לבד, בשדה התעופה, אחרי שכולם נסעו. בין יאוש לאשמה

הגעתי לשדה התעופה שלוש שעות לפני הטיסה. אני תמיד מקדימה, זאת בעיה כרונית שלי, מקדימה לכל מקום, וידעתי שלוש שעות לפני הטיסה זה הרבה יותר מנדיב, אבל לא הצלחתי להתאפק. כשמשהו כבר אמור לקרות אני רק רוצה שהוא יקרה. אז לקחתי רכבת לתחנת נורפון ושם החלפתי ל – M1 והגעתי לשדה התעופה קלילה ושמחה. יש לי זמן, היתה לי תקופה נפלאה בקופנהגן ואני חוזרת למקום ואל חיים שאני אוהבת. הכל טוב. ואז העפתי מבט על הלוח הטיסות היוצאות וגיליתי שהטיסה שלי יוצאת באיחור של כמעט שעתיים. במקום ב – 21:15, הטיסה תצא בשעה 22:55.

או קי. חמש שעת בשדה התעופה. לא לבכות, לא לבכות, אני יכלה לעמוד בזה. נשמתי עמוק והבטחתי לעצמי שאני יכלה לעמוד בזה. כבר היו דברים גרועים מזה בעולם, אנשים בילו ימים שלמים בשדות תעופה, ואני בשדה של קופנהגן, באמת שיכול להיות יותר גרוע. התחלתי להעביר את הזמן. שתיתי קפה כאן, בדקתי את לוח הטיסות, אכלתי סנוויץ שם, בדקתי את לוח הטיסות, יצאתי מהבניין ונכנסתי שוב, בדקתי את לוח הטיסות, עברו שעתיים, בדקתי את לוח הטיסות. הטיסה שלי נדחתה לשעה 01:30. עכשו התפרקתי.

לבד בשדה התעופה

לבד בנתב"ג של קופנהגן. תמיד חשבתיש הדיוטי פרי עובד תמיד, לנצח, האור האחרון שהאנושות תכבה יהיה בדיוטי פרי. מסתבר שלא, לפחות לא בקופנהגן. אני חושבת שבישראל הדיוטי פרי אכן לא נסגר לעולם, אבל אני לא בטוחה

זה לא עזר. הצטרפתי לתור ,מסרתי את המזוודה, עברתי בידוק ונכנסתי לדיוטי פרי. ואני שונאת דיוטי פרי כמו שאני שונאת את איקאה. צרכנות נבובה. ואני יש לי שעות רבות להעביר כאן, אללי. חברת התעופה נתנה לנו שובר זיכוי של 67 קורונות דניות לבזבוזים (9 יורו). השוברים התאימו רק למקום אחד שלא היה בו קפה. קניתי שקית בוטנים מלוחים, בקבוק מים וופל שוקולד קטן. אכלתי סנוודיץ. שתיתי קפה. הלכתי לשירותים. חיפשתי חנויות ספרים. הסתכלתי על חלונות ראווה. ראיתי את המוכרים מכבים את האור, את המלצרים מרימים כיסאות, את בתי האוכל נסגרים ואת החנויות ננעלות. מישהו אפילו כיבה את האור. הדיוטי פרי הלך לישון, רק אני ערה.

נשארתי לבד, כמעט, בדיוטי פרי של קופנהגן, והיו לי כמה רגעים של התרוממות רוח, לבדי בעולם שנעצר בין דברים לא רלוונטים ואנשים שלא מצליחים להגיע הביתה, בתוך בליל של אורות מוחלשים, בשקט גדול. אפילו נרדמתי קצת, שרועה על 2 מושבים כפולים כשהידית תקועה לי בגב, אפילו נרדמתי קצת.

שדה התעופה של קופנהגן ריק

משטחים רחבים וריקים, והכל בשבילי.

הטיסה יצאה לבסוף בשעה 0230 ואחרי שעה, כן כן, איחור של 6 שעות לטיסה של שעה, נחתתי בברלין. לקראת 0500 הגעתי הביתה והתחלתי את היום, ואחרי כמה שעות קראתי בערוצים הרלוונטים שארצות הברית ביטלה את הטיסות לישראל ואחריה אירופה וישראל דה פקטו בעוצר. שמים סגורים. ואנשים באמת נתקעו בשדות תעופה רחוקים בלי פתרונות. ויצאה ממני אנחה גדולה של יאוש ובחילה ומרמור ויאוש שוב. ישראל stole my thunder, שוב.

ישראל היא הדרמה הגדולה, הנצחית. דרמה שלא נגמרת. וכולנו שחקני אופי קטנים שעובדים אצלה, עובדים בשביל הדרמה שלה. ישראל לא מדינה טוטאליטארית (לא לפי ההגדרה המקובלת, קרי ההגדרה שמצאתי בויקיפדיה) אבל היא כן מדינה טוטאלית. מדינה שמלאימה את החוויות של הפרט, החירות של הפרט, לטובת הנרטיב שלה. בבת אחת עברתי משמחה קלה מהולה ברחמים עצמיים קלים לרגש אשמה נוראי. על מה אני בוכה, מה כבר קרה לי? אנשים נתקעו באמת בשדות תעופה! יש מצור על ישראל! הבוס של נתקע איפהשהו, אנשים לא יכלים לחזור הביתה, לילדים שלהם, לעבודה שלהם, לחיים שלהם. ואני מה, איך אני מרשה לעצמי להרגיש לא טוב?

ישנה בשדה התעופה

אני, הרגלים שלי. אני הייתי אחד האנשים האלה שנרדמים מעוקמים על כסאות בשדה התעופה

וככה זה בכפולות וחזקות. חברה כתבה שקשה לה, תל אביב, טילים, 2 ילדים, קשה לה. ואז הוסיפה: "וברקע כמובן התמונות האיומות מעזה כך שאת מרגישה כל הזמן שהיית רוצה לרצוח במו ידיך את מי שמשגר טילים על ביתך וילדיך ובו זמנית מרגישה כל הזמן נורא אשמה". ישראל היא הביצה עליה פורח רגש האשמה. וכולו מוצדק. תמיד יש אומללים ממך, והם תמיד עניי עירך. החברים שלי בתל אביב, קבוצת ההתייחסות שלי, מתארת ימים קשים, דיכאון נוראי, יאוש. וכל פעם, כל שיחה ועם כל אחד, אחרי שאומרים כמה המצב חרא מוסיפים ששם, בעזה, באמת חרא יותר. אנחנו יודעים. אנחנו יודעים. החיים נחנקים בין יאוש ואשמה.

פסיכולוגית של אחד האקסים שלי, מומחה עולמי לרגש אשמה, אמרה לו: אתה מרגיש אשמה כשאתה יודע שאתה לא עושה את הדבר הנכון. רגש האשמה זה הנחמה שלך על לא לעשות את הדבר הנכון.

שדה התעופה הריק

בתי קפה ריק ומקופל בשדה התעופה. היה בזה המון קסם, הרגשתי לבד בעולם, כאילו כולם הלכו לישון ורק אני נשארתי. מתבוננת

החיים בלעדי

זאת הפעם הראשונה שאני מרגישה את זה, שאני מחוץ לסיפור. ואני כל כך מחוץ לסיפור. אני לא חלק. אני לא יודעת מה עובר עליהם, לא באמת. אני לא צוברת את החוויות הקטנות עליהן מדברים ביומיום, בהן ניזכר פעם, כשכל זה יהיה להיסטוריה. אני לא שותפה. אני מחוץ לנרטיב. שזה גם תזכורת לעבודה המזעזעת שהעולם ממשיך גם בלעדי. הנרטיב מתפתח, הסיפור נכתב, ואני לא בשום מקום בעלילה.

זה לא שאני רוצה להיות שם דווקא עכשו, בימים של מלחמה, אני לא. אבל אני רואה את הפער, ואני רואה אותו נפער וזה מפחיד אותי. אלו ימים קשים לאנשים, לחברים שלי, האהובים, ואני לא שם להושיט יד. לא עוזרת, לא שותפה, לא חווה. ואני יודעת שאין מזה דרך חזרה, אני לא אקבל את החוויות בהזרקה לווריד כשאחזור, אם אחזור.

אמא שלי אמרה לי, לירזי, את לא מבינה, את לא כאן ואת לא מבינה איך זה. ואני מתווכחת אתה. אני מתווכחת אתה על הכל. המלחמה הזאת מוציאה ממני כעס גדול, כעס עלינו. אנ חושבת שזה חלק מההבדל, המלחמה מוציאה כעס מהרבה אנשים, אבל נדמה לי שהאנשים שם, בישראל, כועסים על החמאס. ואני כועסת עלינו.

תיקרה של כנסיה, קופנהגן

מבט אחרון ופרידה, תיקרה של כנסייה בקופנהגן. בשעה המתאימה

אמא צודקת? שנתיים וחצי של חיים מחוץ לביצה המדממת ואני כבר לא מבינה? תמיד הייתי שמאלנית, ועכשו מה, אני יותר שמאלנית? התפיסה שלי השתנתנה? אני רואה דברים אחרת? אני חושבת שקצת כן. אני חוששת שקצת כן. משהו כן השתנה ובדיוק בגלל זה, בגלל שאני לא שותפה, בגלל שאני לא חווה, בגלל שאני רואה את הדברים מבחוץ. וזה מפחיד אותי, הפער הזה שנפער, מפחיד אותי.

אני לא רוצה לחזור לישראל אבל אני גם לא רוצה להיות בחוץ, מחוץ למעגל החברתי שלי. אני כן רוצה להיות שותפה, וחברה, ותומכת. איך עושים את השניים? אני יודעת שאי אפשר, אי אפשר להיות בשני מקומות בו זמנית, היא אפשר להחזיק את היד לחברים בישראל מברלין. זה לא עובד. אני לא רוצה להיות מחוץ למעגל החברתי שלי ואני לא רוצה להיות בפנים. אני לא באמת רוצה להיות שותפה לחווית החיים בתל אביב במלחמה ואני גם לא רוצה, לא מוכנה, לא להיות שותפה, להיתפס כלא שותפה. אני לא יודעת. אני לא יודעת. אני לא יודעת.

רק זאת: מלחמות זה דבר נורא. המלחמה הזאתי היא נוראה. רק יאוש צומח ממנה. רק יאוש.

ברלין, אלכסנדרפלאץ

ושוב בברלין. אלכס זקוף כתמיד

בקופנהגן הברבורים לבנים יותר

לא תכננתי את זה, אין לי את הכלים, הכוח וההשפעה לתכנן משהו בסדר גודל כזה, ואני לא רוצה לנקר עינים ולהשתחצן. אבל שיחקתי אותה. את פרעות קיץ 2014, חגיגות עזה, פסטיבל גרמניה, אני העברתי בקופנהגן. קופנהגן היפה והמנחמת. והלא נסחפת. קופנהגן שלא יצאה למלחמה ולא זכתה במונדיאל והחיים בה לא השתבשו. כבר מאות שנים שהחיים בה לא השתבשו. זאת הפעם השנייה שלי בקופנהגן. פעם קודמת היתה לפני 17 שנה, במסגרת טיול רכבות אירופאי. מה שנשאר לי מאז זה זיכרון של ימים ארוכים, פארקים גדולים, והמסקנה שלי שככה נראית קידמה. זוהי קידמה. קופנהגן זה הכי טוב שהעולם המערבי יכול לשאוף אליו. הפיסגה. השיא.

קופנהגן

תעלות רחבות, בתים מהודרים, ברבורים רבים

היופי של קופנהגן הפתיע אותי. לא זכרתי כמה שהיא יפה. ואז נזכרתי, והופתעתי מההפתעה שלי. קופנהגן יפה לגמרי. יפה כמו ארץ מהאגדות. כמו השמלה של סינדרלה. כמו הגבעות של טוסקנה. כמו שוקי כריסמס. כמו עירם של ה elves. כמו הפלך של ההוביטים. ככה היא יפה.

היא גרמה לי לצחקק ולמצמץ בעינים בהשתאות ופליאה. איזה עיר יפה, כמו באגדות! אבל בעצם, בעוד מבט, לא יפה כמו באגדות, אלו לא אגדות מה שהיא מזכירה לי, היא מזכירה לי עצמה, היא יפה כמו עצמה, כמו שהיא אמורה להיות, כמו קופנהגן. יש במראה של קופנהגן משהו כל כך טיפוסי, כל כך נכון, שהיא נראתה לי מוכרת. לא מוכרת מהזכרון, מוכרת מידע מוקדם. היא נראתה כמו שציפיתי שהיא תיראה. רק את היופי שלה לא ציפיתי. בימים הראשונים שלי בקופנהגן הרגשתי כמו דמות מגלויה שהתעוררה לחיים ועכשו שמחה לגלות שהעולם סביבה התעורר איתה.

קופנהגן

קופנהגן. שפיצים מחודדים. מדינת הגמדים. מראה של לונה פארק

קופנהגן היא עיר של בתים מחודדים וגגות רעפים ושפיצים ולבנים אדומות ומבנים עתיקים ובתים עתיקים ופארקים וגינות ואגמים מלאכותיים בהם שטים ברווזים וברבורים – אבל לא אחד או שניים או חמש, לא יצוגיים וסמליים, הרבה ברווזים, הרבה ברבורים, בקבוצות, בעשרות – ותעלות רחבות עם שבילי אופנים ושבילי ריצה וספסלים ונקודות תצפית, וכיכרות ופסלים במרכז הכיכר וגינות ופינות ירק ומדרכות מרווחים וכבישים מרווחים ותחושת רווחה כללית. רווחה עמוקה.

קופנהגן היא עיר בלי הפרעה, עיר בלתי מופרעת. לא קרו לה קטסטרופות. לא התרחשו בה שואות. היא לא נשרפה, הופצצה, נכתשה, כל זה. פסח עליה. היא לא מצולקת, לא היו לה פציעות. אין לה חורים שחורים. נשתמר בה רצף. המשכיות. היא התפתחה על ציר זמן, לא מאירוע מכונן לאירוע מכונן. וזה ניכר בעיר, איכשהו. יש בה סוג של אחידות, בארכיטקטורה שלה, לאורך השנים, השימוש בלבנים, הגגות, יש אלמנטים חוזרים והם ניכרים, קל לראות אותם, והם מייצרים אני חושבת תחושה של הרמוניה, של שקט.

קופנהגן

הכניסות לבתים: דלת עץ גדולה, ורד. כניסה אופיינית

היא עיר יפה. לא עיר מעניינת. עיר יפה. השהות בה חידדה לי את ההבדל בין השניים. חלק מהיופי של קופנהגן זה הקלות שלה. משקל נוצה. בלי דרמה. בלי סיפורי קרבות. בלי אנדרטאות. עיר בלי סיפור מעניין. ולא רק קלות מטאפורית. קופנהגן היא עיר שקל בה. שהחיים קלים בה. הכל חובר ביחד לייצר את הקלות הזאת: היופי הפיזי שלה, היופי של הטבע שלה והאופן בו הוא חי בתוך העיר, בתוך המבנים של העיר, ההיסטוריה השלווה שלה, הרציפות, הקידמה. חלק המיופי של קופנהגן הוא כמה שהעיר מתקדמת, ואיך הקידמה הזאת, מושג חמקמק, איך הוא בא לידי ביטוי בעיר, ביומיום, בחיים של האזרחים. בקופנהגן הקידמה, כמו היופי, נוכח ומורגש. הם בעלי המשקל בעיר, לא ההיסטוריה שלה.

פכים קטנים על יופי וקידמה 

קופנהגן, תחנת רכבת

מהי קידמה? זה. כשלוח האלקטרוני בתחנות רכבת יודע לספר על חצאי דקות

וגם: ברכבת ובמטרו יש מסכים אלקטרונים שמציגים את המסלול של הרכבת והתחנות ומתעדכנים בזמן אמת. ויש גם מסכי טלוויזיה. ויש גם מפות של התחנות. ולכל קרון יש דלת זכוכית שנפתחת בלחיצה. ויש קרונות מיוחדים לאופניים. ויש סימון על הרצפה בתחנות איפה צרכים לעמוד העולים לרכבת כדי לא לחסום את היוצאים. והקול המדבר ברכבת מדבר גם באנגלית. וגם בשלטים הרבים יש אנגלית. והרכבת ריקה. לקח לי זמן להבין את זה, גם הרכבת, גם המטרו, ריקים. אין צפיפות. אין לחץ. כמעט ואין עומדים. כולם על האופניים שלהם. הצפיפות עברה לחניית אופניים. ברכבת ריק.

באגמים המלאכותיים שבתוך הגינות והפארקים בעיר יש קונסטרוקציות שנבנו במיוחד לציפורים. משטח באמצע האגם. צינור שמתפתל בתוך האגם עד לאי הפראי שבאמצע. ככה, בקטנה, עוזרים לטבע להיות מרהיב.

טבע

קונסטרוקציות עזרה לטבע

בקומת הקרקע של המוזיאון יש מבחר עגלות ילדים לגילאים שונים. כדי שהורים שמגיעים עם ילדים יוכלו להסתובב במוזיאון בנחת. ולא צריך לזכור להביא מטבע בשביל הלוקרים. הם הביאו בשבילנו.

קופנהגן

מטבעות ללוקרים במוזיאון. יש 2 קופסאות, על אחת כתוב: לקחת. על השניה: להחזיר. הלהחזיר היתה ריקה באופן משמעותי

אין עמודים ברחוב. לא עמודי תאורה, לא עמודי חשמל. הכל תלוי, הכל באוויר. רשת דקיקה של חוטים עוברת כמה מטרים מעל הראש שלנו, והרחובות רחבים וריקים, בלי הפרעות, בלי סכנת היתקלות.

תאורת רחוב תלויה

תאורת רחוב תלויה. כבלים של חשמל. אין הפרעות ברחוב, אין עמודי חשמל, הכל שטוח וגלוי ורציף

קופנהגן היא עיר של שוליים ומרכז. למדתי מה זה מרכז. אני גרתי בשכונה שהיא לא במרכז. איך אני יודעת? בשכונה שלי יש בית קפה אחד ושבע סופרמרקטים. זאת ההוכחה. המרכז של קונפהגן עתיק מאוד. בתים מהמאה ה16, 17, וכו', ואת השנים הם רושמים בחזית, בפאר, משוויצים. בשוליים יש שכונות פרברים, כמו השכונה בה אני גרתי, שכונה שהמקומיים אמרו עליה שהוקמה בשנות השלושים של המאה שעברה בתור שכונת פועלים וכיום היא שכונה בורגית.  בתי אבן חומים. פונקציונאלים. גגות רעפים מחודדים. חזיתות משולשות. כבישים רחבים, שביל אופניים מרווח, מדרכה. שום עמודים.

ואחרון ודי: כנסיות.

נשארו בחוץ: בתי קברות, מוזיאונים, מחוץ לעיר, חנויות בגדים, כריסטיאנייה, ועוד מלא. כי החיים קצרים והפוסט ארוך.

תיקרה של כנסיה

כנסיות. העיר מלא בכנסיות, והן מהממות. כנסיות של כסף ופאר. ממש רואים את הכסף במושבי העור, התאורה, רמת התחזוקה, התיקרות. התיקרות מהממות.

כנסיה

תיקרה של כנסייה. וכל היופי הזה עומד ריק. הכנסיות בקופנהגן הן אתרי תיירות. אחת מהן, מרשימה ביותר, הפכה גלריה. השאר מצטלמות נהדר, אבל לא ברור לי איזה והאם יש בהן חיים

אסור להשוות

בחור מקומי: תלכי לראות את בת הים הקטנה?

אני: לא חושבת. ראיתי אותה לפני 20 שנה. היא השתנתה?

בחור מקומי: לא. אבל יש לה ראש חדש

אני: ראש חדש?

בחור מקומי: כן, חתכו לה את הראש לפני כמה שנים והתקינו חדש. זה כבר פעם שניה כבר שזה קורה.

אני: אהה

(ולעצמי אני חושבת:

  • בחיים אני לא הולכת לראות את בת הים הקטנה הזאת.
  • וגם: ואיי, אז יש פיגור אנושי שכן אפשר לתקן.
  • וגם: איזה יופי זה החילוניות. כרתו ראש, הכינו ראש חדש. הם בטח היו מצליחים לפתור גם את הסכסוך).
חוף ים, קופנהגן

חוף הים החדש. הדק שנראה כמו שובר גלים או מזח. תחילת יולי. יום לפני היום הכי חם בשנה

אני בקופנהגן. נסעתי לקופנהגן. בסוף השבוע הדוחה בעולם ורגע לפני פרוץ הקרבות, נחתתי בקופנהגן. זה היה יכול להיות אקט מזהיר של מחאה ואקספיזים, אבל זה לא. זה צירוף מקרים. זה משהו שקורה, או עשוי לקרות, כשלא חיים בישראל. אני מגלה את קופנהגן בזמן שהאנשים האהובים עלי בעולם מתחככים בשנאה, ערכים, גזענות וטילים.

אני אוהבת להיות במקומות חדשים. אני לא סובלת את הנסיעה עצמה – התכנון, ההכנות, האריזות, הטיסה, הלחכות שעות – אבל אני אוהבת להגיע, להיות, להתקיים במקום חדש. אני אוהבת את ההלם של המעבר, את התימהון של איך זה יכול להיות, את הבילבול. את ההזרה. הצבעים עזים יותר והריחות מספרים לי סיפורים ואני מרגישה כמו הגמד סיפורון.

במקום חדש הזמן הופך להיות זמן של הווה מתמשך. בנסיעות הזמן הוא כולו הווה. אחרי הנסיעה הזמן מתכווץ אחורה, זכרונות של המקום החדש, האחרון, נדבקים אל זיכרונות מהמקום הלפני חדש, הלפני אחרון, וככה, עם השנים, והנסיעות, זיכרונות של נסיעה אחת נופלים על זיכרונות של נסיעה אחרת ומאגר הזיכרונות שלי תופח ואני מתקשה להפריד בין הקלפים, מתקשה לשייך. זה היה שם? ככה הרגשתי כשהגעתי למקום ההוא או לאחר?

פסי רכבת

אני אוהבת מקומות חדשים. דרכים פתוחות. פסי רכבת. לאן אתם מובילים?

לפעמים אני לא זוכרת, לא מבדילה, לא יודעת לדייק יותר, מה היה איפה, ואז זה נראה קצת חסר טעם, כל הנסיעות האלה, שמתערבבות לי בראש כמו האוכל בבטן. במילא הכל קצת דומה, קצת מזכיר, קצת כמו. שום דבר לא באמת חדש. חוץ לארץ הוא לא חוץ לארץ. אירופה היא לא אירופה. הכל דומה, הכל קצת מזכיר.

הנה למשל אני בקופנהגן, בדרך אל הים, ביום הכי חם בשנה (ככה אמרו על היום הזה בסופו, עד כה הוא היה היום הכי חם בשנה). גם כאן הדרך אל חוף הים היא בירידה, בין בתים. ברחוב קטן וקצת צפוף.  גם כאן כולם זורמים לים ביחד, כמו הירקון, באותה השעה, הורים עם ילדים, בני זוג עם תיקי קש נפוחים, קבוצות של חברים על אופניים. ממש שבת ברחוב גאולה, רק שכולם נראים כמו מתנדבים. הדברים, הזיכרונות, התמונות, שכבות שקופות של הווה בערמה אחת מעל השניה, ואני מסתכלת מהקצה והכל מתערבב, זולג מתמונה לתמונה, מקומות, ריחות, שמות ותאריכים.

הנה המטרו זה כמו האובאן בברלין, ויש גם S באן, ממש כמו בברלין, אבל בעצם המטרו זה זה יותר כמו הרכבות תחתית בלונדון, ובאוטובוסים אפשר לקנות כרטיסים אצל הכרטיסן כמו באמסטרדם ולא כמו בברלין. ולחדר המדרגות יש ריח שונה, אולי זה כי יש פחות שטיחים מאשר בברלין, ואת הפחים הם נועלים הרבה יותר ברצינות מאשר בברלין, ומעניין איך החומוס כאן, כי החומוס בברלין הוא ממש לא כמו החומוס בארץ, וכמה אני מתגעגעת לחומוס. וכמה אני משווה.

חוף, דק, ים,

חוף הים החדש. הדק שנראה כמו שובר גלים או מזח. תחילת יולי. ביום החם בשנה.

כל הזמן אני משווה. כאילו הדרך לראות מקום בפעם הראשונה היא להשוות אותו למקומות אחרים. הדרך לחוות מקום היא חדש היא באמצעות זיכרונות ממקומות אחרים. בהשוואה. ביחס. בהתייחסות ל. כאילו הדברים אינם בפני עצמם. כאילו אי אפשר לראות ולחוות את הדברים בפני עצמם, ישירות, אלה רק דרך מראה, בהשתקפות.

עד שנזכרתי. עד שאני נזכרת. אסור להשוות! כל פעם שאת מתיישבת על הכרית, אמר לי מורה זן שאני אוהבת, צריכה להיות כמו בפעם הראשונה. כמו בפעם הראשונה שהתיישבת על הכרית הזאת. איך המגע של הבד בעור? איך מרגיש הגוף? נוח לו? כל פעם כמו בפעם הראשונה. התחלתי להנות מחומוס בברלין כשהפסקתי להשוות אותו לחומוס של הסורי בכרם. זה לא דומה לחומוס של הסורי. זה משהו אחר לגמרי. זה החומוס של עכו, והוא טעים לי. אני אוהבת את החומוס של עכו.

להשוות בין דברים זה להקטין ולצמצם אותם. להגביל. להעליב. לראות את קופנהגן בהשוואה לברלין זה להעליב גם את קופנהגן וגם את ברלין ובייחוד אותי ואת היכולת שלי לתפוס את העולם. כל הזמן להשוות זה גם להתגונן מהעולם, להסתגר ממנו, להפנות אליו גב, להגיד לו, כבר ראיתי, כבר הייתי, כבר עשיתי. זה לסרב להתרגש. לדחות את החד פעמיות של הרגע. כשהספקתי להשוות כל דבר, כשהמוח שלי הפסיק לעבוד במוד של השוואה, התפנה לי מקום לתשומת לב. התחלתי להבחין בפרטים.

סוכת מציל על תקרת רכב

מציל בלי מחוייבות. סוכת המציל

למשל איך ביום כחול וחם כל מקום הופך להיות חוף ים, מקום לרבוץ בו ולהשתזף בו. בבית קברות ראיתי משתזפים. באי תנועה עם דשא בין בנייני מגורים ראיתי משתפזים. בפארק משתזפים, על הדק שנראה כמו מזח או שובר גלים שוכבים ומשתזפים, ברווח שבין הסלעים שמתמת לטיילת והסלעים של הים, על גבי משטח בטון ברוחב של פחות ממטר, שוכבים ומשתזפים, על הדשא ליד חניית האופניים שמעל הטיילת, שוכבים ומשתזפים, על הדק אליו קשורות סירות שוכבים ומשתזפים.

המציל בחוף הזה, חוף מסודר, חוף חדש, חוף שהעיריה הקימה, המציל מגיע בטנדר ואת סוכת המציל מתקין על הגג שלו. בסוף היום הוא יסע מפה. הרכב-קיוסק מוכר נקנקיות בלחמניה וסנדוויצים פתוחים של פירות ים ומיונז ואין לו גלידה. יש תור ארוך ומסודר ושקט לשירותים. כולם מגיעים באופנים. אין מטר פנוי על החול בחוף ואין אף שמשיה. עשרות אנשים ואפס שמשיות.

והפוליטיקה, מה, גם פוליטיקה אסור להשוות? אני לגמרי ממחנה המשווים. אני חושבת שלהשוואה בהקשר הזה יש תפקיד, מטרה, שזהו ניסיון להראות דרך, להצביע על סימנים. זה מה שאני אומרת לעצמי לפחות. אבל אני לא הולכת לכתוב על פוליטיקה. אני עדיין בקופנהגן, עוד שבוע וחצי, ומזג האוויר נעים והשמים כחולים ואני לא חייבת, יש לי את הפריבליגיה ואני לא חייבת, אז אני לא הולכת לכתוב על פוליטיקה.

חוף הים

חוף הים החדש. שמשיות זה לחלשים

הכיבוש משחית!

דגל גרמניה, הנפת יד, דברים שאסור וימים שמותר

פעם ראשונה שראיתי את דגל גרמניה תלוי מבית ברלינאי היה בימים הראשונים שלי כאן. הלכתי עם ידיד מהעבודה לאכול צהריים, ובדרך חזרה אל המשרד ראינו את דגל גרמניה תלוי ממרפסת של בית דירות. במיטטא. בצהריי היום. "דושבאגס", סינן הידיד, ואף הוסיף קללה קטנה. אני גיחכתי באי-נוחות ושתקתי ותהייתי אם הרגע הזה מתוח בגלל המרכיבים שלו – אני, יהודיה, ישראלית, והוא, מהגר, בוסני, נשוי ליהודיה, מגדל ילדים משותפים בברלין – או שהוא מתוח נקודה. שאם כל אחד זה היה רגע מתוח. שדגל גרמניה זה רגע מתוח.

מאז לא ראיתי את דגל גרמניה במרחב הציבורי. הגרמנים, לפחות בברלין, לא מניפים את דגל גרמניה. זה נתפס כהתנהגות סרת טעם. פטריוטיזם או אהבת גרמניה זה לא משהו שמחצינים. זה לא משהו שמדברים עליו. לא בצורה ישירה, גלויה. אני חושדת שהגרמנים תיעלו רגשות פטריוטים למקומות אחרים, פחות גלויים. למשל אובססית המיחזור והגאווה עליה. (פעם דיברתי עם גרמני שאמר לי שהיה רוצה לטייל בישראל ובהודו, כדוגמא, אבל הוא לא יכול כי הוא לא מוכן לנסוע למקומות בהם אין מיחזור). פטריורטיזים ישיר, גלוי, זה לא. זה לא מקובל. לא עושים את זה.

דגלי גרמניה במהלך המונדיאל

דגלי גרמניה. פתאום, הם בכל מקום

עכשו, בימי המונדיאל, הם בכל מקום, הדגלים. עכשו מותר. סביב ספורט זה בסדר. מותר להתגאות. כמו שלפני הכריסמס כל החנויות כולן מתכסות בקיטש ואורות, וכמו שלפני ערב הסילבסטר כל החנויות מוכרות קפצונים וזיקוקים ושאר מרעישין, בימי המונדיאל כולם מוכרים דגלים. בסופר, במכולת, בקיוסקים, כולם מוכרים את דגלי גרמניה ומציגים את דגלי גרמניה. דגלים קטנים ודגלים גדולים, שרשראות דגלים ודגלים לרכב. ברחובות דגלים ועל מבנים ובתים דגלים, ובכניסה לבתי קפה ומסעדות וברים דגלים, ועל המרפסות ובחזיתות דגלים, ודגלים על הכיסויים של חלונות רכב ודגלים בחלונות ראווה. אפילו ראיתי דגל גרמניה ענקי מכסה כיסאות פלסטיק בסוף יום. דגלים דגלים דגלים. עכשו זה מותר.

אני לא אוהבת דגלים. כל סממן של פטריוטיזים מעורר בי אי נוחות ודאגה. פטריוטיזים מזוהה אצלי עם לאומיות. ולאומיות עם לאומנות. מי שמניף את דגל ישראל ישר אני חושדת בו בעקירת עצי זית או חבטות בילדים פלסטינאים כעיסוק מרכזי בסופי שבוע. כאילו אין בין ההתנהגויות האלה שום מחציות והפרדות. שום הבדלים. כאילו זה הכל אותו הדבר. השבט שלי לא מרשה לעצמו שום סממן של אהבת מולדת, פטריוטיזים, לאומיות. כל הדגלים פסולים ודגל ישראל בראשם.

דגלי גרמניה בזמן המונדיאל

דגלים, דגלים. יש אנשים בעולם הזה עבורם דגל המדינה שלהם הוא לא משהו מלוכלך. כמה מוזר

ברלין היא עיר שנמנעת מדגלים. ונמנעת מפטריוטיזים. אנחנו, המהגרים, אוהבים להגיד שברלין היא בכלל לא גרמניה. זאת אמירה שכנראה מגנה עלינו. אני לא יודעת אם זה נכון כי אני לא מכירה את גרמניה. בברלין מצאתי שבט גדול של שונאי דגלים. כל הדגלים. ובראשם הדגל שלנו. של ישראל. של גרמניה. אנחנו לא מניפים דגלים.

(ביום העצמאות האחרון אמא שלי סיפרה שהיא תלתה דגל בכניסה אל הבית בקיבוץ. אני הזדעזעתי וישר גערתי בה. מה פתאום לתלות דגל? איך את יכלה להניף את דגל ישראל? איך אפשר להניף את הדגל הזה בלי שזאת תהייה הצהרה פוליטית, הצהרה לאומית, הצהרה לאומנית? זה כמו להתעלם מהמציאות. זה כמו להניף דגל בזכות הכיבוש. זה פשוט לא).

לפני כמה זמן דיברתי עם חברה מאיסלנד. אחרי הרבה שנים בברלין היא ומשפחתה חוזרים הביתה, אל האי. שאלתי אותה, די בתדהמה, אבל למה, הרי אתם שנים פה, מכירים את השפה, מסודרים, השתקעתם. אז למה? כי אני אוהבת את איסלנד, היא אמרה, בפשטות. כי שם הכי טוב. איך זה יתכן? איך זה שאנשים אחרים יכלים להתייחס בכזאת שלווה, כזאת פשטות, אל הארץ מולדת שלהם? מה זאת אומרת לאהוב את המולדת שלך? בשבילי אפילו הצירוף הזה, אהבת מולדת, הוא טעון, מסובך, מלוכלך. אפשר לאהוב את המקום ממנו באת בלי שזאת תהייה הצהרה פולטית, הצהרה לאומית?

קוץ וקיץ ברלינאי

קיץ ברלינאי. תמונה לא קשורה, או קשורה לדברים אחרים, שצילמתי השבוע. קיץ ברלינאי

הנפת יד

עוד דבר שלא עושים בגרמניה זה הנפת יד. לא מניפים יד. לא עושים את התנועה הזאת. התנועה ההיא. וגם לא תנועות שדומות לה, שמזכירות אותה. למשל בהופעות מוסיקה. בכל העולם מניפים ידים בהופעות מוסיקה. לא בברלין. זה כל כך מוזר! הקהל כאן, בהופעות, מתנהג אחרת. וההתנהגות שלו נתפסת אצלי, נחוות אצלי, כפחות מתלהבת, פחות נסחפת, מאשר בישראל. הקהל כאן הרבה יותר סטואי מאשר בישראל. הרבה פחות חם ומתהלב וצועק ומגיב ומעורב מאשר בישראל.

בברלין בהופעות מוסיקה הקהל לא מאבד שליטה. לא מניף ידיים באוויר. לא זועק וצועק ומניף ידיים. סיפר לי ידיד על הופעה שראה כאן ואיך שכח או לא ידע, יכול להיות שפשוט היה חדש ועוד לא ידע, ובהופעה היה קטע כזה של הפעלת הקהל, של פינג פונג בין האומן והקהל, ורק הוא, היחיד, מכולם, החזיר אל הבמה והגיב אל הבמה ועשה את זה, את תנועת היד, הניף את היד כלפי הבמה, ואיך הסתכלו עליו, ומישהו אפילו אמר לו, לא ככה, לא אצלנו, לא ככה אצלנו.

עד ההופעה של ארקטיק מאנקיז. בהופעה של ארקטיק מאנקיז הקהל היה בטירוף. פעם ראשונה שראיתי את זה בהופעה בברלין, את התמונה הטיפוסית הזאת להופעות רוק, התמונה של ים הידיים המונפות. הקהל השתולל, הקהל איבד שליטה, הקהל הניף ידיים. כמה בנות בכו ללא הכרה. הסתכלתי על זה מהצד, מופתעת. זה היה נראה לי מוזר.

הופעה של ארטיק מאנקיז

אי אפשר לראות את זה, אבל, כפי שהסתבר לנו, רוב המוצלמים ישראליים

כל ההופעה הזאת היתה מוזרה. היא התקיימה בציטאדלה, בחצר הפנימית של המבצר, ונמשכה שעות. על הכרטיס להופעה היה כתוב 1630. חשבנו לעצמנו, זה לא הגיוני. 1630. מה פתאום הופעה באמצע אחר הצהריים? אז הגענו ב 1800. הופעת החימום רק התחילה, והיו שלוש כאלה. זה נמשך שעות. זה היה כאילו עברנו לגור שם, בחצר המבצר. היינו שם והיינו שם. הסתובבנו בכל מקום, קנינו אוכל, שתינו בירה, פטפטנו את עצמנו לדעת.

ובכל מקום שהיינו, בתור לאוכל ובתור לשירותים, בתוך הקהל ובצדדים, על פיסת הדשא הקטנה, סביב הגדר, בכל מקום היינו מוקפים בעברית. זה היה לא טבעי. אפילו ביחס לברלין בקיץ זה היה לא טבעי. היו שם גדודים של ישראלים צעירים. תיכוניסטים ותיכוניסטיות. קבוצות קבוצות. בכל מקום שהלכנו, כל מקום בו עמדנו, ישבנו, רקדנו, נחנו, בכל מקום היינו מוקפים בישראלים. נסענו לציטאדלה והגענו לפארק הירקון. ואז ההופעה התחילה, וכולם צרחו והניפו ידיים. יש מצב שאחרי ההופעה הארקטיק מאנקיז חשבו לעצמם, איזה קהל חם ומטורף, הקהל הגרמני.

אז זהו, שלא. זה לא היה קהל גרמני. זה היה קהל ישראלי. מתישהו בהמלך השעות שבילינו שם נשברנו ושלחנו מישהי ידידותית מהקבוצה שלנו לנסות לברר מה קורה פה. איך זה יתכן. היא חזרה עם הסבר: בארץ מכרו חבילה של 4 לילות בברלין פלוס כרטיס להופעה בפחות מ – 500 דולר. אה. ברור. חבילה. סייל. ברור. לכל תופעה משונה בחיים יש הסבר הגיוני.

פריחה וורודה

שיהייה שבוע וורוד

איפה כאן זה המרכז?

"איפה כאן המרכז?" שאלו אותי תיירים בדרך.

"תגידי", כתב לי מישהו שאני לא מכירה, "שכרתי חדר בשכונה זאת וזאת. זה טוב? זה במרכז?"

"אז איפה בעצם זה המרכז כאן?" שאל כשנפגשנו, "כאן זה המרכז?"

תמונה ממאורופארק

צל. מדרגות. שביל. לא מוביל אל שום מרכז

הייתי באמסטרדם לפני שבוע. ביום השני לקחנו סיור רגלי מודרך, מהסוג שיש גם בברלין רק שבאמסטרם עושים הכל ברגל. אחרי כמה שעות הבנו איפה המרכז. אחרי כמה ימים הרגשנו שהמרכז הוא כמו משולש ברמודה, שאין איך לברוח ממנו, שהוא כל הזמן מופיע, שכל הזמן אנחנו במרכז. ביום האחרון היו לי כמה שעות לבד וממש השקעתי מאמץ בלנסות לצאת מהמרכז, אבל אלאס, זה היה גדול עלי, כל הזמן חזרתי לאותם רחובות, כל הזמן הסתובבתי סביב המרכז.

למה תמיד כולם רוצים להגיע למרכז? מה יש בו, במרכז העלום הזה, הארור הזה, מה יש בו לכל הרוחות שהפך אותו לחובה, לנטל, לצל שרובץ על כל השאר?

נסעתי למיאנמאר (בורמה). הגענו לעיר שבחיים לא היינו בה, שרק קצת זמן לפני כן למדנו את שמה. חברתי אמרה, "בואי נמצא מלון במרכז".

"למה במרכז?", אמרתי, "במרכז צפוף ומלוכלך, למה דווקא במרכז?"

"כי אין לנו הרבה זמן", הסבירה, "וככה נספיק יותר".

אמסטרדם

אמסטרדם. תעלה.

את אוורויל, בהודו, הקימו בשנת 1968. "האמא" קיבלה אדמה ממשלת הודו לבנות ישוב בינלאומי. בדיוק במרכז הקימו את ה Matrimandir, מקדש ל"אמא" והמרכז הרוחני של הכפר, וסביבו התפתח הישוב. רק שמאוד סביבו. לאוורויל היה הרבה אדמה ומעט אנשים והם התפזרו, על החוף, בתוך היער, בכל מיני פינות. המרכז נשאר נטוש. דרכי עפר שמוליכות לכאן ולכאן. אפס מבנים. בעונת התיירות, בתקופה שגרתי שם, הייתי עוברת במרכז על האופניים בדרך לכאן ולכאן, ורואה אותם, תרמילאים, תיירים, טיילים, עומדים, אבודים, מסתכלים לכל כיוון, מחפשים אותו, שואלים עליו, מבקשים אותו, המרכז, הו המרכז, איפה אתה המרכז, איפה המרכז של אורוויל?

ואיפה המרכז של ברלין? אני לא בטוחה שלברלין יש מרכז. לברלין יש מרכז? יש לפחות 4 שכונות שהן במרכז. שהן המרכז. או 6. בעצם 6 שכונות שהן המרכז. ואיפה המרכז שבו קורים דברים? אללי, אני לא יודעת, בכל מקום קורים דברים. חברה סימסה שהיא ובן זוגה דוחים את הביקור בעיר: "הוא מחפש סיבה לנסוע" כתבה "איזה אירוע שיתן תירוץ".

ברלין היא האירוע, וזה אירוע מתגלגל. אירוע בלי פיק. בלי מרכז אחד. בלי רגע שמאחד את כולם. אירוע מתגלגל, נמשך, רציף. בין מרכז למרכז ושכונה לשכונה ופארק לפארק. העיר מכילה כמה מרכזים, כמה נרטבים, כמה הופעות של פעם בחיים, כמה מצעדי גאווה. כמה מהכל. כאילו הדברים משתכפלים כאן, בתוך המרחבים של ברלין.

אמסטרדם

עוד תמונות אמסטרדם. כי צילמתי. לא כי הן קשורות לנושא

****

לפעמים אני שונאת את המרכז. לפעמים אני מרגישה כאילו כל החיים שלי אני מנסה להגיע למרכז, והוא כל הזמן חומק ממני. מה יש בו, במרכז? המקום בו כולם רוצים להיות. המקום בו חייבים לבקר. החור השחור של הפוליטיקה הישראלית. לב השעמום הבורגני. מה יש בו שכולם רוצים אליו? ומה כל כך מפחיד בשוליים? הם בסך הכל הצד השני של המרכז, הלא מרכז. יש במרכז משהו שאין בשוליים? זה בעצם מה שאני רוצה לשאול. יש שם משהו במרכז? זה שווה את המאמץ?

****

יש לי חברת פייסבוק שמייצגת עבורי את המרכז. אני לא יודעת אם זה נכון, כמובן, אבל ככה אני חושבת עליה. לפני שנים היינו מכרות. לא נפגשנו בעולם האמיתי יותר זמן משאני זוכרת. אני עוקבת אחריה בפייסבוק והיא משקפת לי קצת את הנעשה במרכז (התל אביבי – היא גרה בצפון תל אביב כמובן – הדשן, הבורגני. המרכז של השבט שלי, לא של ישראל או העולם או שבטים אחרים. השבט שלי). אני מחבבת שיש לי מין צינור או משקפיים דרכם אני יכלה להציץ אל המרכז, לראות מה קורה שם.

השבוע היא עשתה שייר לפוסט ובו התייחסות לסיפור היולדת שסירבה לקבל טיפול ממילדת אתיופית ושיתוף הפעולה של בית חולים איכילוב עם האקציה. הפוסט עצמו היה סיפור חיובי, מישהי שיחזרה את חווית הילדה שלה באיכילוב עם אותה מיילדת אתיופית ותיארה כמה רע היא מרגישה בעקבות הסיפור הזה. ואז הגיעו התגובות. וכל מיני נשים עם תמונות פרופיל שלהן מחבקות ילד או שניים כתבו שצריך לבדוק את הפרטים, שבכל זאת, אשה, ביום הלידה שלה, מותר לה להיות קצת משוגעת, וצריך להתחשב בה, ואי אפשר לחייב אותה לעשות דברים שלא נוח לה, כי, אתם יודעים, היא אשה, ביום הלידה שלה. וזה נמשך ככה. ואף אחד לא העיר לאף אחד, כי כידוע במרכז נחמדים ותומכים ומפגינים אמפטיה, ואף אחד, כולל אני, לא צעק שם: גזעניות מגעילות, זאת המשמעות הטהורה של גזענות. אתן.

וכל הסטטוס הזה שנטף רמת אביב ומודעות חברתית ופמיניסטית ומה לא, גרם לי לחשוב על המרכז (וכן, אני יודעת, אולי אני ממציאה הכל, אולי הן בכלל היו נשים מצפון רמת הגולן או דרומית לבאר שבע. רק שלא נראה לי. אני מהמרת על מצביעות לפיד).

לפעמים אני ממש מתעבת את המרכז.

אמסטרדם

ועוד תעלה, כי, כאמור, הייתי שם. והתעלות מאוד ציוריות

****

אני גרה במרכז. לשכונה בה אני גרה קוראים mitte. אי אפשר להתווכח עם שמות (mitte = center) או עם גרמנים. כלומר אפשר, אבל זה טיפשי. מן הסתם קוראים לה ככה כי היא באמת במרכז הגיאוגרפי של ברלין. עד נפילת החומה היא היתה במזרח, מה שאולי מראה שגם מרכז יכול לזוז. אבל אולי לא, אני לא יודעת.

מלבקר או לחיות רק במרכז, ב mitte, לא באמת מכירים את ברלין, וגם לא באמת נמצאים במרכז במובן של איפה שהדברים קורים. אני חושבת שלברלין אין מרכז. ושבשביל להכיר את ברלין, או להנות ממנה, צריך לוותר על החיפוש הזה, של המרכז. להניח לו. אפשר גם בלי מרכז. בחיי. זה אפילו נעים.

אני גרה במרכז אבל גם שונאת את זה. לא את המרכז, לא את mitte, שכונה מקסימה, בתים יפים, אנשים נאים וכו'. אני לא שונאת את mitte, אני קצת שונאת את זה שחשוב לי לגור במרכז. זה ילדותי וחסר משמעות בעיני. ואני גם יודעת Things fall apart; the centre cannot hold (והחיה הרעה ובית לחם וכל השחור הזה, ייטס) ובכל זאת. אני גרה במרכז.

אני, שמים, דברים עפים באוויר

אני שמחה בסוף של הופעה נפלאה. Arcade Fire.

ההופעה של הסטונס, המרחבים של ברלין

לא הלכתי השבוע להופעה של הסטונס. לא הלכתי. ויש לי סיבות. נימוקים. אני יכלה להסביר למה לא הלכתי, אם אדרש לזה. לא הלכתי כי אני אני לא בארץ, אני בברלין, קודם כל. יש עוד סיבות, אבל זה לא חשוב. לא הלכתי כי אני בברלין ולא נדרשתי להסביר למה לא הלכתי גם כי אני בברלין. אם הייתי בארץ ועוד איך הייתי נדרשת להסביר, לנמק, כן או לא ולמה. אבל אני לא בארץ, אני בברלין.

מכאן, דרך המשקפיים של  פייסבוק, נחשפתי לאירוע הזה שקראו לו – ההופעה של הסטונס בישראל. מכאן אני נחשפת כל הזמן, דרך המשקפיים של פייסבוק ואתרי חדשות וכו', בסדר היום הישראלי. ומכאן, מספיגת הרוח דרך המשקפיים המתווכחות, נדמה שבסדר היו הישראלי כל הזמן מככב נושא אחד. כל פעם, כל יום, נושא אחר, טייטל אחר, שם אחר, אבל אחד. משהו אחד עליו כולם מדברים. משהו אחד עליו צריך לדבר. בעד ונגד. הולכת או לא הולכת. אחד.

ההופעה של הסטונס. תיקון שבועות. בן אליעזר. מוות כזה או אחר. אולמרט. ההוא מהנמל. לכל יום יש את הנושא שלו. הטייטל שלו. דבר כזה עוד לא היה לנו. הופעה של פעם בחיים. לכל יום יש את הדבר הזה עליו כולם מדברים. וזה מוזר. כי אין בישראל חברה אחת, אחידה. יש מלא מלא שבטים קטנים ומבוצרים. ועדיין, נושא אחד (יומי, מתחלף) שולט בכל. נרטיב אחד.

ברלין

גדר. עץ בורדו. פרחים אדומים

בגלל שהחברה הישראלית כל כך מפוצלת ומסוסכת, אז תמיד ניש רטיב אחד, קול אחד, שרועם מלמעלה? האם זו תכונה של חברה בהתפרקותה?

זה כאילו סדר היום הציבורי יכול להכיל רק נושא אחד בכל זמן נתון. ועליו כולם מדברים. והטוטאליות הזאת גורפת. סוחפת. אי אפשר לברוח ממנה. היא מחייבת גיבוש עמדות ודעות באופן שוטף, רציף. כל הזמן צריך להחזיק בדעה כלשהי על הנושא של היום. בעד ונגד. אי אפשר סתם לא ללכת להופעה של הסטונס. האנשים בפיד שלי שלא הלכו נימקו את זה והסבירו את זה והתווכחו על זה. זה היה הנושא לדיון. כולם המתמקמו בצדדים השונים של אותו נושא.

ולכל אחד חייבת להיות דעה. אין סתם. כזה הוא השיח הציבורי  בישראל. אני זוכרת איך זה קורה. מישהו ישאל אותי, מתוך רצון טוב, האם אני הולכת להופעה של הסטונס, ותשובה של כן ולא לא מספיקה. פשוט לא. צריך להסביר. לנמק. לשכנע. תמיד מנסים לשכנע אותך במשהו בישראל. ואני לא חושבת שזה פייסבוק והרשתות החברתיות וכל זה. זה הטבע של הדיון, למדוד דעה מול דעה. עמדה מול עמדה.

זאת מדורת השבט של פעם. השיחה סביב הברזייה. הפיד של היום. יש מלא  מילים לתופעה הזאת, של כולם מדברים על אותו נושא. ומפה נראה לי כאילו ככה החברה הישראלית בנויה. ככה היא עובדת. כל פעם טוחנים נושא אחד. למרות כל השבטים והפיצולים והפירוקים והתפוררויות, נושא אחד שולט בכל. נושא משתנה, אבל כל פעם אחד. החברה מתגבשת סביב סדר היום הציבורי, איזהשהו סדר יום ציבורי, וסדר היום הציבורי יכול להכיל רק נושא אחד.

כפכפים

קיץ

זה ככה בכל מקום? חברות אחרות, חברות של לאומים אחרים, גם מתנהלות ככה? אני לא יודעת. לא החלפתי לאום בלאום. החלפתי לאום בהגירה. ומהגרים זה משהו אחר, זה לצד הלאום. מאז שאני בברלין אני לא שותפה לשום סדר יום ציבורי. אבל השבוע היה לי הרגשה שזה לא ככה בכל מקום, שזה ישראלי מאוד, ההסתופפות סביב נושא תוכן אחד. שזה תוצאה של הקוטן. של המידות הקטנות. החברה הקטנה. הארץ הקטנה. האין ברירות. האירוע השבוע היה ההופעה של הסטונס.

בברלין יכול להיות מצב שהופעה של אי מי יהיה האירוע? הנושא עליו כולם מדברים? אני לא יודעת בוודאות. המשקפיים שלי כאן הן לא משקפיים של ברלין אלה של מהגרת בברלין. רוב האנשים שאני מכירה כאן ונחשפת אליהם הם מהגרים, ישראלים או שלא, אבל מהגרים. ואני לא דוברת השפה. אם יש סדר יום ציבורי בברלין, הוא נעלם ממני.

אני חושדת שאין. אין סדר יום ציבורי כל כך מובהק, כל כך נוקשה, בברלין. אני חושדת שאין כזה. נדמה לי שהמרחבים של ברלין לא מאפשרים את זה. יש יותד מיד מהכל. אנשים. נושאים. הופעות. נדמה שלי שהמרחבים, הגודל, המידות, מייצרים סדר יום יותר מרווח, פחות צפוף. מאפשרים לכל הקהילות השונות להתקיים במקביל. מאפשרים לכמה נרטיבים להתקיים במקביל.

שלט העישון מותר

בר מעשנים. אין אין אין הסכמות

בברלין שלי אף פעם אין קול אחד, נרטיב אחד, שהוא חזק כל כך, שולט כל כך. אין נושא אחד לדיון. אפילו לא בחברה הקטנה, בתוך הבועה שלי. ברלין מאפשרת לי להיות חלק מחברה אנושית, אורבנית. לא חברה בכת. חלק מחברה. בלי הסכמות גורפות. בלי תכנים שמעסיקים את כולם. אני אוהבת את המרחבים שלי ברלין. הם מאפשרים לי לשמוע את עצמי. להיות פרט.

ואני לא יודעת אם אני יותר מתגעגעת לתחושה הזאת, של שבט, אחידות ואחדות, נרטיב מרכזי, או סולדת ממנה. זאת גם, אחרי הכל, תחושת שייכות. מצד שני, אני מתחילה להבין שאפשר לדון במזג האוויר חיים שלמים. הוא הרי משתנה כל יום. אז אולי אני קצת כן יודעת. אולי אני מעדיפה בלי.

מאז שאני כאן הנושא היחיד שעלה בקול כה גדול, שכולם התעסקו בו לכמה ימים, היה ההצבעה על טמפלהוף. והערב אני הולכת לראות הופעה. הופעת מוסיקה. הופעה של להקה. לא הופעה של פעם בחיים. לא אירוע ששם אותנו על המפה. לא רגע השיא של דיון ציבורי שהתנהל חודשים קודם. סתם ככה, הולכת לראות הופעה.

גינת פרחים

הגינה (כי במרחבים של ברלין יש מקום לגינת משחקים ומקום לגינת פרחים. אחד לא על חשבון השני)

 

הרחוב שלי, הרחוב בו אני גרה, החלקים האחרים

הרחוב שבו אני גרה הוא רחוב מרווח וארוך ולא מפותל בכלל. ארוך וישר. הוא מתחיל ב mitte ומגיע כל הדרך ל wedding. כלומר, בשבילי הוא מתחיל ב mitte, כי זה החלק בו אני גרה, ומשם הוא נמתח עד ל wedding. אני מניחה שעבור אחרים, תושבי wedding למשל, הרחוב, אותו רחוב, מתחיל ב wedding ונמרח עד ל mitte. בכל כיוון זהו רחוב שעובר בשתי שכונות שונות. הוא חולק פעם. חלק קטן, החלק שלי, היה במזרח, החלק הארי היה במערב. החומה חצתה אותו. יש סימנים וכיתוב על המדרכה, איפה שהחומה עמדה פעם. היא חצתה את הרחוב.

חומה

בהתחלה הכרתי רק את החלק שלי ברחוב. החלק שבין הכנסייה והכיכר. בונבוניירה אירופאית. ממש הו אירופה! לגמרי. אירופה הקלאסית, או לכל הפחות, קלאסית לייט. בתים נמוכים, משופצים, צבועיים בגוונים בהירים, רכים לעין, כביש רחב, מרוצף, עם מקומות חנייה, עצים עצומים, צל, ירק, מדרכות בשני הצדדים והמון שטח פתוח, מרחב, בין הבתים, בין שני הצדדים של הרחוב. החלק הזה של הרחוב נגמר ב bernauer str ולקח לי הרבה זמן עד שחציתי אותו. לא יודעת למה, לא נדרשתי לכך.

הרחוב בו אני גר

הרחוב בו אני גרה, החלק שלי. המערבי. שהיה פעם מזרחי. מרחבים, בתים בצבעים בהירים (לא בתמונה, ככה רחב הרחוב הזה), כביש מרוצף, מכוניות, מקומות חניה

כשחציתי אותו לבסוף זה לא היה כי הייתי צריכה אלה כי הייתי סקרנית ורציתי לשוטט. שיטוט אורבני.  כשרק עברתי לכאן מרחבי השיטוט שלי היה מצומצמים. הכל היה לא נודע. לא רציתי להתרחק מהמרכז שלי, מהבית. עם הזמן ותחושת ההתרבחות מרחבי השיטוט שלי התרחבו גם. חציתי את הכביש ועברתי אל עולם חדש. חציתי את הכביש ועברתי לעיר אחרת.

ממזרח למערב. ללכת מהבית שלי את הרחוב לצד השני שלו זה ללכת ממזרח למערב. לא הגיאוגראפי, אני לא מבינה בגיאוגרפיה, הפוליטי. המדיני. לחצות את הרחוב זה ללכת ממה שהיה פעם מזרח העיר אל המערב של העיר. מהאזור הסגור לאזור הפתוח. החלק המזרחי של הרחוב, החלק בו אני גרה, לא הופצץ במלחמה. החלק השני, המערבי, כן, הופצץ לגמרי ונבנה מחדש אחרי המלחמה. בחלק המזרחי לא נגעו. לא היה כסף. הוא הוזנח והוזנח עד אחרי נפילת החומה, עד שהתחיל השיפוץ הגדול.

הרחוב בו אני גרה

דלת הכניסה לצד השני של הרחוב. השער. ככה זה נראה המכביש, מאיפה שהיתה החומה, ממש לפני הכניסה לחלק המערבי של הרחוב. הוא כל כך רחב שלא הצלחתי להכניס את הבתים לתוך התמונה

היום כל החלק המזרחי משופץ וממורק ומפונפנן ונוצץ והחלק המערבי נשאר כמו שבנו אותו אחרי המלחמה, מהר מהר ובמטרה לייצר הרבה מקומות דיור. היום לעבור את הכביש זה לעבור ממערב למזרח. לא הגיאוגרפאי, אני לא מבינה בגיאוגרפיה. התרבותי. העירוני. העדכני. החלק שב mitte הוא "הו אירופה!" והחלק המערבי הוא הו, בת ים.

את החלק המערבי בנו כאזור מגורים. אין שם מכוניות. אין תנועה. אסור לנהוג (רק למשטרה ומכבי אש מותר). החלק המערבי הוא מרווח ורחב, בשני הצדיים בתי דירות, רצף של בתי דירות, לא בניינים אלה רכבות של בניינים, בשני הצדדים מדרכות רחבות מאוד ובאמצע של הרחוב, כל החלק המרכזי שלו, הוא גינה ארוכה שמשתנה כל הזמן. זה האזור הפחות נחשב של הרחוב. החלק הלא סקסי שלו. החלק היותר עני.

הרחוב בו אני גרה, הגינה

הכניסה לרחוב, הכניסה לגינה. כי זה רחוב שבאמצע שלו גינה. בליבו גינה. והגינה היא ארוכה כמו הרחוב ופתלתלה, לא כמו הרחוב שהוא דוך ישר

איך יודעים שאזור מסויים הוא פחות נחשב? אני כמובן יודעת את זה מהתורה שבעל פה. wedding פחות נחשבת מ mitte. אבל בפועל, במקום עצמו, במציאות שלו, יודעים את זה שם? מרגישים את זה? רואים את זה? החלק הזה ברחוב מספר סיפור אחרי לגמרי מהחלק שלי. לא סיפור על מזרח וחומה ושיפוצים נרחבים והחזרת עטרה ליושנה. החלק המערבי מספר סיפור על משפחות, פועלים, זקנים, מגורים, חיים בעיר. שכונת מגורים.

יש שם, בחלק המערבי-עני של הרחוב, יש שם שכונת מגורים. כל העיצוב והסגנון של הרחוב אומר, אנחנו שכונת מגורים. כאן לא מגניבים. כאן לא קוליים. כאן גרים. חיים. יש שם אפילו שלטים שאומרים, אנחנו שכונה. שכונת מגורים. רק עניים חיים בשכונות, בקהילות?

שלט, שכונה

ויש שלטים על הציפורים ועל הצמחים שחיים וגדלים בשכונה. השלטים מייצרים תחושה של קהילה. מייצרים רצף ואחדות.

שלט, ציפורים

יש שם רכבות בניינים, לא בניינים כמו בחלק המזרחי-עשיר, רכבות של בניינים צבועים בצבעים חזקים. ויש שבוע בערך בשיא האביב של ברלין, בו צבע העצים משתלב ונבלע בצבע הבתים.

ברחוב בו אני גרה

יש שם את בית שלושת הצבעים, בניין בשלושה צבעים. בניין שהוא כמעט רובע. המכוניות החונות זה בצד אחר, לא על הרחוב.

בניין בשלושה צבעיםלמה הצבעים של עושר הם פסטלים בהירים ושל עוני צבעוניות גסה וילדותית? צובעים את זה ככה לעניים כדי שיהיו עליזים, כדי לשמח אותם? (כי עניים הם מפגרים?)

בניינים צבעוניים יש שם מכולת שאין בה שום דבר לקנות, רק עזרה ראשונה כזה, עם נתקעת בלי ניירות טואלט. ויש שם מתקן להשכרת אופניים. ויש שם בניין מהמם לגמרי וסגור לחלוטין, הבניין הכתום, בניין הבריכה לשעבר.

בניין הבריכה הסגורה

ויש את הגינה, באמצע ולכל האורך. גינה שמשתנה כל הזמן. גינה שמתרחבת ומתכווצת. גינה עם פינות. פינות משחקים לילדים ופינות ישיבה, פינת הפינג פונג ואזור הורדים. גינה שהיא ממש גינת הרפתקאות.

גינה, פינת ישיבה

והגינה הזאת והתכנון שלה, עם הפינות, עם אזורים ציבוריים ואזורים יותר פרטים, הגינה הזאת מייצרת שכונה, חיי שכונה. תמונות של קיבוץ ורגעים של ערמה של חברה על הדשא.

גינה, החלק הציבורי

ויש שם אנשים זקנים. ממש. לא מבוגרים. זקנים, קשישים. אנשים שבחלק שלי של הרחוב לא רואים. יושבים על ספסלים שפונים אל שום מקום.

שכונת מגורים

איך יודעים שהמקום עני ולא נחשב? גם הגינה מספרת את אותו סיפור. סיפור של כוונות טובות והזנחה. יש גינה. אבל היא לא גינה גזומה. כאן לא צפון תל אביב. העשבים נאבקים במרצפות. הגינה גדלה פרא.

גינה לא גזומה

לא גזום ולא נקי. לא "הו אירופה!"

לא נקי

ובסוף הרחוב יש שער. כלומר, גשר. תחנה סופית.

גשר

גשר על פני ים מסילות הרכבת. נקודה ממנה אפשר לצפות על האופק.

מסילות רכבת

ואחרי הגשר יש Gesundbrunnet, שם אני מסתובבת וחוזרת. כאן wedding.

ספסל

הספסל החביב עלי בגינה. הספסל הבודד