלמלת, מריירת כל הזמן.

בתחנה הבאה עלתה אשה בג'ינס. אחרי שהדלתות נסגרו והנסיעה התחדשה היא חשפה את עצמה כפקחית. יום שישי, היום האחרון בחודש, כמעט 1100 בלילה, שעה מחורבנת בכל מקרה לפקחית. הכרטיס שלי בתוקף רק עוד שעה. אני מראה לה את הכרטיס. היא מבחינה באשה לצידי. אנחנו מחליפות חיוך של הבנה. האיש ממול מראה לה את הכרטיס. גם שאר האנשים מסביב. האשה לצידי מפשפשת בשקיות שלה, מחפשת. לא מוצאת.

הפקחית מתעכבת. כולם כבר הראו לה כרטיסים, רק האשה לצידי לא. תחנה. האיש ממול יורד. בדרך הוא מחייך אלי ולפקחית אומר משהו בגרמנית. אני מנחשת: "אין לה כרטיס" או "היא לא תמצא כרטיס", והוא בחוץ. הפקחית ממשיכה להתעכב. האשה לצידי ממשיכה לפשפש. הרכבת ממשיכה לנסוע. הפקחית נשברת. היא זזה קדימה, רוכנת לאוזן של האשה לצידי, אומרת לה משהו, עושה תנועה של נפנוף עם היד וממשיכה לעומק הקרון. האשה לצידי מפסיקה לפשפש. המושב מול ריק, אבל אני לא זזה.

אקלקטיות. פכים ופריכיות. ללא תמה מאחדת

המשרדים החדשים, או, דלתות לא נפתחות

המשרדים החדשים ממוקמים בקומה רביעית של קומפלקס ענקי שבמרכזו חצר מרוצפת. כל בוקר בדרך לעבודה אני עולה במדרגות מהרחוב לתוך החצר הפנימית, חוצה אותה, תוהה למה בית הקפה היחיד שבתוך החצר הפנימית, בית קפה עם מיקום כל כך מוצלח, עם מרחבים ושטחים ומקום ברחבה, באוויר הפתוח, להוציא שולחנות, וכל בוקר כולנו עוברים על פניו וגם יתר באי הקומפלקס שיש בו מלא מרפאות ומכון כושר ועוד שלל דברים, ובית הקפה היחיד שיכול היה לשלוט בכל התנועה הזאת, בית הקפה הזה סגור. כל הזמן. אז כל בוקר אני חולפת על פניו, תוהה למה הוא סגור, וממשיכה פנימה, נכנסת בכניסה של מכון הכושר, לוקחת מעלית, קומה רביעית, דלת נפתחת, הגעתי.

המשרדים החדשים. תמונה מבעד לדלת הכניסה. אני עדיין בחוץ. על הלוח כותבים כל יום את חדשות היום, מאוד אולד סקול

כמעט. הגעתי עד לדלת הכניסה למשרדים של babbel.com. דלת שקופה. דרכה אני רואה את כל המשרד. לרוב, כשאני מגיעה, המשרד ריק והאורות כבויים, ואני מוטלת עלי המשימה להיכנס. לא פשוט, העניין הזה של להיכנס למשרדים בברלין. גם בסאונדקלאוד, גם בבבל, תמיד יש בעיה של מפתחות למשרדים. יותר מדי אנשים, פחות מדי מפתחות. ויש איזה עניין מיסתורי בעיר הזאת, משהו שטרם פיצחתי לחלוטין, בנושא של שיכפול מפתחות. יש הגבלות. מספר עליון שמעליו אסור לשכפל עוד מפתחות. אז בכל המשרדים בהם עבדתי (בשנה וקצת בסאונדקלאוד 3 משרדים שונים, בשלושה חודשים בבל 2 משרדים), בכל המשרדים בהם עבדתי היו יותר אנשים מאשר מפתחות. זה יוצר בעיות.

במשרדים החדשים של בבל החליטו על כיוון חדש. במקום מפתחות התקינו מערכת זיהוי-כניסה מבוססת טביעות אצבע. בהתחלה הזדעזעתי, ברור. זעזוע מחוייב תרבותית. כשעבדתי בynet התקינו מערכת כזאת. חלקנו סירבנו לתת טביעת אצבע. הייתי עומדת בחוץ, ליד הדלת, מחכה שמישהו עם אצבע מזוהה יכניס אותי למשרדים. בבבל היו קצת דיבורים של מרד, נשאלו שאלות בתחומי אבטחת המידע, ובסוף כולנו יישרנו קו.

נתנו תביעת אצבע. פעם רשונה. פעם שניה. פעם שלישית. כל פעם כזאת נותנים בעצם מלא טביעות אצבע והמכונה מחזירה צילצולים והיבהובים ירוקים או אדומים. יותר אדומים מאשר ירוקים. באמצע אפריל עברנו למשרדים החדשים. בשבועות הראשונים הדלת היתה כל הזמן פתוחה. או סגורה. המכונה עוד לא הגיעה, עוד לא הותקנה, היו עיכובים. ואז זה קרה. יום אחד הדלת היתה סגורה ומתקן קטן בצבע כסף נתלה על הקיר לצידה ובמרכזו משטח שבבירור מתאים לאצבע. ומעל המשטח אורות קטנים. אור אדום, אור ירוק.

המפלצת ירוקת העין. ולא מקנאה. אור ירוק זה קדימה, אור אדום זה תקוע, והמכשיר סתם נראה ידידותי. בפועל הוא מאוד מאיים. ומסנן.

זהו, מאז המכונה מכניסה או לא מכניסה אותנו למשרדים. אותי היא לרוב לא מכניסה. לפחות לא בניסיון ראשון. כלומר, זה לא קונסיסטנטי. יש בקרים שאני מצליחה בניסיון ראשון, אבל הם מעטים. לרוב אני נדרשת לפחות לחמש ניסיונות. הרבה פעמים ליותר. העניין הוא שזה מעליב. קשה לי לנמק את זה, או בעצם, אין לי איך לנמק את זה, אני מודעת לחוסר הרציונאליות שבעניין, אבל זה מעליב. ומעצבן. אני עומדת מול הדלת ולא מסוגלת להיכנס בה.

ניסיון ראשון אני מחייכת אליה בבטחה, במאור פנים. ניסיון שני ושלישי אני עושה מהר, בבחינת זה רק ביני לבינך, בחייאת, דלת, תני לי להיכנס. ניסיון רביעי אני מרגישה את נחשול הטינה מפעפע, כישלון חמישי משחרר ממני קללה ואז, האצבע הקלה על ההדק, אני מצלצלת בפעמון. כניעה. גסות רוח. המזכירות נאלצות לקום ולפתוח לי את הדלת. אני עושה פרצוף מסכן, או מתנצל, או מבקש רחמים. אני מסבירה שהדלת לא אוהבת אותי היום. הן צוחקות בחזרה. זה מין ריטואל כזה. ברור לי שבליבן שיגרו עלי פצצה.

בוקר אחד טינה, מנהלת מוצר נוספת בחברה ושותפתי לחדר, הגיעה עצבנית. 19 ניסיונות, היא אמרה. 19. זה לא שבר אותה. היא אף פעם לא נשברת ופונה לפעמון. אני מבינה שככה כולנו אמורים להתנהג. להמשיך במשחק עם הדלת עד לקבלת אור ירוק. לא משנה כמה פעמים נכשלת. תמשיכי לנסות. אבל אני לא מצליחה. זה מטריף אותי. אני מגיעה שלווה, אני נושמת עמוק, אני בודקת את הנשימות לפני שאני מתחילה, ובחיי, אני מנסה להיות סבלנית. פתוחה. זורמת. כזאת שיכלה להעביר את האצבע ולקבל אור אדום 19 פעמים בלי לפרוץ בצווחות.

תמונה של המטבח במשרדים החדשים כפי שהוא נראה ממקום הישיבה שלי. כלומר מהחדר. כלומר מהצד השני של החלון השקוף

אני נכשלת. הדלת הזאת מטריפה אותי. כלומר, דלת, היא רק אמורה להיפתח להיסגר. וכמה פעמים ביום. אלו הדרישות. כמה פעמים ביום אני צריכה להיות מסוגלת לצאת ולהיכנס בדלת באופן עצמוני. בלי תלות באחרים. ולא כך הוא. לא כך. כרגע זה או לבלות דקות ארוכות מול הדלת, או לצלצל בפעמון ולאשש את היותי זרה (וכנגזרת טבעית של כך, טיפה'לה בורה וברברית). ככה נראה הבוקר: לחכות לאור המסנן. אתה לאדום את לירוק. אני לרוב לאדום. הרבה יותר אדום מאשר ירוק.

כל העניין הזה של המשרדים

לא לגמרי ברור לי. כל המעברים האלה ממשרדים למשרדים חדשים יותר. חמישה משרדים שונים בשנה וחצי, שלושה עם סאונדקלאוד (שהשבוע, אגב, שוב עברו למשרדים חדשים. לא לסופיים), שניים של בבבל. יש כאן מטאפורה למשהו אבל היא לא מתפענחת לי. הגדילה של התעשיה בעיר. החוסר שקט של העיר. קצת ההשתנות של העיר. תכנון לקוי. אני לא רואה את התמונה.

ערמות הבקבוקים

במשרד הראשון היתה מעלית בת 100. מהמשרד השני היה נוף של בית קברות. המשרד השלישי היה בית דירות, 5 קומות, חדש משיפוץ, שהוסב להיות משרד. במשרד הרביעי היתה מעלית שרק יורדת ולא עולה ומשפחה שחיתה בדירה באמצע המשרדים. במשרד החמישי יש חדרים ולא אופן ספייס. כל המשרדים כולם מושקעים, משופצים, מרוהטים בחן, מאובזרים לעילא, נקיים ומסודרים.

ובכולם יש את ערמות הארגזים. הערמה בצד שמאל היא של בקבוקים מלאים. את הריקים להחזיר לערמה בצד ימין. ערמות ערמות של בקבוקים נכנסים ויוצאים מהמשרדים. ולהם אין פתרונות אכסון. הם עומדים בערמה. לצד 4 –  5 סוגי פחים שונים. בתוך כל הסדר המשרדי, בכל המשרדים, יש את ערמות הבקבוקים. המשהו הלא מרוסן בתוך כל הניקיון. מיחזור.

ערמות של בקבוקים. בתוך תרבות כל כך מסודרת, נקייה, מסווה, הם בולטים למרחק. ברור לי שבעתיד לא יראו אותם, את החומרים שאני ממחזרים, הרי זה פסולת ובני האדם תמיד מסתירים את הפסולת שלהם, אבל בשלב האבוצינאלי הנוכחי הם עדיין גלויים וחשופים

תרבות של מחיזור. הבקבוקים הרבה פעמים הם בקבוקי זכוכית ממוחזרים. יום אחד שאל מיקהיל שהגיע ממוסקבה את תוביאס למה המים שלו בבקבוק ישן. תוביאס הסביר לו שככה זה בגרמניה, ממחזרים בקבוקים, ולכן הרבה פעמים הבקבוקים נראים ישנים. מיקהיל אמר שבארצו לא עושים את זה. אני אמרתי שבארצי לא עושים את זה. תוביאס נאנח בעצב. הוא אמר שלפיכך הוא לא יוכל לנסוע לארצות שלנו אף פעם, הוא לא מוכן להיות בארץ שאין בה מודעות לשמירה על העתיד.

תרבות המחיזור היא חלק מהחיים, אבל חלק חדש. כולם ממחזרים ואת כל מה שאפשר. זה רק הארכיטקטורה שנשארה מאחור. ולכן המשרדים החדשים מכילים בתוכם את תרבות המיחזור אבל בלי מעטפת. המיחזור הוא חשוף. ויזואלית. כל המרכיבים הפיזים שלו גלויים ונראים זרים בתוך המשרד. עוד לא מצאו להם מקום הולם. טשטוש והסוואה הולמים. כרגע הם שם, מוטלים, שורה של פחים, ערמות של בקבוקים.

הומור של גרמנים

מצאתי במייל היומי של 
http://www.sugarhigh.de
, פרסום דו לשוני של פכים קטנים לצרכן התרבות העירוני, בבחינת "מה-לעשות-מה-לראות-מה-קורה" כל יום. הפיסקה כולה מספרת על פתיחת של תערוכת אמנים שלא התקבלו ללימודי אמנות.

בדיחות שואה של גרמנים. נכון, זה לא ממוקד בסבלנו, אבל עדיין, איזכור ישיר בטוב טעם. ובכל מקרה, ישר התגייסתי למאמץ למנוע את פרוץ מלחמת העולם השלישית.  עוד תערוכה, פחות תערוכה, עלי

נשואים אך לא גרים ביחד

בעוונותי אני משחקת פה ושם באפליקציה של בבל, במאמץ ללמוד גרמנית. השבוע, במסגרת שיעור על מילים וביטויים מתחום היחסים הבינאישים, נתקלתי בדבר הבא:

לא עברית לומדים פה. לחיצה על התמונה להגדלה

עבודה ביום שישי

הכי כואב לעבוד ביום שישי. זה כאב פיזי ממש. יום שישי, ואני עובדת. עם ראשון אין לי בעיה. מרגיש טבעי לגמרי, להיות בחופש בראשון. אבל העניין של לעבוד בשישי. נורא. כאילו אני מפוצלת לשני חלקים. חלק ממני בקפה של בוקר שישי עם הבנות בעיר. חלק ממני, החלק הדפוק והמסכן, הולך (כצאן לטבח! כצאן לטבח!) לעבודה. עייף. זועף. נושא בעול.

שיר קינה לארוחות הצהריים

דרושה אסטרטגיה

ארוחת צהריים, שיגרה של החיים. כמה זה נורא לפעמים בשבילי, שכל יום צריך לאכול ארוחת צהריים. כל יום כל יום. מה נאכל היום? עם מי נשב? ואיפה? כל יום. שאלות שצריך לתת להן תשובות כל יום. חלק מהזוועות של עבודה מחוץ לבית. כל יום עולה הנושא הזה של "מה נעשה היום" לארוחת צהריים.

וארוחות הצהריים האלה, הן לא רק ארוחות צהריים, זה לא רק העניין של לאכול משהו בשעות הצהריים. להכניס משהו לבטן. ארוחות צהריים בחברות מאורגנות זה אירוע מכונן. כאילו החברה המארגנת – הקיבוץ, מקומות עבודה, חברות סטארט אפ – אימצה את ארוחת הצהריים, ניכסה אותה, הלאימה אותה כך שהיא הפכה לחלק מהנארטיב של העבודה בכלל. מקום העבודה דואג לנו לעבודה ולארוחת צהריים בשעות העבודה. החברה המארגנת מסדרת את היום.

בקיבוץ

בקיבוץ ארוחת צהריים היתה אירוע חברתי (בקיבוץ אמרו: מי שאוכל לבד מת לבד. ואנחנו הוספנו: מי שאוכל בחדר אוכל מת מהאוכל). כל האנשים נפגשים במקום אחד בשעה אחת לאכול ביחד. מדד יומי של מקומך בהיררכיה הקיבוצית. בארוחות הצהריים בקיבוץ היה צריך למלא שולחנות. הו האימה, למלא שולחנות! ומה נורא יותר, מה קשה יותר, מה בודד יותר מאשר להיכנס לחדר אוכל בצהריים לבד, להחזיק את המגש עם האוכל ביד יציבה בעוד העינים שועטות על פני החלל הענק בחיפוש אחרי השילוב הקדוש של פנים מוכרות וכסא ריק. כי אם לא מצאת כזה, ואם אתרע מזלך להיכנס לבד לחדר אוכל, יש מצב שתמצא את עצמך יושב לבד בשולחן עם אנשים שאתה לא מכיר, וכולם יראו, או אפילו קשה יותר, יש מצב שתמצא את עצמך יושב בשולחן הבודדים, שולחן שבו כולם פקקים שסותמים חורים וממלאים שולחנות.

אז לחדר אוכל היה עדיף להגיע בחבורה. תמיד בחבורה. להימנע מהלבד. אני זוכרת את עצמי במקרים מסויימים מתמהמהת בכניסה לחדר אוכל, מחכה שיעבור מישהו מוכר אליו אוכל להסתנף ובחסות הרוח שלו לעבור את הארוחה. העיקר לא לבד.

המסכן עם המגש ביד. תמונה ישנה של החדר אוכל בקיבוץ. פעם ראיתי איש מבוגר מתרומם מאחד השולחנות הרחוקים וקורס באמצע הדרך למכונת שטיפת כלים. הרבה פעמים ראיתי את עצמי, בדמיוני, רצה שם בין השורות ערומה וכולם זורקים עלי אוכל

אגב, מקומות עבודה מיוחסים, כמו עג"ש (ענף גידולי שדה) מצאו להם פתרונות אחרים לארוחת הצהריים. העובדים שלהם לא אכלו עם כולם, בחדר אוכל. הם אכלו בחדר אוכל קטן ופרטי משלהם במשרד שלהם שהיה צריף בשדות. זה ביצר את מעמד העל שלהם. הם, שעבודתם לקיבוץ כה חשובה עד שאפילו הנסיעה הלוך ושוב לחדר אוכל היא בזבוז זמנם היקר. הם אכלו ביחד, הם אכלו בנפרד מהשאר.

חוץ מזה, בגלל שלעג"שניקים (עובדי עג"ש) היה חדר אוכל משלהם היה להם, כמובן, צורך בטבחיות ומגישות. כלומר במתנדבות. אז ידע כל הקיבוץ, ובייחוד סדרן העבודה, לשלוח את היפות שבמתנדבות לעבוד כטבחיות בצריף של עג"ש. כי הם עגש"ניקים וככה זה.

באוניברסיטה 

שנות האוניברסיטה היו השנים הטובות עבורי לארוחת צהריים. בגילמן אפשר להיחנק עם טוסט בקפיטריה. מקובל לאכול בעמידה, מהר ובזול. לא צריך להתרועע. אכילה לשם מילוי הקיבה, וזהו. אוכלים ורצים. כמה קל ופשוט. עם השתלבותי בשוק העבודה חזרו ארוחות הצהריים להרים את ראשם המכוער, המידתי, השיפוטי והחברתי. ארוחת הצהריים היא חלק מיום העבודה. היא, סוג של, בבעלות המעביד. היא על הזמן של המעביד והוא מנסה לעצב אותה לצרכיו.

בתעשיית הייטק, ישראל

בישראל, לפחות בתעשיית ההי טק, נהוג שהמעביד משלם על ארוחת הצהריים או לפחות על חלקה. לפני שנים הייתי בצוות ההקמה של ווינט. ישבנו בוילה הוורודה בין תל אביב לגבעתיים וקראנו לעצמו נוני קו איל. אחת מאיתנו היתה מיודדת עם הבעלים של האספרסו בר. ונוני קו איל מימן לנו ארוחת צהריים. ככה יצא שכל יום הזמנו צהריים מהאספרסו בר. זה לא סידור רע. עבדנו באותה תקופה מאוד מעט, כתבנו מסמכי איפיון בהקפים שהיום היו נחשבים למחוץ לחוק וקשקשנו הרבה, ואת דיוני ארוחת הצהריים היינו מתחילים כבר ב 1100 בבוקר. מה נאכל היום? לחשוב על כבד עם בצל אל מול אנטריקוט ביין אדום ב – 1100 בבוקר, זה מה שנשאר לי מנוני קו איל.

תמונה שצולמה ב "מקום" בברלין, בית קפה-מסעדה-משהו. בייחוד "מקום" מאוד מאוד יפה, ברלינאי, טיפוסי, משהו. אכלתי שם בכלל בראנץ ובתכלס זה מתוך בלוג אחר, בלוג שבתנור כרגע אבל תכף יפרוץ, בלוג על בראנצים בברלין. כי בניגוד לצהריים שאין לי מה להגיד (חוץ מכל מה שאני אומרת כמובן) בראנצ'יים בברלין זה כיף אמיתי. זה שמחה

כשעבדתי בחברה בקריית אריה, אזור תעשייה של פתח תקווה, מקום שהופך את הלב שלי לשממה מדברית, היה לנו חדר אוכל שלנו וחברת קייטרניג שהכינה את האוכל. בהתחלה זה היה מגניב: קודם כל זה חסך את הצורך להתלבט איפה נאכל היום, שזה כבר טוב. והאוכל הוגש בעגלות חימום כמו בקיבוץ, מראה שתמיד עושה לי קצת נעים, ובושל במקום והיה טרי וכל יום השתנה, קצת. אז בהתחלה אהבתי ואחרי כמה זמן לא הצלחתי לבלוע יותר כלום מרוב שעמום. כל יום אותו אוכל, אותו מקום, אותם אנשים, אותם טעמים, ואותן כמויות שמן מגעילות.

fring היתה ממוקמת במגדלי ב.ס.ר, רמת גן. מסביבה ים השניצלים פלוס 2 תוספות, במחיר שפעם היה 35 שקלים ועם הזמן הגיע ל 40 פלוס. אכלתי מלא שניצלים במשך השנים שם. ופיתחתי אסטרטגייה שנועדה להקל עלי במשימה. הדרישות כפי שגובשו עד אז: לא לאכול לבד. לא עם בוסים. עדיפות לעם אנשים שיש לי על מה לדבר אתם חוץ מעבודה. עדיף בחוץ ולא להזמין, כי אני רוצה להזיז את הגוף קצת.

בהתחלה היה לי צוות פחות או יותר קבוע. בערך ב 1230 היינו מתחילים מסתובבים אחד סביב הקיוביקל של השני עם הבעה של ושאלה של "אז מה היום"? לרוב שינצל. היתה גם שאוורמה שמש ועוד כמה דברים ממש קשים כמו למון גראס, ארומה והנורא מכל, קפה קפה. בשלב מסויים התחלופה האנושית במשרד פירקה את צוות הצהריים הקבוע שלי ושיניתי אסטרטגיה, הצטרפתי לקבוצה המזמינים. למזמינים יש יותר אופציות, הרבה יותר. וזה רק עניין של מחיר. החברה שילמה עד סכום מסויים, והשאלה היא כמה תרצה להוסיף לטקס היומי. היה שם מטבח ומקרר וזה, אפשר היה להביא אוכל מהבית, אבל זה לא ממש תפס.

בסצינת הסטראט אפיים, ברלין 

בברלין את מקום השניצלים תפסו מסעדת אסייתיות בינוניות, והמעביד לא משלם צהריים, נקודה. ואני הגעתי עם אימת ארוחת הצהריים שלי בליט אין מהבית. ביום הראשון עוד דאגו לי, מישהו מצוות מנהלי המוצר עבר לידי והזמין אותי להצטרף לארוחה. מהיום השני הייתי ברשות עצמי. בעיה. בעיה קשה.

פלאפאל עם חור בתוכו. מנה של פלאפאל ציפס סלט ב 6 יורו בערך. בייחוד הרשימה אותי הצורה של הפלאפאל

בדרך כלל בעבודה יוצאים לאכול בצוותים. בסאונדקלאוד מנהלי המוצר הם לא צוות. הם מצוותים לצוותי הפיתוח. צוות הפיתוח שלי כלל ילדים, בנים, חמודים לגמרי, שחוץ מעבודה אין לי שום נושא משותף אתם. בטח לא בהתחלה. וחוץ מזה אני חושבת שכמו שאני לא אוהבת לאכול עם בוסים, גם להם מותר. אז נמענתי מלהצטרף אליהם וחיפשתי פתרונות אחרים. היו ימים שהפתרון הזה היה סנדוויץ על ספסל בבית הקברות השכונתי.

בחודשים הראשונים שלי, הקשים, הבודדים, ארוחות הצהריים היתה ההיסטרייה היומית. העלבון הקבוע. הפצע. ראו כמה אני לבד! אין לי עם מי לאכול צהריים. אחר כך זה השתפר כמובן, מצאתי אנשים, נוצרו הרגלים, למדתי את האפשרויות. והאפשרויות הן דלות. מה יש לומר.

המבחר הוא אסייתי ואסייתי. או אסייתי ברובו. ובכל מקרה אוכל בינוני לגמרי. וחוץ מזה הפכתי צמחונית. אז שניצל ראוס, טופו אין, ואני לא ממש אוהבת טופו. אפשר גם פיצה, או פלאפל (ולא נשכח את הפלאפל בייגלה בפינה של רוזנטהלר, פלאפאל עם חור באמצע). אז dudu, או Transit, או בימים של בדידות גדולה חומוס עם בגט אצל Luigi Zuckermann Deli, כי שם תמיד יש מישהו שמדבר עברית (ושייתביישו להם על הבגט וימצאו פתרון ויביאו פיתות). היה מקום נפלא שעשה תפוחי אדמה בתנור עם כל מיני תוספות אבל הוא נסגר, ויש סנדוויציה אסייתית מצחיקה ונחמדה. בימים יפים הלכנו לפיצריה בשונהאוזר אללי וישבנו בגינה לאכול, תחת השמש הדלילה.

בקרוייצברג, איפה שאני עובדת היום, יש פחות אסייתיות ויותר פלאפליות ושאוורמיות בינוניות. המחירים טיפה יותר זולים והאיכות, שוין, אני לא נופלת מהאוכל הפשוט בברלין. זול, כן, מאוד זול, וסתמי סתמי סתמי. כרגע המנהג המוביל בבבל זה לקנות אוכל בחוץ ולהביא למטבח, לאכול ביחד. ביום שישי היתה שמש וירדנו לרחבה שמתחת למשרדים לאכול ביחד בשמש. בנתיים התבייתתי על קנופי בתור האופציה המעודפת עלי, אוכל עלאק מזרח תיכוני. אבל זה עוד ישתנה.

תמיד אפשר לאכול פרצל על ספסל בבית הקברות הקרוב לעבודה.

מה שנותר יציב זה תחושת המיאוס שלי אל מול העיסוק האין סופי הזה בארוחת הצהריים וקנאה רבה במי שזכה לו והוא אוכל לבד, בביתו, בלי צופים, בלי שותפים, בלי שזה חלק מהסדר שמישהו אחר מנסה לכונן.

מאי הקסום, מאי המעתיר

מאי הוא חודש נפלא. חודש נפלא. בברלין ימי החופש הרשמיים, הממוסדים, מרוכזים בשני חודשים, מאי ודצמבר. (בבווריה, כך שמעתי, יש ימים נוספים בחודשים אחרים). בחודש מאי הקסום בורכנו ב – 3 ימי חופשה. והימים ארוכים ורכים, ויש אור, אור, אור רוב היום. ומזג האוויר נעים. והכל ירוק. ובית הקפה בפינה, מבשר הקיץ, נפתח ופרס שולחנות על המדרכה מול ארקונה פלאץ הירוקה וכל המקומות בכל העיר הוציאו שולחנות למדרכות והעיר השתנתה, העיר אחרת. עיר של קיץ.

האחד במאי

החופש הראשון היה האחד במאי. מסורת נפלאה, חופש באחד במאי. קראתי את יוסי שריד ממליץ לאמץ את זה בישראל. זה לא יקרה מן הסתם. את האחד במאי ביליתי עם חברה בשיטוט סביב אגם וביערות שלצידו. היה מקסים. הירוק היה צעיר מאוד, רענן, עלים מקומטים, לחים, עלים שעוד לא התיישרו, עוד לא מימשו את גודלם המלא, והם מאווררים ודרכם ניתן לראות את השמים.

סביב האגם. תמונה עם פילטר, זה לא הצבעים של הטבע

הקפנו את האגם בשלווה. היה מאוד שקט. אין על תרבות האגמים, פארקים, שלווה ושקט בברלין. תרבות אמיתית. אז הקפנו לאט, בשלווה, בשיחה. בדרך חלפנו על פני "החוף". רצועה קטנה וצרה, פנויה מעצים, שיורדת עד למים. חוף רחצה. כאן מותרת כניסה למים. יש שם שלט של "תחנת הצלה" וגלגל הצלה קטן בצבעים אדום לבן. מסתבר שכל שפך לאגם יכול להיות חוף.

למחרת בעבודה סיפרו דאניש ומיכאיל על האחד במאי שלהם. תוביאס הזמין אותם להצטרף אליו והם חזרו מלאי סיפורים על הברביקיו, ההפגנה, המסיבה. מיכאיל, דאניש, טינה, טוביאס ואנוכי יושבים ביחד בחדר בעבודה. במשרדים החדשים יש חדרים. ממש, עם קירות שלמים מסביב ודלת. הדלת והצד שפונה למסדרון עשויים בחלון, אמנם, אבל עדיין, דלת שאפשר לסגור. אחרי שנים באופן ספייס שמכיל לפחות 15 אנשים, זה פרטיות וזאת ברכה אמיתית.

בכל מקרה, מיכאיל הגיעו ממוסקווה ודאניש מקארלה שבדרום הודו ואני מישראל ותוביאס וטינה מקומיים. כל יום אנחנו עושים ביחד את "מילת היום". אנחנו בוחרים מילה ומבקשים מטינה ותוביאס לכתוב אותה בגרמנית, כולל ה – דר, די דאס המטורף שלהם, והם כותבים בלורד שחור על החלון והדלת שפונים למסדרון. אחר כך מיכאיל כותב את המילה ברוסית ודאניש בשפה של קראלה ואני בעברית. השבוע עבדנו על "חלון" ושלוחותיו: "לפתוח חלון", "לסגור חלון" וכו'.

תמונות מהאגם

ה – 9 במאי

אז לפני יום חמישי, שהיה עוד יום חופש, שאלתי את תוביאס וטינה על שום מה יום חופש זה שמגיע אלינו. Ascension Day הם ענו. כן, אמרתי, זה כתוב ביומן, אבל מה זה אומר? מה החג? מה קרה במציאות? "אוף" אמרה טינה, "זאת שיחה על דת", אמרה, "אני שונאת שיחות על דת" אמרה ודחפה את האוזניות לתוך האוזניים. תוביאס גיחך. הוא אמר שהוא לא בדיוק יודע. שזה משהו דתי. שזה קשור לישו. הוא פתח ויקיפידה. הוא הציע לי לבדוק בויקיפדיה. הוא שלח לינק לערך בויקיפדיה. הוא הקריא קצת מויקיפדיה.

בסוף הוא אמר בטון של מסכם שזה משהו שקורה 40 יום אחרי האיסטר. שבאיסטר ישו מת, אבל לא ממש מת, כי אחרי כן הוא קם שוב, שזה החלק שאני מכירה בתור "טליתא קומי" ("טליתא קומי, אני מבקש, את אדם אינטליגנטי, קומי" נתן זך), ואז, או 40 ימים אחרי, ב 9.5 הוא קם שוב, כלומר לא ממש קם, אלה עלה, או התעלה, לשמים. טינה הורידה את האוזניות ואמרה שוב כמה היא שונאת את הדת ואיך הכל אצלם עובד במעגלים של 40 יום וכמה זה מטומטם, כל הדת הזאת. לא בשבילה.

הם באמת כועסים, ואם כן אז על מה? כלומר, הם בטח שמחים על היום חופש. על עצם החופש. שניהם, כמו יתר המקומיים, עשו גשר ביום שישי שישי. האם זאת השיחה על דת שהלחיצה אותם? הם באמת לא יודעים מה קרה ולמה היום הזה? האם הם כאלה חילוניים? (כן, אני חושבת שכן, שזה ההסבר. שזה היה שיעור מעניין בחילוניות ועד כמה עמוקה היא יכלה להיות. חופש כן, הסיבות לחופש, זה לא).

ה – 10 במאי (סתם יום של חול)

בוקר אחד הגיע מיקהיל עם תספורת חדשה ומצחיקה, באורך שהוא לגמרי בין קצר לארוך ובלי כל הגיון פנימי. אשתו סיפרה אותו, ככה אמר. מיקהיל הוא בן 22 והוא נשוי חצי שנה לזוגתו בארבע שנים האחרונות. הם התחתנו כדי שהיא תוכל לעבור איתו לברלין. הם הגיעו ממוסקבה בעקבות חוזה העבודה של מיקהיל עם Babbel. כעבור כמה ימים הגיע דאניש עם תספורת חדשה וקצרה. גם אותו סיפרה אישתו. הם מהודו, מדינת קארלה. גם הם הגיעו בעקבות חוזה עבודה שלו, לפני שנה וחצי. לפני חודשיים אשתו מצאה עבודה, התמחות.

אז גם אני שיתפתי. סיפרתי להם שאני בדרך להסתפר. מיכאיל אמר שאשתו לא העיזה שהוא יסתפר בברלין אז היא סיפרה אותו. אמרתי שאני מבינה אותה. שזאת פעם ראשונה שלי להסתפר בברלין, שעד עכשו נסעתי לארץ כל פעם כדי להסתפר. הוא שאל אם אני מתרגשת. דאניש סיפר שהלך עם אשתו למספרה ברחוב שלהם. Art Cut בזוסנר שטרסה. הוא אמר שזאת היתה חוויה נוראה. שאלנו למה. הוא אמר שהם, במספרה, לא התייחסו אליהם. שהם ניסו לדבר ופשוט התעלמו מהם. במשך שתי דקות. ואז הם יצאו. הוא אמר שהם יצאו מאוד נפגעים. מיכאיל אמר שזה סיפור מאוד עצוב. אני אמרתי שזה סיפור מזעזע.

ה – 11 במאי (הופעה של נייף)

הייתי בהופעה של נייף. היה אדיר. זאת היתה הופעה כל כך מטוררלת, כל כך לא כמו שצריך, שלא יכלתי לא להנות. הופעה של שעתיים בערך, רוב קטעי האלבום האחרון, תודה לאל לא כולל ה 19 דקות של משהו משעמם לגמרי שבאמצע האלבום, ואני לא בטוחה איך הם, האחים, נראים והאם הם בכלל היו על הבמה.

חוץ מקטע אחד בהתחלה המופע הם לא ניגנו כלום. הכל פלי בק. על הבמה כל ההופעה 9 אנשים לבושים בצבעוניות נוצצת. רוקדים. מופע ריקוד, או  מפגן ריקוד. הרבה תאורה, דימויים ויזואלים יפים. הפגנות. בזמן שהשמיעו את הלהיט הכי גדול שלהם, במשך חצי קטע הם עמדו כולם בפינת הבמה. רק עמדו. בחצי השני רקדו. בקטע אחר נטשו את הבמה והשאירו אותה ריקה. כל פעם מישהו אחר שר, כלומר, החזיק את המיקרופון. בשום שלב לא היה ברור מי הם נייף, האחים, היוצרים. אם היו שם הם היו חלק מהקבוצה שהסתובבה על הבמה. כמו נוודים. או מופע קרקס. או סתם חברה בשיעור מחול אחרי שהמורה הלכה.

עומדים. רק עומדים. בהופעה של נייף, בזמן שהשמיעו את הלהיט הכי גדול שלהם

כמו בדיסק שלהם באורך הלא סביר של שעה ועשרים פלוס דקות, או כמו הקטע ההוא של 19 דקות אימה באמצע הדיסק, הנייף עלו לבמה (אם עלו) כדי לספר סיפור. והם התעקשו לספר אותו. התעקשו שזה הסיפור שלהם. ההופעה היתה הדגמה פלוס נימוקים לסיפור שלהם. אנחנו עושים דברים אחרת, התעקשו. לא נעזור לכם, התעקשו. לא נקל.

או קי, היה אכן מוזר ללא גבול.

ורק התספורת שלי (קצת) מחרבת את שמחת מאי המעתיר.

The knife, בהכי להיט מהדיסק האחרון. עמוד ולא זזו. גם זאת דרך.

אופניים, זאת הדת החדשה. או: על הטרור הסמוי של רוכבי האופניים

השבוע יצאנו כמה חברה מהעבודה לשתות. ירדנו מהמשרדים וחצינו את ברגמן שטרסה והתיישבנו במקום הראשון שהציע שולחנות ברחוב ואלכוהול. אני הגעתי ישירות מהמשרד, ברי המזל שגרים קרוב עברו קודם בבית, התרעננו ואז הצטרפו ואילו רוכבי האופניים, עד שהצליחו להחליט אם שווה לשחרר את האופניים, לחצות אתם את הכביש כדי לקשור אותם במקום אחר ואז להיגרר אתם כל הערב – כי ברור שהמקום על ברגמן שטרסה עם השולחנות ברחוב הוא רק ההתחלה של הערב – או להשאיר אותם קשורים ליד המשרדים ולאסוף אותם בסוף הערב, רוכבי האופניים הצטרפו אחרונים.

היינו שולחן די גדול ובלי שפה משותפת. דוברי הגרמנית נסחפו בשיחה על כדור רגל. לא, לא על הישגי ביירן בגביע האלופות, הם דיברו בצער על זה שכיום שחקני כדורגל יודעים לדבר ולכן אין כמעט ציטוטים מצחיקים ונפלאים של התבאטואיותיהם, בניגוד לפעם, שנות השבעים והשמונים נניח, אז שחקני הכדורגל היו מתבטאים בחופשיות בתקשורת ומשחררים לעולם רפליקות משעשעות. שחקני הכדורגל הגרמני של היום מחונכים ויודעים לדבר נכון. אכן באסה.

בקבוצת הזרים התפתחה שיחה על ברלין, כמה זמן, איפה ואיך את מגיעה לעבודה? "אני באובאן", לחשתי, חוששת, למודת ניסיון "אני מגיעה באובאן". "למה" הזדעק שמעון, כולו פליאה כחולת עינים,  "למה לא באופניים? מה עם האופניים שלך?"

אופניים. הן בכל מקום! בכל עונה! בכל מזג אוויר! אופניים הן הדת החדשה.

"אני לא נוסעת על אופניים" מלמלתי " אני לא אוהבת אופניים". וישר רציתי לספר לו את כל הסיפור, כי הרי זה הכל לא נכון. אני כן נוסעת על אופניים. אני כן אוהבת לנסוע על אופניים. אבל אי אפשר בכל הזדמנות להפיל את כל סיפור חייך על מישהו, לכן התרכזתי בחלק האחרון של הסיפור: איך הפסקתי לנסוע על אופניים.

היתה לי תאונה. ריקשה מלאה בסטודנטיות מהמכללה הטכנולוגית הקרובה איבדה שליטה וירדה מנתיבה. זה היה ברחוב הראשי של האזור בו גרנו בטירוואנאמאלי. דרך עפר לא רחבה. הריקשה ירדה ממרכז הדרך אל השוליים ובדרך לקחה הכל איתה, כולל את יד ימין שלי, ועוד קצת, ואחרי עוד כמה מטרים קרסה לצד שמאל והסטודנטיות נשפכו ממנה כמו ספגטי על הכביש. זה נגמר רע מאוד.

היד שלי נחתכה ונדפקה ועצמות נחשפו ועור התקלף ואני הייתי בפניקה. נהגי ריקשה שראו הכל מתחנת הנהגים שלהם באו לעזור ואחד מהם הסיע אותי לבית חולים. בבית חולים הכניסו אותי ראשונה, נהג הריקשה פשוט הוביל אותי ואת היד המדממת שלי לראש התור והתור נפתח בפנינו כמו הים בפני בני ישראל.

לא נתתי לרופא לטפל בי. הוא רצה צילום ורצה לתפור ואני, ברוב פניקה, לא הסכמתי לכלום. לא נתתי לו לגעת. אני לא יודעת מה חשבתי. חששתי מזיהום, חששתי מזריקות במקום הזה, חששתי. כל הסטריואטיפים והדעות הקדומות פרצו ממני. פחדתי מהטיפול שהם יתנו לי. פחדתי שהוא יזיק יותר מאשר יועיל. היה ברור שכלום לא שבור ואני איכשהו יצאתי משם עם יד חבושה אבל בלי תרופות ובלי זריקות ובלי תפירות ועם הרבה כאבים.

לפעמים אופניים הן גם מכלאות לילדים. כי אז מה עם שלג וקר והילד קטן, זה פטור מאופניים?

אחר כך נהייה לי זיהום ביד. לא מפתיע. תוצאה ישירה של המקום, הודו, והסירוב שלי לאפשר להם לתפור את היד. היד הלכה והתנפחה, ללחום בזיהום בהודו זה באמת מאתגר, ואני עשיתי מה שאני יכלה. זה לקח די הרבה זמן אבל היד הבריאה בדיוק בזמן לטיסה שלי חזרה ארצה.

ככה סיפרתי לשמעון, כתשובה לתהייה שלו למה אני לא נוסעת על אופניים בברלין, כמקובל. את פרטי הזיהום וההתנהגות שלי בבית חולים השמטתי. ובכל מקרה שמעון לא בדיוק הבין. הוא תיחקר אותי לגבי זווית הפגיעה. הסברתי לו שאני לא הייתי על הדרך המרכזית, אני הייתי בשוליים, בכלל הלכתי בשוליים והחזקתי את האופניים ביד. היד שנפגעה, ימין, היתה קרובה יותר אל הדרך. הריקשה בשלבי איבוד השליטה שלה פגעה לי ביד ומשם המשיכה להידרדר.

שמעון שוב לא הבין. "אז בכלל לא נסעת אל האופניים" הוא אמר. "אז איך זה קשור לטראומה? זה סתם תירוץ" אמר, "את בכלל הלכת".

הכל נכון שמעון. חוץ מדבר אחד: זה לא סתם תירוץ. זה התירוץ שלי. כבר שנים. ללמה אני לא נוסעת על אופניים. מאז שחזרתי לתל אביב. ואני יודעת שהוא הולך ומאבד מאמינותו. ואני יודעת את זה כי אני כל הזמן מספרת אותו. ואני כל הזמן מספרת אותו כי אני כל הזמן נדרשת לו. ואני כל הזמן נדרשת לו כי הנושא כל הזמן עולה והנושא כל הזמן עולה כי אנשים שואלים אותי איך אני מגיעה ממקום למקום ואני עונה ואז הם פוערים עינים ושואלים: "למה את לא נוסעת על אופניים"?

אח! המראה המלבב של עשרות זוגות אופניים חוסמים את הדרך, הכניסה, המדרכה

זה לא תמיד היה ככה. אני זוכרת את הימים שלרכב על אופניים היה פתרון תעבורתי זול ולא דת. כשעברתי לגור בעיר לקחתי איתי את מיטת הברזל והמזרון שנתנו לנו בקיבוץ ואת האופניים השארתי שם. בלי מחשבה מיוחדת, פשוט כך. האופניים נשארו בעולם הירוק, חלק מהילדות. והרבה שנים זה לא היה סיפור.

בשנים האחרונות האופנים חזרו אל חיי בנסיעה עיקשת, ולא ממש בטוב. בתל אביב ראיתי את התופעה משתלטת על המרחב העירוני. ואל תספרו לי שתל אביב, על 80 אחוזי הלחות שלה ביום טוב, היא עיר נפלאה לאופניים. היא היתה יכלה להיות עיר נפלאה להולכי רגל, אם לא היינו נרמסים מתחת לגלגלי האופניים.

טרנד האופניים בתל אביב הוא נבורישי עד גועל. אופנים זה אקססורי. יקר זה טוב. קל משקל זה טוב. קל משקל זה יקר. עובדי היי טק מגיעים לעבודה על אופניים. ברור. אנשים עם כסף להראות. והכל עולה והכל נראה: המנעול, המעיל, הנעלים, הקסדה, החומר ממנו עשויה השילדה, סופג הלחות שמתחת לקסדה, מודדי הדופק על היד, הכל עולה. הכל ממותג. את הכל צריך.

כשעבדתי בפרינג, באחד השלבים, בשלב שהיה כסף, השקיעו בהקמת מקלחות לעובדים. זה באמת עושה לי טוב לראות בחור צעיר מזיע חולף בדרך אל המקלחת. זה סבבה. הווי חברה וכל זה. אחרי כן היה פחות כסף, שטח המשרד צומצם, המקלחות נסתמו או עברו למשרדים אחרים. אבל הם המשיכו להגיע באופניים. בכל זאת המזגן על 16 מעלות כל היום, כמה דקות וכל הזיעה הזאת תתייבש. פנטסטי.

גם לדוור יש אופניים. ממתוגות כמוהו. איזה כיף לו. בייחוד בחודשי החורף. זה כל כך אנושי לתת לדוור אופניים

ברלין היא עיר של אופניים. עיר שטוחה ושבילי אופניים רבים בה. בברלין אופניים זה הדת החדשה, אופניים זה הצהרה פוליטית. אני רוכב על אופניים משמע אני אקלוגי-חסכני-אורבני וכל זה, ואני בכוונה לא כותבת היפסטרי. בברלין הטרנד הוא אופניים פשוטות, זולות וכבדות. ומנעול מעפן. ומינימום ביגוד הולם. וקסדה פושטית או בלי קסדה בכלל. בברלין הכי שווה זה למצוא אופניים משנות השבעים באייבי. זאת גאווה.

רוכבי האופניים הם מעמד האלים בעיר. וכמו כל מעמד על, הם מנצלים את הזכויות שלהם עד תום ורומסים את כל השאר. קרי ההולכי רגל. זאת מלחמה גלויה, פתוחה, ואני בצד המפסיד. רוכבי האופניים שונאים את הולכי הרגל ורואים בנו טרדנים שחוסמים את הדרכים הפתוחות שלהם, רק שלהם. ואילו אנחנו הולכי הרגל חוששים לחיינו. הו, האימה שבלחצות – ולו במקרה, בטעות, בשניה של חוסר תשומת לב – את שביל הנסיעה שלהם. האימה! הם לא יאיטו, הם לא יעצרו, הם לא יזוזו מהשביל, הם ימשיכו לדהור ועוד יוסיפו גידוף (לא מבינה גרמנית! הא לכם!) ותנועת ביטול או סילוק גסה ביד (כמו שעושים לזבוב), למען נראה ונדע שהם יכלים לנסוע ביד אחת.

אופניים עם עגלת תינוק, הגרסא הקדמית.

בין רוכבי האופניים יש דרגות. הכי שווים הם אלו שממשיכים לנסוע כל השנה כאילו מה. אלו שנוסעים על האופניים שלהם גם בפברואר. "כמה לתוך החורף אתה נוסע על האופניים שלך" הוא נושא שיחה לגיטימי. "לפני שנה נסעתי גם בפברואר"! הם אומרים ועוד כאלה. עכשו, עם בוא האביב, העומס באובאניים יורד. רוכבי האופניים מלבלבים ברחובות. והם זחוחים וחייכנים מאי פעם, כאילו האביב הגיע רק בשבילם, רק בשבילם. וכמו כל מאמינים בכל דת בכל עת בהיסטוריה האונשית, הן לא מפסיקים לטרחן לי: "את נוסעת על אופניים" הם אומרים בטון של קביעה רכה, ואז, נבעתים "למה את לא נוסעת על אופניים?"

ככה. כי אני לא רוצה. באמת.

אני יודעת לנסוע על אופניים. גדלתי בקיבוץ, רכבתי על אופניים כל הילדות. אני יודעת לרכב ביחד אחת, בלי ידיים, על גלגל קדמי, על מדרגות. פעם נשברה לי עצם הבריח במהלך רכיבה על יד אחת ושיחה עם מישהו בצד השני. ולרכב על אופניים זה לא משהו ששוכחים. אז אני יודעת לרכב על אופניים. ואני גם יודעת שברלין עיר שטוחה. בחיי. ואני יודעת שיש בה מלא שבילי אופניים, ואני יודעת שזה אקולוגי וזול. אני יודעת הכל, ועדיין, אני לא נוסעת על אופניים בעיר.

כל מקום הוא חניית אופניים.

אופניים זה משהו לכפר בעיני. לטבע, לאוויר הנקי, לזרימה נינוחה בין הולכי רגל, בעלי חיים ורוכבי אופניים. זה לא מאבק יומיומי עיקש על ניכוס שטחים עירוניים. זה לא ריכוז ודריכות וקימוט של המצח. זה נינוחות. ומכיוון שלא כך הוא עם נסיעה בעיר, אז לא. אני אוהבת ללכת. אני הלכנית עירונית אלופה. ואני חושבת שגם לנו יש זכויות. וגם אנחנו אקולוגים. וזולים.

אלאס, אני יודעת שהפסדתי. אז ככשמעון שאל אותי על האופניים, כצאן לטבח, עניתי לו בכנות. וכשהוא אמר שהסיפור שלי נשמע סתם תירוץ, שתקתי. הוא פירש את השתיקה שלי לא נכון והמשיך לשדל. בשלב מסויים הוא שלף את הסמארטפון שלו והראה לי, מפות גוגל על גבי מסך קטן, את המסלול שעלי לקחת כדי להגיע מביתי שבפאתי פרנצלאורברג בואך מיטטה, דרך אלכסנדר פלאץ, בדוח כלשהו למוריץ פלאץ ומשם כל הדרך לברגמן שטרסה. אליבא דה שמעון, כל המסלול על שבילי אופנים בטוחים. חחח. בטוחים.

למה אני מצלמת כל דבר? תשובות לחייזר

השבוע, בעוד ידי נשלחת אל כיס הג'קט כדי לשלוף, מעשה אוטומאט, את האייפון במטרה לצלם, מעשה אוטומאט, איזה ליבלוב, או ענן או קרן שמש מקרית, משהו שבאותו הרגע היה נראה לי הכי נכון וחשוב וטבעי לעשות, בעוד הידים שלי עושות את התנועות האוטומאטיות האלה, נזכרתי בחייזר.

החייזר הוא חבר דמיוני שלי. כבר הרבה שנים. ובדמיוני החייזר מגיע, מדי פעם, אל הכוכב שלנו, כדי לבדוק מה קורה איתי, בייחוד איתי, ברור שאיתי, אבל גם קצת הוא מסתכל מה קורה אם שאר העולם. החייזר סקרן ורוצה לדעת, לראות, ללמוד, איך אנחנו חיים, מה אנחנו, בני האדם של כדור הארץ, מה אנחנו עושים כאן בעולם הזה שלנו.

הליבלוב. רק אני ראיתי אותו, כי אני מלאת תשומת לב וחיה את הרגע ומבחינה בפרטים הקטנים ועוקבת אחרי הטבע. אז ראיתי וצילמתי ואני נחמדה אז אני משתפת אתכם. תמונה שזכתה לכמות מחממת לב של לייקים

החייזר מגיע לבקר בייחוד בתקופות בהן אני מתקשה לתרץ את הנרטיב של חיי. או לפחות בזמנים האלו אני מרגישה בנוכחותו, אין לדעת, אולי הוא מגיע הרבה יותר. למשל בתקופה בה אני ובן זוגי דאז התפרסנו על פני שתי דירות בשתי ערים שונות לאורך כביש החוף. זה היה מאוד סטייל, שתי דירות, שני מבוגרים בלי ילדים, שתי משכורות היי טק, שני כלי רכב. וזה הצריך הרבה החלטות, כלומר, כל יום צריך היה להחליט איפה נישן היום, וזה חייב, עוד יותר, הרבה נסיעות. בייחוד זה חייב נסיעות. 

אם ישנים בבית מחוץ לעיר זה קרוב לעבודה שלו ורחוק משלי. אם ישנים בת"א זה קרוב לעבודה שלי ורחוק משלו. אם יש לו פגישות בתא באמצע היום הוא הרוויח עוד הלוך חזור. אם יש לי קייקים על הבוקר צריך לישון שם, אם יש לו פסיכולוגית על הבוקר צריך ת"א, ואם בוקר אחד יש את שניהם מה רבה המהומה! ואיפה עדיף להיות בסוף שבוע? בכפר, ברור, אבל בצהריים דווקא נעים בטיילת בת"א, ואת המשפחות גם צריך לבקר, ויש שתיים כאלה, וזה עוד בלי צרכים שעולים במפתיע כמו ההכרה שהחולצה שאני רוצה להיום בדירה השנייה או שאת הלפטופ השארתי בטעות בכפר ומשום מה סיכמנו על לילה תל אביב ועוד מלא תקריות כאלה. לא היה לזה סוף. אז נסענו.

הלוך ושוב, הלוך ושוב. ומדי פעם החייזר היה מגיע, מתבונן בשקט, אבל השתיקה שלו היתה כבד והגבות שלו מכווצות. "מה לכל הרוחות אתם עושים" הוא שאל אותי. ואני תמיד היה לי הסבר, כי תמיד יש הסבר, על למה שוב שתי מכוניות יוצאות בנפרד לאותו היעד (כי מחר הוא צריך לקום לשם ואני לכאן וכו') אבל התגובה של החייזר הבהירה לי את תלישות תשובותי.

שקיעה שרק אני ראיתי. בעבר צלמים היו מתרכזים בדברים מיוחדים. אחרים. שלא כולם רואים. היום זה כמעט ההפך, כולם מצלמים את המובן מאליו: הילדים שלהם, שקיעות, זריחות, חתולים, עוגות. מצלמים את הבאנלי. הם הצילום הופך את השיגרה למעניינת יותר?

זה לא שהחייזר הוא משוגע אקולוגי וסביבתי. אבל הוא כן, כלומר, הוא מגיע מהעתיד ויש לו דאגה רבה להמשכיות העולם. להישרדותו. ברור לי שהחייזר מחוייב ל – sustainability. וכל הנסיעות האלה לכל עבר באמת לא עולה בקנה אחד עם מחוייבות לססטיינאביליות ושאר ערכים שחשובים לחייזר, וגם לנו כמובן, חשובים מאוד גם לנו.

השבוע כששלפתי את האייפון מהתיק במעשה אוטומאטי, ראיתי, הרגשתי ממש, איך החייזר מכווץ גבותיו. "מה עכשו" הוא שאל את עצמו "למה שוב עכשו את מתעכבת ומה עכשו את מתעדת" הוא תמה. "כי אני צריכה לצלם ליבלוב" עניתי "כי הרי העלה הזה הוא חדש, זה זה, הקטן, הירוק, הוא חדש, אתמול הוא לא היה ואני, רגישה שכמותי, הבחנתי בשינוי, בהשתנות התמידית של הטבע וכל זה, ולכן אני רוצה לתעד את זה, כלומר לפרוס את הרצף לסטילס". חוששתני שהוא לא הבין. אני לא בטוחה שאני מבינה.

אני לא בן אדם של מצלמות. אף פעם לא היתה לי מצלמה. אבא שלי צילם. הוא אהב לצלם. את כל הטיול שלנו אחרי קוסטה ריקה הוא צילם לשקופיות. הן מאוכסנות איפשהו, כל השקופיות האלה, אבל הן לא ממש נגישות. יש עוד מקרני שקופיות בעולם? אני לא צילמתי. אני בן אדם של כתיבה. כתבתי יומן. גם היומן שלי לא נגיש יותר. (כתבתי אותו בספרדית, שפה שאני לא יודעת לקרוא כיום).

לצילום אף פעם לא נכנסתי. אין לי מצלמה ואף פעם לא היתה לי. לטיולים בעולם יצאתי עם עט ומחברת. ועם טיעונים בזכות האין מצלמה. כי מי צריך מצלמה כשיש עינים. וזיכרון. ולצלם לוקח אותי מהרגע, מייצר הסחת דעת. מה גם שמה כבר אפשר לעשות בכל התמונות האלה? אני יכלה לחשוב על מעט דברים מייגעים יותר מאשר להסתכל על תמונות מטיול של חבר. זה כל כך משעמם! וכל התמונות האלה של החברים שחזרו מהודו, הכל נראה אותו דבר!

מצאתי, בלי לתכנן, באקראי, במהלך הסחת דעת מהכתיבה בצורת ביקור בפייסבוק. זה שלט שתלו חברי yeah yeah yeahs בהופעה שלהם, והוא מסכם יפה את מה שאני ניסיתי להגיד כל השנים האלה, כשהתנגדתי למצלמות. צודק גם

או קי. obviously משהו השתנה. וזה לא רק שעכשו, פתאום, בזכות הסמארט פון, יש לי מצלמה בתיק. וזה לא קרה בברלין גם. זה התחיל, השינוי, עוד קודם, בארץ. זה התחיל כשהבנתי שברלין עומדת לקרות. אחרי שקיבלתי את העבודה בסאונדקאלוד.

את כל התהליך של להתראיין לעבודה עשינו בסקייפ. דיברתי עם 6 אנשים שונים. ואחרי כל שיחה כזאת  נוסף לי חבר בטוויטר. אחרי שאמרתי "כן" להצעה היה לי קצת זמן חופשי בתקופה של לפני החגים ובמהלך החגים. את רובו העברתי בים. לפחות את השעות של השקיעה, הייתי נוסעת כל יום לחוף יפו, החוף הכי ריק בתל אביב (החוף שריקנותו גם נעימה וגם גורמת מועקה קשה, כי ברור שהוא ריק כי הוא ביפו, כי ברור שהישראלים מצטופפים בכל שאר החופים ומשאירים את זה ריק, כי זוהי יפה ילדה זוהי יפו, ואנחנו מה-זה-לא). והייתי מצלמת שקיעה ומעלה את התמונה לטוויטר.

זאת היתה עבורי דרך לתקשר עם החברים החדשים שלי בטוויטר, אפילו הייתי מוסיפה כתוביות באנגלית, במיוחד בשבילם, שיראו מי אני וכמה אני מדליקה (נמצאת בים כל יום! נפש רגישה! אישיות ספונטאנית וזורמת!). זה לא יצר תקשורת. כשהגעתי עדיין הייתי צריכה להכיר את האנשים, לחבר חשבון-טוויטר-לחשבון-סקייפ-לבן-אדם -בפועל. אבל אני עשיתי את זה מתוך כוונה לתקשר. להגיד להם משהו, להציג את עצמי.

איזה תמונה! השמים הכחולים והדרך הפתוחה והשמים שתחומים בה קצת למרות שהם פתוחים. איזה תמונה. היו לי שתי דקות לחכות לרכבת בתחנה. שתי דקות תמימות! בשביל זה יש מצלמה

את החודש האחרון לפני הנסיעה העברתי בפגישות פרידה מחברים. בדרך כלל על הבר איפשהו, עם מלא אוכל. וכל פגישה כזאת צילמתי, את האוכל וגם את האוכלים, והעלתי לאנשהו (פייסבוק בעיקר, כי היה לי אז אנדרוייד וזה היה לפני שאינטסהגראם היה זמין על אנדרוייד). למשך תקופה קצרה זה הפך ל"משהו שאני עושה", מצלמת את עצמי ואת חברי ואת האוכל שהזמנו. גם זה נעשה כחלק מנרטיב הפרידה שלי, תיעוד של השינוי, ניסיון להנציח משהו וגם לספר לכולם שאני מנציחה משהו כי תכף הוא לא יהיה יותר.

משם זה הלך ותפח. כשהגעתי לברלין היתה לי הזכות הלגיטימית לצלם. כי אני תיירת והכל חדש לי וזה מה שתיירים עושים. אבל אני לא תיירת, אני בכלל הגעתי ברילוקיישן וישר התחלתי לעבוד. אז מותר לי או אסור לי לצלם כל דבר? בכל מקרה בעבודה גיליתי שכולם באינסטהגראם ואם אני רוצה להיות אחת מהחברה – ואני רוצה להיות אחת מהחברה – החברה נמצאים שם, באינטסטה. אז יצרתי חשבון והתחלתי לצלם ומאז אני שם.

וכמו כל מי ששם, אני רואה עד כמה התמונות שלנו, החד פעמיות, המשקפות רגע שהוא רק שלנו, רגע פרטי שבחרנו לשתף בו, כל התמונות האלה הן אותו הדבר. לא כמטפורה, ממש, ליטראלית. כולנו מצלמים כל הזמן את אותם הדברים. כרגע זה פריחה וליבלוב ושקיעות יפות וכל שאר סימני האביב. כשיתחילו סופות הברקים נצלם ונעלה את הברקים. לפני חודש  צילמנו ושיתפנו תמונות שלג (כי איך חברינו שגרים באותה העיר ידעו שיש שלג אחרת?). אנחנו מצלמים ומצלמים.

וזאת שקיעה מחלוני. עמדתי ליד החלון והתסכלתי החוצה. היה יפה. באמת, בפשטות, השמים היו יפים. היה לי רגע של "הו, איזה יופי" ובמקום להישאר ברגע קיצרתי אותה בפעולה. צילמתי

והצילום, שפעם היה משהו חד פעמי, דרך ללכוד את הרגע, לבטא משהו, הפך לזרם נע של אימג'ים שחוקים. שחוקים. כל האינסטאגראם הזה זה כמו התמונות של החברים שהרגע חזרו מטיול בהודו. זה משעמם. אלא אם קיבלתי לייק, כמובן, אז זה מעניין. אבל חוץ מזה, שיעמום נוראי. עוד שמים כחולים של ברלין, עוד רמז של המגדל, עוד עץ חסר ענפים קורע תחת השלג, מלבלב, מוריק, מאדים ומצהיב, עלים נושרים. אביב-קיץ-סתיו-חורף. ואם יש שינוי ואם יש השתנות, התמונות הסטטיות, האחידות, מחביאות אותו.

אז השבוע כששלחתי את היד לצלם עוד ליבלוב – הנה עלה חדש בקע, אתמול הוא לא היה כאן והיום הוא כאן! ואני הבחנתי בזה. אני, הרגישה, החיה ברגע, המבחינה בפרטים, אני עם התשומת לב שלי, הבחנתי בזה ועכשו גם אתם תבחינו בזה כאני אשתף את התמונה. כי כזאת אני – ומולי הגבות המכווצות של החייזר תובעות הסבר. למה בדיוק את מצלמת את זה?

בגלל האוטומאט, אני מניחה. בגלל שזה מה שאני עושה. כמו לשלוף סיגריה, אני שולפת אייפון. בכל רגע של מבוכה, בכל רגע שאני רוצה להסתיר מבוכה, כשאני לבד או כשאני רוצה להסתיר שאני לבד, כשאני מחכה למשהו, כשאני עומדת ברמזור, כשאני לא יכלה לעשות כלום, אפילו שניה של לעשות כלום, אני שולפת את הנייד. ולוקחת תמונה. ואם כבר יש תמונה, אז יאללה, נשתף. כי אני באוטומאט.

והחייזר, הוא לא מבין. ויום אחד הוא יצטרך להסביר לחברים שלו מה קרה כאן, לאנושות. בימים האחרונים שלה. האם יוכל להסביר אותנו? יום אחד ישבו הוא וחבריו לעתיד, יתסכלו על זרמי התמונות שלנו יחשבו לעצמם: לפי כמות הצילומים שהם לקחו הם ידעו שהעולם עומד להיחרב ועסקו בתיעוד. אבל אם ידעו, למה לא עשו כלום? למה רק צילמו? ולמי חשבו להשאיר את כל התיעוד המפואר הזה, הרי הם לא עוסקים בהצלת האנושות, בסוף אף אחד לא ישאר כדי לראות ולהתרשם.

וזה צולם בהפסקת סיגריה. עמדתי לעשן במרפסת של המשרדים בעבודה. אבל מה, רק לעשן? זה הכל, לעמוד ולעשן? חלילה. לעשן ולצלם, זה כן. זה צידוק. זה ניצול של הזמן והחוץ והאלמנטים